אומר מדריך ההדרים הוותיק בעמקים, דוד גפן, בתשובה לשאלה הכל כך ישראלית: "מה יהיה?". הוא כמעט בן 80 – החל לעבוד בפרדס בגיל 16 וראה את ענף ההדרים בגדולתו, משנות ה-60 ועד ימינו. לדברי גפן, ענף האשכוליות לייצוא שסובל מירידה ברווחיות, הן בגלל הקורונה והמלחמה, נמצא כעת בסימן שאלה לגבי העתיד
*תמונה ראשית: דוד גפן בפרדס. צילום פרטי
אנחנו יושבים במרפסת ביתו של דוד גפן, מדריך להדרים ולמטעים אחרים באזור עמק הירדן ועמק המעיינות. קצת קשה להאמין שלאיש הזה שיושב מולי ועדיין עובד בפרדסים ובמטעים – ימלאו עוד שבועיים 80 שנה! הוא פשוט נראה נהדר, רזה, חזק וכמובן שזוף כולו מהשמש, אפקט שקשור קשר ישיר לעבודתו כמדריך בשטח. ואולי זה סוד הקסם?
דוד נולד בקיבוץ בית אלפא שבעמק המעיינות. הוריו של גפן, שבתאי ושיינקה פיגין, עלו ארצה ב-1933 מביאליסטוק פולין, חלוצים אמיתיים. תחילה היו ב"גבעת האהבה" (גבעת דונדיקוב) ברחובות ומשם עברו לרמת יוחנן. באותם ימים היה חשוב יותר מכל לאיזה זרם פוליטי אתה שייך ואז, ב-1940, היה משבר אידיאולוגי חריף בין תומכי מפא"י ל"שומר הצעיר", שהוביל לפילוג וחילופי אוכלוסין עם קיבוץ בית אלפא.
"אז זה היה משבר מאוד גדול", אומר דוד, "נכתבו על זה ספרים רבים, בן גוריון התערב בזמנו במשבר ולבסוף, עוד באותו היום ה'שמוצניקים' עברו מרמת יוחנן לבית אלפא ואנשי מפא"י עברו מבית אלפא לרמת יוחנן… הפוליטיקה הייתה אז בשיאה. אגב, עכשיו אני מדריך גם ברמת יוחנן, אני בא ואומר להם: 'חבר'ה, אני שייך למקום הזה'. שתי האחיות שלי נולדו ברמת יוחנן, אני כבר נולדתי בבית אלפא".
אביו של דוד, שבתאי, היה חקלאי ועבד כדייג בבריכות הדגים של הקיבוץ. "הוא עבד נורא קשה, כמו סוס עבודה הוא עבד, עד גיל 60," משחזר דוד. "אז הוא התפקח והלך ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, בקיבוץ אף אחד לא התווכח, כי הוא נתן את כל חייו לקיבוץ. אבי היה אידיאולוג, הוא כל הזמן אמר שאסור להעסיק עבודה שכירה, צריך לעשות הכל בידיים וממנו ספגתי המון ציונות.
"כילד וכנער לא אהבתי את העבודה במדגה, מגיל 16 אפשר להגיד שאני בפרדס. צריך לזכור שבאותה תקופה – תחילת שנות ה-60 – כל העמק היה מלא פרדסים. רק בשביל הפרופורציות, למדינת ישראל היה בשיא ימי הענף כ-400 אלף דונם פרדסים – היום יש 140 אלף דונם, כמעט שלושה רבעים נעלמו. גידול פרי ההדר בעמק הצטיין בדבר אחד, קוראים לזה הבכרה, הפרי פה יצא תמיד ראשון, והיו באזור בעיקר אשכוליות – לבנות ואדומות וקצת לימון. האשכוליות היו אז מאוד פופולאריות. היו קוטפים את הפרי שהיה משונע לאנגליה, היה אז את מותג JAFFA שבזמנו נחשב באירופה לפרי מעולה, היום זה סיפור אחר לגמרי.
