אחרי כמעט שלוש שנים של מחאה בדרישה להתפטרות הממשלה והקמת ועדה חקירה ממלכתית, נסגר המאהל שהקים יעקב גודו, שבנו תום נהרג בכיסופים ב-7 באוקטובר
*תמונה ראשית: עצרת המאהל במוצאי שבת
ערב קיץ חם ויבש בירושלים. מחר או הלילה יפרוץ אולי שוב עימות עם איראן, וגם כך נדמה שכולם מרגישים שהקיץ בישראל השנה הוא במובן של קץ, שמשהו יבוא בו לידי סיום.
אין אש באירוע, יש עייפות. לצידנו, מעבר לכיכר מעגלית, פשוטה באופן מפתיע, מתנשא באדישות בניין הכנסת. מבנה דמוי מקדש, אולי פגודה, שמסמן שלפנינו משהו אחר.
כמה צעקנו בכיכר הזו! אני נזכרת בפעם היחידה שחציתי אותה ונכנסתי לוועדה בכנסת. הח״כים הקשיבו מתוך חובה לדבריה המצמררים של קרובת משפחת ביבס (אז עדיין לא נודע מר גורלה. כמה טרי היה אז 7 באוקטובר). כשסיימה, עברו לענייני חלוקת כספים, אף הבעת אהדה לא נשמעה.
ממול למאהל גודו נמצא בזמן האחרון מאהל חדש – מאהל הלומי הקרב. אין הרמוניה בין המאהלים. סיפרו לי שהאווירה בו שרוטה ואלימה, ושהוא זוכה לחיבוק (תרתי משמע) מסמוטריץ׳ ובן גביר. המאהל הזה הוא שיישאר, כמה סמלי. לו היינו מצליחים במאבקנו לא היה צריך אותו.
אנרכיסטים כמוני
הקהל החל להתאסף במאהל שלנו כבר מארבע אחרי הצהריים. באו להיפרד. הרבה פנים נראים לי מוכרים, גם אלה שלא. מול הבמה שורות של כסאות שמספרם נמוך ממספר האנשים.
עליתי לגן הוורדים ע״ש וואהל כדי לצפות מלמעלה. תם השיפוץ האינסופי של הגן, שהיו שטענו בעבר שהוארך כדי להקשות על המחאה לצור על הכנסת.
זמן רב היה מוקף בקירות זמניים, מעין גדר אטומה, עליה תלו את תמונות הנרצחים, הייתי חולפת על פניהם ומתקשה להאמין למראה חלקם שהם פה, ולא בקיבוץ. אפילו לא ידענו אז מה גורל כולם. רק אחרי זמן לא מועט התמקדו השלטים בתמונות החטופות והחטופים. באלה וגם באלה לא העז אף גורם לגעת.
כעת היו הקירות כלא היו. עליתי במדרגות המוקפות צמחייה. סביבי התיישבו אנרכיסטים כמוני, בעלי נטיה להתרחק מהסדר וההמון. כבר מזמן ראיתי שבמחאה יש רבים מסוג זה.
״לא הייתי פה מאז עילת הסבירות״, אמרה לידי מישהי, ופתאום הרגשתי שזו לא רק פרידה מהמאהל, אלא מימי המחאה כולם. מימים של גדולה והתרוממות רוח משותפת.
זרמי עומק
עוד מעט בחירות, פעילות המחאה תנותב למפלגות ולארגונים אזרחיים, או אולי לא תתקיים כלל. לידי דיברו על הבחירות.
״מי שיכול- יגיע״, אמר קול עמוק, בעוד היושבים והיושבות פרשו בינתיים בגד על המדרגות, והוציאו בקבוק מים. הקול העמוק מעליהם המשיך, מקווה למהפך כמו 77, אומר שיש זרמי עומק, שאף אחד לא יודע.
ליד הבמה עמדו חברי וחברות המאהל כיום, רבים מהם בחולצות 7.10.
אליהם הצטרפו ח״כים ואנשי ציבור. לזימי וקריב ורייטן, מירב כהן, לסקי, צרפתי ובוגי יעלון, עמידרור ונאווה רוזוליו, שגם תנאם, ועוד ועוד. לדמוקרטים אומנם היה כינוס קודם, אבל אמרו שלא יכלו שלא לבוא. יותר מאוחר יישבו על מחצלות בישיבה מזרחית, יתחבקו עם כולם, ויקומו בכבוד לגודו.
למעלה, לא רחוק ממני, מצאה מישהי מקום בין השיחים, כאילו דחקה אותה לשם צפיפות כלשהי, נשענת לגדר כשלצידה מקל ההליכה שלה.
המנחה עודד שתכף מגיעים, כשמרחוק נשמעו קריאות – הו הו! הצעדה אכן הגיעה.
י
רגשות מעורבים
״לא לממשלה של פשיסטים!״ צועקת הצעדה.
