האם סגן רשמת האגודות "קיבל לחברות" בקיבוץ אדם בעל צרכים מיוחדים?  

מתן תקציב ומגורים לבן קיבוץ עם מוגבלות – אינו הופכת אותו ל"חבר קיבוץ בהתנהגות" 

בן לחברי קיבוץ הוכר עוד בהיות נער כאדם עם צרכים מיוחדים (נקרא לו כאן – המבקש). באמצעות עו"ד גונן כספין (גניגר), פנו בני משפחתו, האפוטרופוסים שלו, לרשמת האגודות השיתופיות "בבקשה לתקן את פנקס החברים של הקיבוץ", כך שהוא יוכר כחבר הקיבוץ. עוד הם ביקשו למנות חוקר שיבדוק את נסיבות אי קבלתו של המבקש לחברות. בתחילת שנת 2022, הם סיפרו, ביקש המבקש (בהיותו כבן 63), מהנהלת הקיבוץ להתקבל לחברות, אך הקיבוץ סרב לכך. 

חבר בהתנהגות  

הסבר קצר: רשם האגודות מוסמך, לפי החוק, להורות לאגודה שיתופית לתקן את פנקס החברים שלה כך שיירשם בו כי "אדם פלוני" הוא "חבר כדין באגודה", הגם שאותו אדם לא התקבל לחברות בדרך של הצבעה באסיפת החברים. המקרה המובהק בו עושה הרשם שימוש בסמכותו זו הוא כאשר מתקיים מצב דברים בו "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה". במקרה שכזה מוסמך רשם האגודות, לאחר ששמע את טענות הצדדים, להורות על תיקון פנקס החברים של האגודה, ולכלול בו את שמו של אדם "שהוכר כחבר מכוח התנהגות".  

לטענת המבקש, באמצעות אפוטרופסיו, בהיותו בן 18, בשנת 1977, הוא "לא התקבל לחברות בקיבוץ, כחריג לבני כיתתו". אי קבלתו, הוא טען, הייתה "הפליה אסורה". בשנת 2001, סיפרו האפוטרופסים, נחתם הסכם בין אימו של המבקש והקיבוץ, בו הוסכם, בין השאר, כי האם לא תדרוש כי בנה (המבקש) יתקבל כחבר בקיבוץ. הסכם זה, הם אמרו, אינו חוקי ויש לראותו כבטל, במיוחד כאשר הקיבוץ לא נתן לאימו של המבקש כל ייעוץ משפטי קודם שחתמה על ההסכם. עוד הם אמרו כי הקיבוץ "נהג במבקש כחבר, ונתן לו מדור, תקציב וקרן פנסיה", ולכן יש לראותו "כמי שהתקבל לקיבוץ מכוח התנהגות".  

טענות הקיבוץ 

הקיבוץ, באמצעות עו"ד יעל לוטן (עוז, לוטן, עינב ושות'), ביקש לדחות בקשת המבקש מהטעם שהוגשה בשיהוי רב עד כדי "התיישנות" (כלומר "עילת התביעה" התיישנה ולא ניתן לתבוע עוד לפיה).  

הקיבוץ תאר כי המבקש חדל להתגורר בקיבוץ עוד בגיל 17 עת עבר להתגורר במוסד לחוסים. כאשר בני כיתתו של המבקש התקבלו לחברות בקיבוץ, הם היו בני 18. בתקופה זו המבקש כבר לא התגורר בקיבוץ, ולכן הוא לא נכלל ברשימת המועמדים לחברות בקיבוץ. "המבקש מעולם לא התנהל כחבר בקיבוץ, לא הביע כל רצון להתקבל כחבר בקיבוץ, אף לא באמצעות מי מטעמו, לא לקח חלק בחיי הקהילה של הקיבוץ ולא התגורר בקיבוץ דרך קבע". בשל מצבו, הוסיף הקיבוץ, "המבקש אינו יכול לעמוד בחובות החלות על חברי הקיבוץ".  