"היו אז שני ענפים מרכזיים שאנחנו, הנוער והצעירים, רצו לעבוד בהם ושניהם נחשבו לאטרקטיביים: ענף הכותנה שתפש את רוב השטח בשדות, ומי שהיה כותנאי עבד עם הטרקטורים והכלים הכי גדולים. והיה את ענף ההדרים שהיה מהמובילים בענפי החקלאות בקיבוץ ומהרווחיים ביותר".
חוץ מחקלאות לא היה גם משהו אחר לעבוד בו?
"לא הכרנו דבר אחר, עדיין לא הייתה תעשיה קיבוצית. גם היה ברור לך, אתה הולך לצבא ואתה חוזר מהצבא לקיבוץ ועובד, כאשר הכבוד היה לעבור בכותנה או בפרדס. בפרדס, בסוף הקטיף, כשנגמרה העונה, היה תמחירן אזורי שהיה עובר בין כל המשקים, יושב עם הצוות על ההוצאות, הכנסות ועושה תמחיר. היתה ליגה – פרסמו מי ראשון ומי שני. לא הסתכלו אז על ההכנסה הכספית אלא על התוצאות הפיזיות: כמה טון היה לקיבוץ? איך זה נארז וכו', הכסף היה פחות חשוב באותם ימים, אלא היה חשוב היכן אתה ממוקם בליגה הזאת.
"היתה 'תנובה-אקספורט' ששלטה בהכל, בקטיף, בשילוח ובשיווק לאירופה. באגרקסקו בהתחלה כלל לא עסקו בהדרים, רק בשנות ה-70 המאוחרות אגרקסקו התחילו לייצא הדרים, אבל בשנות ה-60 הם עסקו בעיקר ביצוא בירקות, פירות ופרחים.
"בכלל, בענף ההדרים תמיד הבדילו את עצמם מיתר הענפים, היתה המועצה לשווק פרי הדר, מועצה חזקה מאד. המגדל מסר לה את הפרי שלו בנאמנות, היא עשתה את השיווק והחשבונות, אם נשאר כסף גם המגדל קיבל את המגיע לו. המגדלים היום יותר מתוחכמים מהמגדלים של אז שבטחו בגופים הנ"ל ללא ביקורת. המגדלים היום יודעים מה קורה בשרשרת היצוא, לאן מגיע הפרי, דרכי ההובלה, מי היצואן, האם לשלוח את הפרי ליצוא או במסלול אחר וגם על רווחיות של כל זן במבחן הזמן".
מפרדסן למדריך
לאחר השירות הצבאי בחיל התותחנים חזר דוד לקיבוץ. את רעייתו חמוטל, בת קיבוץ מסילות הסמוך לבית אלפא פגש כנער בבי"ס התיכון האזורי גלבוע. "אז כבר היינו חברים, למעשה מגיל 16 אנחנו ביחד, אף פעם לא נפרדנו", מספר דוד. "אחרי השחרור התחתנו. היינו קצת בבית אלפא, אחר כך עברנו למסילות, שם נשארנו".
דוד וחמוטל נשארו והתגוררו במסילות עד גיל 60, כאשר דוד כיהן גם כמזכיר קיבוץ ואף מילא תפקידים ציבוריים מרכזיים. בגיל 60 החליטו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לישוב הקהילתי גן נר. לדוד וחמוטל נולדו ארבעה ילדים: הבכור אסף גפן (50), כותב תוכן בכיר ב"ארץ נהדרת"; יובל גפן (45), ד"ר לביולוגיה במעבדות של "מכבי"; גלעד גפן (42), ביולוג בשירותים להגנת הצומח של משרד החקלאות והצעירה יעל גפן (40), מרפאה בעיסוק ומתגוררת בבית אלפא.
אחרי השחרור מהצבא למד דוד במדרשת רופין. "אז לא התייחסו בקיבוץ יותר מדי ללימודים ומי שעסק בחקלאות השתלם בדרך כלל ברופין. אפשר להגיד שנכנסתי להדרכה באופן מקרי. המדריך הקודם באזורנו, אמיר רוכל, שאגב עדיין חי ובן 90, נקרא לדגל בקיבוץ שלו להיות גזבר או משהו, ואז באו אליי. הייתי אז פרדסן; באותה תקופה היה במסילות פרדס מאוד מתקדם והוא אמר לי 'בוא תחליף אותי'. הדברים היו אז יותר פשוטים מהיום. באותה תקופה נדב רביד, היה מנהל המחלקה להדרים בשה"מ. היה מכרז ובאו עוד אנשים וערכו ראיונות. אחרי שבועיים הודיעו לי שהתקבלתי להדרכה ושאתחיל את החפיפה.