״אנחנו נפגשים הערב ברגשות מעורבים״ אומר המנחה, ״לא פשוט לנו לסיים״.
״סורה חושך מהאור״ מתופפים בצעדה. ״לא תהיה שום כפרה!״ נוספו כמה מאות לעצרת. ״אהבת מולדת״ אומר המנחה.
יעקב גודו עלה לדבר. ״.. נצטרך להחזיר את המילה שלום למרכז השיח", הוא אומר, והקהל מוחא כפיים. ״אין לנו עתיד באמצעות הכוח בלבד, זה ייקח זמן, אולי שנות דור". הקהל שותק.
השנים שחלפו וכאב האובדן ניכרים ביעקב. הוא פותח ברשימת תודות ארוכה ומוצדקת להפליא, רבים ורבות מהם אני מכירה. כשהוא נוקב בשמות מי שהיה ב"ליל העליה" אומר מישהו לצדי בשקט: גם אני הייתי. אני מסתכלת עליו. הוא לא מוכר לי. גם אני הייתי, אני אומרת לו, מהלילה השני.
גם לי יש חלק בהיסטוריה של המאהל, למרות ששנינו כנראה לא נפגשנו. באזכרת השלושים ל-7.10 העדפתי להיות עם קהילת בארי בים המלח. יום לאחר מכן הצטרפתי למאהל. חמישה שבועות חילקתי את ימי בין המאהל לבין מלון דוד. קשה לתאר את הניגוד ביניהם. לפעמים, כשהייתי חוזרת מהאינטנסטיביות של המאהל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי במלון, עד שהייתי נשאבת בחזרה לעוצמות של בארי.
במאהל ישנו בשתי שורות לא ארוכות, היו חיי חברה פנימיים בהם הייתי נצמדת לחימום (כמי שבאה מהמדבר- סבלתי במיוחד מהקור). היו ארוחות משותפות, ובעיקר היינו בחוץ, מוחים או מקבלים את פני אין סוף המבקרים, שבפיהם שאלה אחת, איך מחייבים את הממשלה הקיימת להיחקר ולהתפטר.
הייתי אפילו בלילה בו ניסו לשרוף את המאהל.
האוהל לא ננטש
בינתיים, בעצרת בירושלים, נהיה טיפה קריר במרומי גבעונת הוורדים, כשאמיר השכל עלה לדבר. ״לא העלינו על דעתנו שנעמוד פה כל כך הרבה ימים״׳, הוא אומר, ״ובכל זאת האוהל הזה לא ננטש״. הוא מספר על מישהו שאמר לו שנתניהו עשה דבר טוב אחד: הפגיש אותנו עם ערכים ואנשים. ״אנשים שרצו לתת בלי לבקש דבר לעצמם. מה שהחזיק את האוהל הוא אנשים״.
זה נכון אבל אני גם נזכרת איך חשבתי אז שלכל מי שפגשתי באוהל היה רקע קיבוצי כלשהו. זה לא נכון לגמרי, אבל לא לגמרי לא נכון. סגירות המחנה, למרות איכותו, הדאיגה אותי כבר אז.
פעם, כשישבנו כהרגלנו על הכביש עברה מולנו חבורת מפונים מקרית שמונה, שהעיר הייתה מלאה בהם. הדברנית ביניהם, שהייתה קולנית מאוד אמרה שלא תצביע לביבי, אבל כשניסתה להסביר את עצמה לא נתנה פתחון פה לאף אחד. תוך חמש דקות גירשו אותה המהפכנים הוותיקים. היא הייתה ממש מעצבנת אבל גם פספסנו משהו.
על הבמה עברו לדבר על השינוי שיביאו הבחירות, על האחריות לקיום בחירות תקינות. ענת מאור מנגבה, ח״כית מרץ לשעבר, המשילה את השינוי לניתוץ חומת ברלין, ונאווה רוזליו דיברה זקופה ובאומץ.
במדרגות עבר זוג חרדים האישה טיפסה ברגלים כבדות. בכביש, בשולי העצרת עברו עוד חרדים. מיקום המאהל צמוד למשרדי הממשלה, ומרוחק מבתי מגורים, מנותק מחיי השגרה. אבל בכל זאת, גם ברחוב הזה עוברים מכאן לאן.
תחושת בית
העצרת הסתיימה, חזרתי לדרום עם השופרא של השופרא של לוחמי החופש בדרום, כאלה שכשהם אומרים מאהל צריך להבין אם הם מדברים על מאהל גודו או המאהל בבלפור.
נהיה מאוחר. קצת קשה לי להאמין שבפעם הבאה שאגיע לכנסת לא יהיה בו המקום, שכונה על ידי מוביליו "מוצב חזית", ולי נתן תחושת בית.
קצת לפני שהגענו לבארי נזכרנו להתווכח על תוצאות הפריימריז בדמוקרטים. זהו, נגמר.