הקיבוץ הסביר כי ההסכם שהמבקש טען כעת לבטלותו, הכיר במבקש כאדם עם צרכים מיוחדים. הקיבוץ ציין כי כן ניתנה לאימו של המבקש הזדמנות להתייעץ עם עו"ד מטעמה, והנוסח אף עבר שינויים לבקשת המשפחה. ההסכם הסדיר את התחייבות הקיבוץ לדאוג לכל צורכי המבקש עד לאריכות ימיו. הקיבוץ הוסיף ואמר שהוא מימן במאות אלפי שקלים, במשך עשרות שנים, את מגורי המבקש במוסד לחוסים, מבלי שהוריו נדרשו להשתתף בעלויות אלו מכיסם. 

התביעה התיישנה 

עו"ד אלי יניר, סגן רשמת האגודות השיתופיות, קיבל את טענת הקיבוץ כי יש לדחות את הבקשה מחמת התיישנות. הוא הסביר ש"המועד בו התקבלו בני כיתתו של המבקש לחברות בקיבוץ היה בשנת 1977, ולכן "תקופת ההתיישנות (שבע שנים) להעלאת טענות המבקש או מי מטעמו באשר לקבלתו לחברות בקיבוץ חלפה". יחד עם זאת, בחר סגן הרשמת להוסיף ולהתייחס לרכיבים נוספים בגוף הבקשה, שכן "הסוגייה אותה העלה המבקש, חוזרת חדשות לבקרים", במקרים אחרים שמגיעים לשולחן רשם האגודות. 

כאן המקום לציין כי הליך אחר בסוגייה דומה בו דן בעבר עוזר רשמת האגודות, עו"ד רמזי חוראני ב"עניין רמת דוד", הסתיים בקביעה כי המערערת שם (אישה עם צרכים מיוחדים, שיוצגה אף היא בידי עו"ד גונן כספין), הוכרה כחברת קיבוץ. חובתו של ועד ההנהלה בקיבוץ, אמר שם עו"ד חוראני, "הייתה להביא גם את שמה של המערערת להצבעה באסיפה הכללית" ו"המחדל הוא הפליה בהתגלמותה". שם הוא הכיר בכך שהמערערת הייתה "חברה מכוח התנהגות" מאז הגיעה לגיל 18, והורה לקיבוץ לתקן את פנקס החברים בהתאם (ראו: "מסלול עוקף אסיפה ברמת דוד", "זמן קיבוץ", 25.11.2021). 

הקיבוץ פעל נכון 

סגן הרשמת מצא שהמקרים אינם דומים, ולכן אין ללמוד מההחלטה מסיפור רמת דוד למקרה שכאן. ברמת דוד, החוסה המשיכה להתגורר בקיבוץ יחד עם כל בני גילה, והקיבוץ החליט שלא להציג ביוזמתו את האפשרות של קיום הליך קבלה לחברות בפניה או בפני הוריה. במקרה המתואר כאן קיימת הוראה בתקנון הקיבוץ, שאדם יתקבל כחבר לקיבוץ אם מלאו לו 18 שנים (תנאי ראשון) וגם עבר תקופת מועמדות (תנאי שני). התנאי הראשון לא התקיים, הסביר עו"ד יניר, שכן "המבקש עזב את הקיבוץ כבר בגיל 17 והפסיק להתגורר בו בדרך קבע, כשעבר להתגורר ב'מוסד לחוסים'". המבקש או הוריו, שהיו חברי קיבוץ בתקופה האמורה, ידעו כיצד מתקבלים לקיבוץ, אך הם לא הגישו לקיבוץ בקשה לקבל את המבקש לחברות בקיבוץ, שכן הם לא ראו את עתידו כחבר קיבוץ. הקיבוץ, הדגיש סגן הרשמת, "לא היה חייב ביוזמתו להציג את אפשרות הקבלה לחברות בפני המבקש או הוריו", שכן המבקש, כאמור, כבר עזב את הקיבוץ טרם מלאו לו 18 שנים.   