"רק שתבין איזה הבדלים היו לעומת היום. היו אז במחלקה להדרים של שה"מ 17 מדריכי פרי הדר – היום יש רק שלושה וחצי מדריכים מטעם משרד החקלאות. היתר פרשו. אז היו במחלקה מדריכי גידול ומדריכי הגנת הצומח שהיו אנטומולוגים. המחלקה עברה צמצום ועוד צמצום עד שהגיעה למצבה כיום. לאחר שעברתי את ההכשרה בשה"מ, בין כל המדריכים הוותיקים, נכנסתי להדרכה וכאיש שדה של בית האריזה. המימון לעבודתי היה דרך מפעלי שאן ובסיס הכח המקצועי שלי היה דרך המחלקה להדרים בשה"מ. אזור ההדרכה שלי נקבע באזורי העמקים – בין בקעת הירדן לעמק הירדן ועמק חרוד (עד היום בחלקו) ואני ממשיך להדריך".
ענף האשכוליות לאן?
למעשה אתה ראית את ענף ההדרים בגדולתו ואת כל הדעיכה שלו.
"ברור, כפי שאמרתי, כשאני נכנסתי הענף השתרע על פני כ-350-400 אלף דונם ומאז הלך והצטמצם. בשנת 2007 הייתה שוב מעין התעוררות מאוד חזקה בעמקים, הייתה נטיעה מאוד חזקה של אשכוליות, בעיקר ריו-רד וסנרייז ומאז התחילה ליניאריות שלילית והענף התכווץ.
"כל מגדלי ההדרים לא מגדלים רק הדרים. פעם כל אחד גידל גידול אחד, היום אפשר להגיד שכל המגדלים, גם בעמקים, בשרון ובכל מקום – מגדלים יותר מגידול אחד: גם מנגו, גם אבוקדו, גם הדרים ולפעמים גם בננות, נשירים, שקדים. למגדל יש אלטרנטיבות היום, הוא לא שם את הכל על ענף אחד. פעם ההדרים התמודדו בכבוד בהשוואה לענפים אחרים, היום העסק בהדרים לא פשוט, על אף שאם אתה לוקח את ענף המנגו למשל – הייתה לו שנה איומה ונוראה, פעם אחת בגלל החרם, פעם שניה בגלל המצב בעזה, שהייתה צרכן רציני ובנוסף, מכס גבוה שהטילה ארצות הברית על מנגו מדרום אמריקה, גרם לשלוח את הפרי הדרום אמריקאי לאירופה, שם הוא גרם לירידת מחיר של הפרי הישראלי. אז המצב היום הוא מאוד נזיל, לא ברור לאן זה הולך.
"כאן בעמק הירדן ובעמקים, מגדלים אשכוליות וקצת אור, שהוא היה גם בעמק פלטפורמה שבנו עליה רבות. בפועל הוצאות הגידול הגבוהות והיבולים הנמוכים גרמו לעקירה של רוב חלקות ה'אור' בעמקים, ובכלל, כדאי לכולם לזכור, היום בשביל להיות מגדל מאוד מצליח אתה חייב להיות 'סופר-דופר' מקצועי, אתה לא יכול לחפף ולהקטין הוצאות ובהדרים פי כמה וכמה – אתה חייב להיות מדויק ולגדל לפי הפרוטוקול".
ספר לי קצת על התמורות שחלו בענף ההדרים בעמק הירדן והאזור.
