אפרים רזניק (87), אחיו וגיסתו יצחק (78) וישראלה רזניק (71), ממושב אביחיל, הם דור שישי ושביעי בארץ ונמנים על חלק מהמושבניקים בני הגיל השלישי – המפגינים ומוחים על מצב העם והמדינה. הנימוק המוביל שלהם – "אנו מפגינים למען עתיד נכדינו וניננו". האם למושבניקים הציונים האלו, שנלחמו במלחמות ישראל ותרמו רבות למדינה, התכוון נתניהו שהכריז שהם וכמותם אנרכיסטים ושמאלנים?
מדיי שבת ושבת ולפעמים גם באמצע השבוע אפשר לראותם בין עשרות המפגינים הנלהבים במוקדים רבים. חלקם עומדים על הגשרים ברחבי הארץ – ניצבים ומנופפים בדגלי ישראל ובדגלים שחורים – מפגינים בני הגיל השלישי, שחלקם מגיעים עם מקלות הליכה תומכים ועם גב כפוף, בולטים בשערם הלבן – מפגינים ולא מוותרים. כל שבת הם יוצאים למחאה חלקם במרכז המושב או בכניסה לבתיהם, כל אחד לפי יכולתו ומצב בריאותו -הדגלים השחורים הדור המייסד
אפרים רזניק (87), אחיו יצחק רזניק (78) ורעייתו ישראלה רזניק (71) ממושב אביחיל, מתמידים בתמיכתם ובהשתתפותם בטענה שצריך להציל את המדינה. ובפי שלושתם נימוק זהה. " כואב לנו לראות לאיזה מצב שפל בערכים ובכבוד האדם, הגענו עד הלום. אנחנו מפגינים למען עתיד נכדינו וניננו". נציגי משפחת רזניק , הם משפחה אחת מני רבות היוצאות להפגין. דרך סיפור המשפחה לדורותיה, אפשר להבין עד כמה הסיבות למחאה מרעידה להם ולאחרים, את כל נימי הנפש והגוף. ובמיוחד אנשי ההתיישבות הוותיקים. הצדעה וכבוד לנחישותם, למחות למען הדורות הבאים.
מיהי משפחת רזניק?
אפרים רזניק (87) מפקד בגדנ"ע לשעבר, מורה בנשמתו האוהב היסטוריה וידיעת הארץ, מתנדב וחקלאי. נשוי לציפורה, ולהם ארבעה ילדים ואחד עשר נכדים. "שורשי המשפחה שלנו הוא סיפור מיוחד ומפותל של ששה ואפילו שבעה דורות בארץ. עירוב עדות מלווה בהיסטוריה משפחתית מרשימה וציונית, מתחילת היישוב בארץ, לפני כמעט 200 שנים. מתוכה יצאו אנשי חינוך וצבא רבים, שהקנו ערכים חשובים, עליהם גדלנו וחינכנו את ילדינו, והיוו את הלבנים היציבות להקמת ובניית ארצנו הנפלאה.
"אני עצמי הייתי מדריך ומורה מגיל צעיר. אף קיבלתי את פרס החינוך מידי השר יצחק נבון ז"ל בשנת 1989. המשפחה מטבע הדברים עברה טלטלות רבות וגם טרגדיות גדולות, אך תמיד הם הסתכלו קדימה באופטימיות. אימי בת שבע חממי ז"ל נולדה בתחילת המאה, כנראה ב-1907, בשכונת התימנים בכפר השילוח (סילואן), שכונה שהוקמה לעולים מתימן ב-1885 על ידי חברת 'עזרת נידחים' שבראשות י"ד פרומקין', אך הסבא רבא שלה יחיה חממי ז"ל, הגיע לארץ מתימן כבר בשנת 1842.
יוסי רזניק: "למרות שאני מוחה על הדרך בה מתנהלת המדינה והעומד בראשה, אני גם מאשים אותנו האזרחים, שנתנו לדברים כאלו לקרות. כל פעם הרף רק עלה ועולה במשך השנים. אחרי כל סטייה מדרך המלך, היינו כבר צריכים להתקומם ולמחות ועכשיו המפלצת היא ענקית. והגיעו מים עד נפש, שאילצו אותנו לצאת להפגנות, ולא לשתוק"
"הוריה של בת שבע שהכירו בארץ: סבא יוסף חממי וסבתא לאה מזרחי ממוצע פרסי, היו אנשים חרוצים ופעילים, אך סיימו את חייהם באופן טרגי. האם לאה מתה מדיזנטריה בעת מלחמת העולם הראשונה, כשהטורקים גירשו את יהודי ירושלים לגליל. אחיה דוד חממי נהרג בעלותו על נפל של פגז, ביום שבו נכנס הגנרל אלנבי לעיר העתיקה (11 בדצמבר 1917). ואילו אביה יוסף, שהיה אחד מראשוני הסתתים של היישוב, מת מהכשת נחש בעת שעבד בבניין, במבנה הטכניון ב-1921."
