ספרו של מתי פרידמן, "לחפש בן אדם", שב אל סיפורם של צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה, כמעט כולם חברי קיבוצים, ומעלה מחדש את השאלות הקשות: האם המבצע נידון לכישלון מלכתחילה, מה חשבו על כך פעילי המחתרת בסלובקיה ומדוע הוצנע חלקה של חביבה רייק שהייתה אולי היעילה ביותר מבין הצנחנים
*תמונה ראשית: המפגש הראשון בין יהודי סן ניקנדרו, איטליה, והחיילים היהודים מארץ ישראל ובהם אנצו סרני (1943)
ספרו של פרידמן עוסק בסיפורם של צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה, שכמעט כולם היו חברי קיבוצים. רכשתי את הספר ברגשות מעורבים. מצד אחד, כמדריך ב"בית הצנחן" במעגן וכמרצה על שליחות צנחני היישוב, בשבילי זו ספרות חובה. מצד שני, כל כך הרבה כבר נכתב ופורסם, מה כבר אפשר לחדש? רק לפני כשנתיים יצא ספרו של ההיסטוריון שאול ובר על חנה סנש. בשנים שאחרי מלחמת העולם, כמעט כל צנחני היישוב פרסמו ממוארים על קורותיהם, כשהראשון והזכור ביותר היה יואל פלגי (שהיה חבר מעגן ובן דוד של אימי) עם ספרו המכונן "רוח גדולה באה". אחריהם באו החוקרים, ההיסטוריונים, הסטודנטים והמפקדים מההגנה. נוצר מדף ספרים עמוס, כך שהייתי ספקן בנוגע לצורך בספר נוסף.
משימה בלתי אפשרית?
כותרת המשנה של ספרו של פרידמן היא: "משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני היישוב". בכותרת זו מובלעות שתי נקודות. האחת – חנה סנש (שוב) מוצגת כ"פנים" של הסיפור, דבר שחלק מהמעורבים מוחים עליו, והשנייה, שהמשימה הייתה בלתי אפשרית. ואכן, כבר בהקדמה המחבר קובע: "חנה ושותפיה פעלו בשעה הקשה ביותר של מלחמת העולם השנייה, במטרה להציל יהודים ולהילחם בנאצים…אם אלה אכן היו המשימות, הגיבורים כשלו בשתיהן…הצנחנים העזו – והובסו, מעשיהם לא שינו דבר" (עמ 8). בהקשר זה כדאי להזכיר משפט ששוריקה ברוורמן, חברת שמיר שהייתה מן הצנחנים, נהגה לומר: "לא יצאנו לנצח את הרייך השלישי".
פרידמן מתרכז בספרו בארבע דמויות, מתוך 37 המגויסים: חנה סנש (שדות ים), אנצו סרני (גבעת ברנר) חיים חרמש-קאזאס (כפר גליקסון) וחביבה רייק (מענית). הוא משלב בספר עובדות היסטוריות, כולל חשיפת מסמכים של הצד הבריטי, עם תובנות ומחשבות משלו. במהלך אולי ייחודי ובכל מקרה מעניין, הוא טרח לנסוע לאותן נקודות באירופה שבהן עברו הצנחנים. כך למשל הוא נוסע ברכבת במסלול שאותו עבר אנצו סרני מרגע מאסרו, דרך האלפים בצפון איטליה, מעבר ברנר, עד למחנה הריכוז דכאו בפאתי מינכן שבגרמניה. בדרך הוא "מפגיש" במחשבותיו את סרני עם אתי הילסום, צעירה יהודייה מאמסטרדם, סופרת מוכשרת שנספתה באושוויץ, בגיל 28, אחת ממיליוני הכישרונות וההבטחות שאבדו באפוקליפסה הגדולה.