"תראה באזור עמק הירדן האלטרנטיבה שלהם זה אבוקדו ובננות, שני גידולים שגדלים מצוין בעמק הירדן, יש להם מים שמתאימים וגם האקלים מתאים. הבננות זה גידול שהם מכירים מקדמת דנא, הם יודעים מצוין איך לגדל אותו. היום כל הבננות מתחת לרשת, הם מכסים בשנה השנייה את כל ההוצאות. הם מחזיקים היום חלקות של 8 ואפילו 10 שנים וקשה מאוד להתמודד עם זה.
"קח לדוגמא את בית זרע, קיבוץ שמוביל בנושא אשכוליות בכירות – מוצר מעולה שנפגע מאוד מהנפילה של היצוא למזרח – זה כל העניין. השוק הכי טוב היום לאשכוליות זה קוריאה. מנכ"ל חברת 'בי-פראש' שהוא בן האזור בנה את השוק שם. השירותים להגנת הצומח נותנים פה בארץ לקוריאנים את הגיבוי הנדרש. פעם הם היו שולחים אדם מיוחד שיפקח כאן וזה עלה המון כסף. התנאי הוא שרק באזור העמקים, בית שאן, עמק הירדן בואכה גליל עליון, מותר לו לארוז לקוריאה. אז היו רק שלושה בתי אריזה שהיה להם היתר לארוז – שאן הדרים נסגר ונותרו שניים: מהדרין בעמק החולה וגליל-גולן.
"היום, כשהתנועה הימית היא לא דרך תעלת סואץ וצריך להקיף את אפריקה דרך כיף התקווה הטובה, אז המסע במקום 40 יום יכול להגיע ל-70-80 יום. הפרי מגיע לקוריאנים על הפנים וצריך לעשות לו טיפולים מיוחדים ויקרים. תמיד זה מגיע חלק טוב וחלק רע מאוד, למרות שהקוריאנים רוצים את הפרי ומוכנים לשלם עבורו. אז נותרו שני בתי אריזה שגם צמצמו מאוד את הפעילות – כל זה לא מכסה את כל ענף האשכוליות שנמצא עכשיו בסימן שאלה גדול. עולות השאלות – לאן אנחנו הולכים בשנה הבאה? האם המלחמה נמשכת? לא נמשכת?
"היום האשכוליות מהוות מחצית מהיצוא. היום יש את ייצוא ה'אור' הוא יצוא טוב יחסית, למרות שעכשיו אנחנו בסוף העונה ולא קיבלו מחירים טובים והאשכוליות זה רוב הייצוא של מדינת ישראל. פומלית כבר לא רוצים, אגב, גם התעשיה בקושי מוכנה לקבל פומלית וזה גם ענף שלא ברור מה יהיה איתו. יש חלקות פומלית צעירות שרק עכשיו נכנסו לפוריות, ואתה שואל את עצמך מי יושיענו? לאן אנחנו הולכים?
"בכלל, היום חצי מפרי ההדר שמיוצר בישראל משווק בשוק המקומי. פעם היחס היה 80% יצוא, 20% שוק מקומי, היום זה 50%-50% עם נטייה להגדיל את השוק המקומי על חשבון הייצוא. עכשיו, אנחנו והמגדלים, האוריינטציה שלנו היא כמובן לייצוא, כמה כבר השוק המקומי יכול לצרוך? היצוא תמיד היה רווחי וזו גם בעיה היום, כאשר שער הדולר כל כך נמוך והמגדל לא מקבל את התמורה שהוא זקוק לה, השקל חזק מדי וזו גם שערורייה ישראלית! הרושם הוא שלאף אחד לא אכפת מהיצוא הישראלי. אני לא מדבר רק על ההדרים, המנגו והאבוקדו, יש עוד המון יצואנים שנפגעים מהשער הנמוך, יש תעשיה, יש היי-טק.
"תזכור שסביב הענף שפעם היה בגודל של 400 אלף דונם בנו מעטפת שלמה, בנו מפעלים למיצי הדרים, הקימו את מועצת ההדרים, את הארגון ואת המכון להדברה ביולוגית, שאחראי על פרויקט הדברת הזבוב הים תיכוני. כלומר, כל המעטפת הזאת היתה צריכה לכסות את כל הדונמים. היום אתה על 140 אלף דונם ועדיין בירידה. חלק גדול מההוצאות של הפרדסנים זה ההיטל שמטילים על המגדלים. על אשכוליות אתה משלם פחות, על 'אור' הרבה אבל ההיטלים כבר לא מכסים את ההוצאות האלה. פעם המדינה סבסדה חצי מהטיפול בזבוב, היום רוב המימון הוא על המגדלים דרך המועצה.