מספרים שדודתה של בת שבע היתומה, הכניסה אותה לבית הספר למל. אחרי המלחמה היא נדדה ברכבת לזיכרון יעקב, ומשם בעגלה לכפר הנוער מאיר שפיה הסמוך. חיים נחמן ביאליק, שביקר בשפיה ב-1926, הקדיש שיר נלהב ל"בנות שפיה": "כאילות השדה וצבאות / תגדלנה בין סלעים וגבעות / לא אב ולא אם לבנות שפיה / אחיותן – ציפורים ולטאות / ואחיהן – כוכבים בשמי-יה".
משם בת שבע עברה 'לבית הספר החקלאי לבנות' בנהלל וסיימה במחזור הראשון שבהנהלת חנה מייזל שוחט האגרונומית. משימת המקום הייתה להכשיר נערות, בעיקר עולות חדשות לעבודה חקלאית ביישובים. התחנה הבאה של האם, הייתה הצטרפות לעבודה בקבוצת חפציבה. היא סללה כבישים בעמק יזרעאל, ועלתה עם "חבורת הרועים" לשיח אבריק (היום ליד טבעון), כדי לסייע לאלכסנדר זייד להתיישב במקום ולהקים עדר צאן, במקום שהיה אז שומם לחלוטין. "זה היה בעצם המקום שהורי נפגשו לראשונה," מספר אפרים, "אך נתיבי ההיסטוריה מתפתלים באופן מוזר, ובלתי מתוכנן."
מנדל ההרפתקן
אפרים רזניק ממשיך לספר בהתלהבות על התחנות המקבילות של הוריו, עד לחתונתם: "אבי, מנחם מנדל רזניק, נולד בבלרוס ברוסיה הלבנה למשפחה דתית, בה אביו היה רב, שוחט ומוהל. בצעירותו עזב מנדל את בית הוריו, נדד ועבד בעבודות שונות, ביניהם בתפקידים שונים על אוניות, עובדה שקידמה אותו לחצות ימים ויבשות עד הגיעו לאמריקה. יום אחד שעבר באחד הרחובות המרכזיים, שמע שמגייסים מתנדבים. לעזור ולהילחם נגד התורכים שהשתלטו על הישוב היהודי. הוא הצטרף והתנדב, וכך עלה ב-1917 לארץ, וסופח לגדוד 39 מהגדודים העבריים (יוצאי אמריקה וקנדה), בפיקוד אליעזר מרגולין."
מומחי ההיסטוריה מציינים שמתנדבי הגדודים העבריים, היוו למעשה את הצבא העברי הראשון, מאז קץ מרד בר כוכבא. לאחר שהשתחררו מהגדודים והחלו לעבוד בעבודות שהוצעו, בתקופה כלכלית מאוד קשה בארץ, אחדים מהם נפגשו ושאלו מה ביכולתם לעשות, כדי להרים מעט את המורל בתל אביב. כך נוסדה קבוצת "טראסק" ע"י אברהם אלדמע, שמטרתה הייתה באמת להביא שמחה לליבם של תושבי העיר הצעירה. אליהם הצטרפו הבוהמיינים העליזים של ראשית תל אביב: כאלכסנדר פן, אברהם שלונסקי ואחרים. את המנונם חיבר שלונסקי: "הנה באנו, דרך פנו, ארחי-פרחי הפקר אנו, 'טראסק' הוא שמנו, וידנו היא בכל. לכל חי עלי יבשת נשלח אצבע משולשת, נתייחפה ונצפצפה על הכול". אך למרות האצבע המשולשת, הם החליטו לפעול במשימות חשובות ומשמעותיות.
אפרים: "אבי מנחם מנדל הצטרף לחבורה, שנודעה במסיבות הגדולות שארגנה, בתהלוכות התחפושות הפורימיות שלה, וגם במעשי הקונדס מפעם לפעם. למרות כל אלו, בזכות חבורה זו הורי הכירו והתחתנו. זה נשמע מוזר, אך היה גם פן אחר לחבורה."