נציגי גזע עליון ארצישראלי
ועוד זום-אין על אנצו סרני כפי שהוא מופיע בספר. הוא היה חריג בולט לחבורת הצנחנים. מבוגר (39), אינטלקטואל בעל תואר ד"ר, עסקן מבטיח בחבורה שהקיפה את בן גוריון, מנהיג לעתיד. סרני "עבד" על חבריו כשנסע לבארי שבאיטליה כביכול כדי להיות קרוב למקום השילוח, למעשה בכוונה לצנוח בעצמו. ניסו להניא אותו מהסיכון (הייתה לו כבר אישה, עדה סרני, ושלושה ילדים) אבל הוא היה נחוש בדעתו עם הטיעון שמי ששלח את הצנחנים למבצע חייב גם להתנדב בעצמו. הצניחה שלו נראית כמו טעות אחת גדולה (כולל הצנחה בנקודה לא נכונה) עד הסוף המר – הוצאתו להורג במחנה דכאו.
המחבר מביא ציטוט מעניין מפי פעיל המחתרת הסלובקי אגון רוט, שמבטא התייחסות שלילית של אלה שהיו אמורים לברך על בואם של הצנחנים: "אתם גאים ומתרברבים בקוממיותכם, כאילו באתם אלינו כנציגי מין גזע עליון ארצישראלי. אכן דעו: אין אנו מתביישים להסתתר ולהתרפס…כי אנחנו רוצים להוציא יהודי ועוד יהודי מבית הקברות הענקי הזה. …ופתאום קמים כמה 'גיבורים', מתיישבים במטוס, וקופצים אל הקבר הפתוח" (עמ 221, במקור בממואר של חיים חרמש "מבצע אמסטרדם"). הדברים משקפים ויכוח שיתעורר עשרות שנים מאוחר יותר, האם "הגבורה" היא רק אחיזה בנשק, מרד הגיטאות, פעולת הצנחנים, או שהיא גם ואולי בעיקר ההישרדות, והפעולות החשאיות של אנשי המחתרת בבודפשט שהצילו עשרות אלפי יהודים ולא זכו ליחסי ציבור כמו הצנחנים.
הסיפור הוא לב העניין
פרידמן דן בקצרה בשאלה מדוע דווקא חנה סנש, ולא חביבה רייק למשל (שפרידמן חושף רומן שהיה לה עם הצנחן צבי בן יעקב), זכתה למלוא הפרסום. חביבה, הוא כותב, "הייתה אולי היעילה ביותר מכל הצנחנים במונחים מעשיים, אבל מונחים מעשיים לא היו לב העניין… כתביה של חנה והסיפור שלה היו טובים יותר, או לפחות שימושיים יותר למספרי הסיפורים"(עמ' 220).
הסיפור הוא אם כן לב העניין. הצנחנים לא הצליחו במשימה, אבל הצליחו לספר ולהנחיל סיפור. סיפור של גבורה והקרבה. והמחבר טווה את סיפורם כמעין נובלה, יצר את הסיפור שלו, עם הרבה הגיגים, קטעים מדומיינים, ורגשות שלו שנכנסים לטקסט.
יצא כך שסיימתי לקרוא את הספר בעת ביקור בבודפשט, כשהשפה שמתנגנת מסביבי היא שפת האם של הוריי. העיר לא מתכחשת לשואה: אנדרטת הנעליים על שפת הדנובה, תערוכה בבית הכנסת הגדול בה מוקדשת פינה לצנחנים, פארק קטן לזכרה של חנה סנש (בו הוצבו עמודי זיכרון לשירי ביבס וילדיה), מוזיאון קטן ב"בית הזכוכית", המקום שבו פעלו פעילי המחתרת של תנועות הנוער החלוציות והצילו אלפי יהודים. ולצד זה, בתי הקפה מלאים, המון ישראלים נוהרים לקניונים, וספינות הנהר משייטות להן בנחת. מי זוכר שלפני קצת יותר מ-80 שנה, נרצחו כמעט 600 אלף מיהודי הונגריה.