"בקיצור, כל העסק רעוע מאוד, כואב הלב על הענף המפואר הזה שבאמת זקוק לשינוי חיובי. מצד שני, אני רוצה להגיד מילה טובה על המחלקה הזאת, מחלקת ההדרים של שה"מ, שהיא מחלקה יוצאת דופן מבחינת היכולת של האנשים, היכולת לעבוד בשטח וגם להוציא זנים חדשים שצריך להביא אותם לכלל בדיקה, אם הם ראויים להיות הדבר הבא ליצוא. ישראל היא אחת המדינות המפותחות ביותר בהיבט של ייצור וטיפוח זנים חדשים. הזנים החדשים האלה צריכים לעבור שבעת מדורי גיהינום כדי לראות אם הם בכלל מתאימים לשווקים ולצרכי הלקוחות היום.
"את כל זאת עושה היום המחלקה להדרים של שה"מ שיש לה חלקות תצפית ביחד עם מכון וולקני. העבודה היא עבודה סיזיפית ולזכותם של המדריכים אומר, שבהדרים כל תוצאה שאתה מוציא בשטח משוחררת ועוברת בין האנשים, לא מסתירים דבר, ההיפך, יש התייעצות תמידית, לעומת ענפים אחרים שהם נורא ריכוזיים, ולא פעם כל אחד שומר לעצמו את מה שגילה. אנטיתזה לפתיחות של ענף ההדרים זה למשל ענף האתרוגים. תנסה להוציא מאתרוגן איך הוא עושה משהו ולא תקבל תשובה, הם כספת. בהדרים זה ההיפך, מקיימים ימי עיון משותפים, חוקרים ביחד, כך שלמרות גודלה הקטן – המחלקה להדרים חזקה, כאשר היא מגובה במדריכים שפרשו ועדיין מלווים את הענף וקשורים אליו".
אז איך אתה רואה את העתיד?
"תראה, דיברנו על הזנים החדשים שמפתחים במכון וולקני, דיברנו על הסער, על העינב, על המנדרינה האדומה, על הרדסון שהוא בבת עיני, שטיפחתי אותו בחלקת ניסוי דיברנו על העליזה שפספסנו ומי שלוקח עכשיו את היוזמה לשיווק העליזה זה דייויד אלבה בספרד, וזאת לדעתי הבעיה הכי מדאיגה של כל הזנים החדשים – אין אצלנו בארץ מי שיביא אותם לדרגה של מוצר חדש לחו"ל, אין איזה גוף שיעשה את זה. אנחנו באמת רוצים להוביל את זה ואיך אומרים – לצאת לדרך, כי אתה צריך לעבור המון מכשלות עד שאתה מגיע לדבר האמיתי".
מה שמרגיז אותי שבמשך שנים לא פיתחו שווקים חדשים לפרי ההדר הישראלי…
"אז קודם כל, מנסים להסתער על הודו עכשיו, מכירים את הפוטנציאל שיש שם. החלום הכי גדול הוא אם היו פותחים פה בירדן את מסילת הרכבת, שהיתה מעבירה תוצרת לאמירויות ומשם הלאה. רק תסלול מסילה לערב הסעודית והלאה וכל התוצרת הישראלית תגיע לאבו-דהבי ולאמירויות, אבל זה כידוע לך עניין פוליטי. זה היה יכול להיות השוק הכי טוב בעולם ומשם המסלול לאסיה קצר ביותר".
תראה את המצרים, שנחסמו להם שווקים באמירויות ומהר הסיטו את ההדרים להודו במבצע מחירים… אנחנו לא מייצרים בכמויות האלה, אנחנו צריכים רק קצת ונסתדר אבל גם את זה לא עושים.