החבורה נודעה כחבורה עולזת, שלא חשבו על יום המחר ולא על רכוש. אך למעשה הם היו צעירים שהושיטו גם עזרה לכל נצרך. כאמור, הדעות על אופי פעילותם בת"א היו חלוקות. בזיכרונותיה של האם בת שבע נגד המקטרגים על החבורה, נאמר שחברי טראסק לא היו אנשי הפקר ונטלו על עצמם את תפקיד ה"אפוטרופוס" על החלכאים והנדכאים בעיר. רוב חברי הקבוצה היו פועלים בהווייתם ובהכרתם, וחברים בהסתדרות העובדים. המושגים: שוויון, עזרה הדדית, אדם חדש, חלוציות ודומיהם – היו יסוד מוסר בחייהם. והם גם הגשימו אותם הלכה למעשה. החברים דגלו שיש לתעל את פעילותם גם למעשים חלוציים ומשמעותיים יותר. לכן עברו לסייע בשייח אבריק, והפכו לרועי צאן שיצאו עם העדרים לשדות.
מספרים שבשעה שהיו במרעה, לא פעם התכתשו עם הרועים הערביים. אך היו גם דברים טובים בפעילותם. הם עמלו על השבחת הגזע של העיזים והכבשים בחווה. כך שהנציב העליון העניק להם את הפרס הראשון בעד 'האייל' המובחר ביותר בארץ.
רזניק: "במסגרת פעילותו ב'טראסק' הגיע אבי מספר פעמים ל 'שייח אבריק' בכדי להביא להם הספקת מזון. כך כאמור הכיר את אימי בת שבע. חלק מחברי הקבוצה שהו במקום כשנתיים, אך אט אט דעכה ההתלהבות, כנראה בשל בעיות מימון. החבורה חזרה בסופו של דבר לתל אביב. הם ניסו לשחזר את פעילותם כבעבר אך החבורה התפרקה וגם אימי עברה לתל אביב. משנודע הדבר לביאליק, הוא מיהר לשכור אותה כמבשלת בביתו, מאחר והכירה כבוגרת שפיה. באותם הימים ביתו היה 'בית פתוח' והמה מבקרים רבים. ובליל שמחת תורה ובאירועים אחרים היו מתכנסים, ושותים בצמא את דבריו. ההיכרות בין מנדל ובת שבע התהדקה והובילה בשנת 1933 לחתונתם ולהקמת משפחה בעלת ערכים ויושרה כאן בארץ ישראל. הם היו הזוג השני בארץ, שאשכנזי התחתן עם תימניה, והשמחה הייתה גדולה. אבי התפרנס במשך שנים רבות כשמש של גימנסיה הרצליה, ואף לימד שם."
בשנת -1938 עברו בני הזוג להתגורר ב"בית האדום" שבשכונת סומייל (כיום אזור בניין הוועד הפועל של ההסתדרות), בכדי לשמור על הקרקע שנרכשה על ידי קק"ל, שם גידלה בת שבע את ארבעת ילדיה: אפרים (אפרי), יאיר, דוד ויוסי. נושאת על ראשה מים בכד מן הבאר ומסתירה מעיני הבריטים את הסליק, ואת אנשי ההגנה שהתאמנו בחשאי בנשק במרתף הבית.
אפרים רזניק: " יצאתי להפגין ולמחות עם דגל ישראל, למרות שאני נעזר במקל הליכה ואינני רואה טוב. לא ויתרתי על זכותי למחות על התייחסותו של ראש הממשלה נתניהו, וממשלתו הגדולה והבזבזנית. הפגנתי בשם רעייתי ציפורה החולה באלצהיימר, ובני הגיל השלישי האחרים שאין באפשרותם לצאת להפגנה. ניצלתי את ההזדמנות שהמפגינים עברו דרך המושב והצטרפתי מאחר והיה סגר, והגבלות לגבי ההפגנות הגדולות"
"בעת הפצצה האיטלקית במלחמת העולם השנייה, אימי רצה למערת מחבוא בסביבה, בה התקבצנו גם הערבים שהתגוררו בסמוך. היו לנו יחסים טובים איתם, כולנו ידענו לדבר ערבית. פתאום נשמע קול בכי של תינוק, התברר שתינוקת ערביה נשכחה בביתה. אימי האמיצה התנדבה לרוץ למקום ולהציל את התינוקת. מאז ההערצה לאימי רק גדלה והתעצמה. המשפחה הערבית קראה לה בערבית 'האם המצילה'. בדיעבד חיינו בתקופה היסטורית מאד משמעותית בתולדות היישוב."