"התנהגות" שאינה יוצרת "חברות"  

סגן הרשמת המשיך והתייחס לטענה "נפיצה" שעלתה לא אחת בבקשות מסוג אלה. קיבוץ המכיר בבן קיבוץ עם צרכים מיוחדים נוהג לרוב לספק לו תקציב, מגורים, דואג שתהא לו קרן פנסיה ולפי העניין גם מקום עבודה, גם כשאינו חבר קיבוץ. הקיבוץ עושה זאת מתוך חובתו התקנונית והמוסרית וכללי הערבות ההדדית, אך לא משום שמדובר בחבר קיבוץ. מהלך דברים זה הוליך לעיתים לטענה כי הקיבוץ "התנהג" עם אותו אדם כ"חבר" (הגם שלא הייתה לו, למשל, זכות הצבעה וכיו"ב), ומשכך יש "להכיר בו כחבר".  

כאן קבע סגן הרשמת כי הקיבוץ מעולם לא נהג במבקש כחבר ולכן אין להכיר בו כ"חבר מכוח התנהגות". מקום מגוריו הקבוע של המבקש היה ועודנו במוסד לחוסים (וזאת גם לאחר שמוסד זה נקלע למשבר כלכלי קשה עד לסכנה ממשית לקיומו (עקב מעילת כספים של מנהל המוסד). הקיבוץ, תאר סגן הרשמת, שילם סכום כספי גבוה כדי שאותו מוסד לחוסים יוכל להמשיך ולהתקיים, בעוד המבקש ומשפחתו לא נדרשו לשלם דבר או להשתתף בעלויות אלה. אין ספק שהמבקש והקיבוץ ידעו והסכימו, לכל הפחות בהתנהגות, כי מגוריו הקבועים של המבקש הם במוסד לחוסים, שאחרת הקיבוץ לא היה משלם סכומים גבוהים בעד מגוריו של המבקש שם. התנהגות זו של הקיבוץ תומכת בעובדה, הוסיף סגן הרשמת, "שלא המבקש ולא הקיבוץ חשבו כי המבקש עתיד לחזור להתגורר בקיבוץ".  

לעת הגיע המבקש לבקר את אימו בקיבוץ, סיפק לו הקיבוץ דירה לשהותו הזמנית בקיבוץ, המשיך סגן הרשמת. "יש לשבח התנהגות זו של הקיבוץ, ואין לקבל מצב בו התנהגות זו תהיה לרועץ לקיבוץ" (במילים אחרות: אין בכך כדי ללמד שהקיבוץ נהג בו כחבר, ולכן אין לראות בו חבר). התקציב אותו נתן הקיבוץ למבקש, המשיך עו"ד יניר, הוא "חלק מדאגת הקיבוץ לבניהם של חבריו, וגם מכך אין ללמוד שהמבקש חבר בקיבוץ".  

ההסכם חוקי 

סגן הרשמת דחה את הטענה כי ההסכם שבין הקיבוץ לאימו של המבקש הנוגע לצרכיו המיוחדים אינו חוקי ויש לבטלו, וגם ודחה את הטענה שהסכם זה עומד בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. סגן הרשמת קבע אפוא כי ההתחייבות שניתנה בהסכם לפיה האפוטרופסים של המבקש לא ידרשו כי המבקש יתקבל כחבר – אינה נוגדת את תקנון הקיבוץ או את החוק. סגן הרשמת הביא מפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים, בעניין שדות ים, בה נדון הסכם דומה, וציין שהמבקש אינו יכול לטעון שההסכם מפלה אותו, שכן הוא עצמו, באמצעות אימו, הסכים שלא לדרוש להתקבל לחברות בקיבוץ (ראו: "הפליה או לא הפליה, זאת השאלה", זמן קיבוץ, 30.03.2023). 

הבקשה נדחתה 

סוף דבר, סגן הרשמת דחה את בקשת המבקש למנות חוקר כדי שיבחן את נסיבות אי קבלתו לחברות, דחה את הבקשה "להורות לקיבוץ על תיקון פנקס החברים בדרך של הכנסת המבקש לחברות באגודה", וחייב אותו בהוצאות המשפטיות של הקיבוץ בסך 3,500 שקלים.