בכ"ט בנובמבר 1947, כשדרשו הבריטים מערביי סומייל להתפנות מחשש לשפיכות דמים, התחננה האם לפניהם שלא יעזבו. הם חששו מהמצב, היו להם פרדסים בעזה ולכן החליטו לעזוב. במקומם נקלטו במקום יהודי יפו שהתפנו.
המעבר לאביחיל
רק בשנת 1953 עזבו בני הזוג: בת שבע ומנדל רזניק את תל אביב למושב אביחיל.
יוסי רזניק (78), הבן הצעיר מאביחיל: "מאחר ואבי מנדל נמנה עם הגדודים העבריים, היו לו חברים רבים באביחיל, שנוסדה ב-1932, במסגרת 'התיישבות האלף', שנעשתה ברובה על ידי חיילים שהשתחררו מהגדוד העברי. השם אביחיל הוצע ע"י המשורר ביאליק, השם מסמל 'אבי-חייל' והוזכר בתנ"ך. כילדים ביקרנו במושב כמה פעמים. הורי שמעו שאחד המשקים עומד להתפנות, מאחר והיו לו חובות רבים. המשק המוזנח נקנה עם החובות, ואנו היינו צריכים לכסותם במשך השנים. חודשים רבים נצרך לנקות את המשק, כדי להביאו למצב סביר. היו במשק עצי קלמנטינות שהתחלנו לקטוף ולהרגיש מושבניקים. לצערנו, אחרי זמן קצר, אבינו מנדל נפטר בגיל צעיר, בן 63 בלבד, שלוש שנים לאחר הגעתנו לכפר. מאז אימי טיפלה במשק ובקלמנטינות, בעזרת הבנים שחלקנו היינו עוד בצבא."
השנים עברו ארבעת הבנים התחתנו ושבט רזניק גדל והתרחב. כיום מונה : 10 נכדים, 38 נינים וחמישה בני נינים. בת שבע זכתה לאריכות ימים, ונפטרה בגיל 96 בשיבה טובה. "לאורך כל השנים כל אחד מאיתנו ביטא ומבטא, את הערכים שלמדנו וספגנו מהורינו. כל אחד במקום מושבו. ואת זה אנו העברנו לילדינו ונכדינו". בשנת -1961 נחנך המוזאון "בית-הגדודים" באביחיל.
מה הניע אתכם לצאת להפגין?
אפרים רזניק: "הגעתי לאביחיל כשכבר הייתי חייל משוחרר כתותחן נ"מ בחיל האוויר, החולם חלומות גדולים בציונות והתיישבות, ממש כפי שחונכתי, וירדתי למושבי הנגב הצעירים לעזור להם, באחוזם, בית הגדי ואחרים. במיוחד אהבתי לחרוש עם הטרקטור ולזרוע. בשנת 1963 התחתנתי עם ציפורה קוסמן (83) התל אביבית, דור שני להוריה שעלו ב-1938 מפולין. היא התגייסה בזמנו לנח"ל ושרתה בקיבוץ מנרה, ובחרה להקים בית ומשפחה במושב. ילדה ארבעה ילדים: מנחם (55), שמתגורר במושב חוגלה, הילה (52), תמר (49) ודרור (46), שלושתם מתגוררים באביחיל.
"כל ילדינו שרתו בצה"ל, חלקם כקצינים בתפקידים בכירים ולשמחתנו יש לנו 11 נכדים. לכן למען עתיד ילדינו, נכדינו והנינים שעוד יולדו, יצאתי להפגין ולמחות עם דגל ישראל, למרות שאני נעזר במקל הליכה ואינני רואה טוב. לא ויתרתי על זכותי למחות על התייחסותו של ראש הממשלה נתניהו, וממשלתו הגדולה והבזבזנית. הפגנתי בשם רעייתי ציפורה החולה באלצהיימר, ובני הגיל השלישי האחרים שאין באפשרותם לצאת להפגנה. ניצלתי את ההזדמנות שהמפגינים עברו דרך המושב והצטרפתי מאחר והיה סגר, והגבלות לגבי ההפגנות הגדולות.
"בנוסף, אני מפגין שחורה לי שלא מכבדים את מגילת העצמאות, בה כתוב: '…תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין: תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות…' זה אסון ולא דמוקרטי לנסות ולחוקק חוקים, שאינם תואמים לרוח מגילת העצמאות ולפגוע בבתי המשפט.
"וכמובן אי אפשר מבלי להתרגש, מההתייחסות המשפילה לענפי החקלאות השונים. בעבר כולם התגאו והתפעלו מהתוצרת החקלאית המשובחת שלנו, מספר 1 בארץ ובעולם, ועכשיו צריך לייבא ירקות ופירות מתורכיה ומארצות אחרות. אפילו לחיילי צה"ל הגיעו עגבניות מתורכיה. מי מעז לקבל החלטות כאלו? ומה לגבי החקלאים עצמם, האם מישהו חשב מה יעלה בגורלם? רק עכשיו נטעתי 10 דונם עצי זית, כי אני לא איכנע, כאיש חינוך שקיבל פרסים ו-12.000 אלף תלמידים למדו אצלי כמורה לשל"ח (שדה, לאום חברה) המלמד ידיעת הארץ, היסטוריה ואזרחות, ביניהם אנשי מפתח כיום במדינה ובעולם."
זאת זכותנו וחובתנו
יוסי וישראלה רזניק, גימלאים מאביחיל והורים לנועם (44), גילי (42), ואיתן (36), סבא וסבתא לשמונה נכדים, אינם מפספסים אף הפגנה בגשר חבצלת ובמקומות אחרים. הם כועסים וממורמרים לדבריהם מהמצב המפולג בעם, שאינו נותן אמונו בראש הממשלה נתניהו.
ישראלה רזניק (71), בוגרת וינגייט בעברה שימשה כמורה לחינוך גופני ובשנים האחרונות מורה לשיטת פלדנקרייז.: "המניע אותנו להפגין כדי שידעו שיש רוב בעם, שאינו פוחד מאלימות השלטון ותרבות ההסתה שלו. מפגינים כי מספיק עם השחיתות והחזירות ושוד כספי הציבור. אנחנו מקווים שבעזרת המחאה הגדולה עוד לא איחרנו את המועד להדיח את נתניהו. אנו מוחים, שידעו אלה שמבטלים את קיומנו שמשקרים ומשמיצים אותנו. שיידעו שיש לנו זכויות בחברה הישראלית לא פחות משלהם, עם עבר של בת למשפחה שכולה (דודי ישראל אלנקוה ובן דודי משה אלנקוה נפלו במלחמת השחרור) וכאם וסבתא לצעירים אופטימיים, שרוצים עתיד טוב יותר – זאת זכותנו וחובתנו."
יוסי רזניק, חבר ועד במושב, שימש שנים רבות כרב חובל ויצא לשליחויות מחוץ למדינה, בהן ראה משימה חשובה: "למרות שאני מוחה על הדרך בה מתנהלת המדינה והעומד בראשה, אני גם מאשים אותנו האזרחים, שנתנו לדברים כאלו לקרות. כל פעם הרף רק עלה ועולה במשך השנים. אחרי כל סטייה מדרך המלך, היינו כבר צריכים להתקומם ולמחות ועכשיו המפלצת היא ענקית. הגיעו מים עד נפש שאילצו אותנו לצאת להפגנות ולא לשתוק. כואב שאנו עצמנו נתנו לחבר מושחתים רעים, רודפי בצע, כיסא וכבוד, לקבל תפקידי מפתח, לנהל את חיינו, לפי גחמותיהם. המוכנים לרמוס ולדרוס כל העומד בדרכם, העיקר להגיע לכיסאם הנחשק. הורי שחיו כל חייהם בצניעות וענווה, אך עם עשייה חינוכית, התנדבות ותרומה מתמדת לקהילה, חינכו אותנו ברוח זו וכך חינכנו את ילדינו. לכן השבר כה גדול."
במושב כיבדו את פעילות לוחמי הגדודים, שסבו נמנה עליהם ובשנת 1961 הונחה אבן הפינה למוזיאון בית הגדודים.
ישראלה: "נולדתי למשפחה מאד שורשית וותיקה בארץ. מצד אבי, משפחת אלנקווה – אנו שמונה דורות מטבריה. ומצד אמי, משפחות מזרחי וכהן – אנו שבעה דורות בארץ, שהשורשים הראשונים הם מצפת. עם נישואי אני באביחיל. כשהיינו בשליחות בברזיל הייתי צריכה ללדת את בנינו הצעיר. חזרתי לארץ ללידה בכדי לא לקטוע את שלשלת הדורות." והנכד נטע (11) מוסיף לשיחה ומנמק את מחאתו: "להחליף את ראש הממשלה כי הוא לא בוחר לעם החלטות טובות."