"תראה, דיברנו על הבעיות עם היציאה לשווקים בקוריאה, במזרח, אבל גם באירופה לא קל לנו עכשיו. לצערי, אנחנו מוקצים היום, יש חרם ויש לנו בעיה. לא דיברנו על דבר אחד נוסף, זה העלויות שיש למגדל הישראלי היום. ה'אור' עוד יכול לסחוב את זה עם מה שהוא פודה, לעומת זאת באשכוליות כבר מתקשים לסחוב את ההוצאות, לא את ההוצאות המקסימליות אלא את ההוצאות המינימליות על מנת שהתוצרת תהיה רווחית.
"תסתכל על פעולת הקטיף היום ופעולת הקטיף לפני 100 שנה, אותה פעולה עתירת עבודה, אותו סולם, תרמיל ומקטפה, שום דבר לא השתנה. יש רובוטים, פיתחו רובוט בארץ אבל אנחנו עדיין עוד לא שם. גם בזיתים לקח זמן עד שלמדו למסוק עם מנערת או לגדל עבור בוצרת בגידול אינטנסיבי. עד שלא יפתרו את זה זו בעיה. לצערי, אחת האלטרנטיבות שראיתי בכפר יחזקאל למשל, שאנשים עוקרים הדרים והולכים על זיתים מתוך שיקול של חיסכון בכוח אדם. לא משנה אם זה תאילנדים או חבר'ה מצפון הארץ, אני לא יכול להתמודד עם עלויות כוח האדם. המים הוזלו פה באחרונה אבל בעיית כ"א עדיין קיימת".
לסיכום, אתה עוד אופטימי לגבי ענף פרי ההדר?
"אני עוד אופטימי, אבל אני חושב שאנחנו צריכים לעשות רה-ארגון – אנחנו – הענף, הארגון ומועצת ההדרים לא יכולים להישאר במציאות הזאת. כל הנושא של מציאת זנים חדשים צריך לקבל את מלוא תשומת הלב מבחינה תקציבית וכוח אדם. חייבים למצוא פתרון לשאלה, איך לוקחים את הזנים החדשים והופכים אותם לזנים אטרקטיביים שמצליחים להיכנס לרשתות ולהימכר ברווח.
"עובדים עכשיו למשל על קלמנטינה אדומה. ייקח עוד שנתיים בערך להוציא את הזרעים, שיהיה לה טעם טוב וכל הדברים שאנחנו רוצים ממוצר מוצלח. יש לנו את ה'אור' וקשה מאוד למצוא את הזן שיתחרה בו בטעם. אגב, הספרדים למשל בחברות שמגדלות קליפים היום קצת זנחו את ה'אור' (למי שיש אור) והולכים על זנים קצת פחות טובים ממנו אך פוריים יותר, כי את ה'אור' יקר לגדל. יש למרוקאים זן לא רע וקצת פחות טוב מה'אור' ויש טיפוס אמריקאי וספרדי, אלו זנים שנוצרו מהמורקוט, הם פחות טעימים כמו ה'אור' אבל יש להם את היתרונות שלהם. הם אומרים: 'נכון, הוא קצת פחות טוב אבל יש לו יבול גבוה ואנחנו דוחפים אותו לשוק'.
"כללית אני אופטימי ואני מאוד אוהב את הענף הזה, אני מודה. מה יקרה בעתיד? תשמע, הדור הצעיר יהיה חייב לשנות ולעשות רפורמות, לא ללכת בקו המקובל. גם בנושא ההיטלים שנגבים מהמגדלים – צריך לראות אם הם מנותבים נכון למשימות של הענף.
"לשנות תפישה גם בהדרכה, יש היום שלושה מדריכים להדרים בשה"מ של משרד החקלאות. אז נכון יש מדריכים עצמאיים אבל בלי המחלקה להדרים של שה"מ – שהיא מייצרת את הידע, כל העלונים וימי העיון שאנחנו עורכים – הענף לא יצליח לשרוד. נדמה שקיומה של המחלקה מובן מאליו אבל זה לא מובן מאליו – את כל הידע מייצרים המדריכים עם החוקרים וברגע שזה לא יהיה, זה לא יהיה, הידע יימחק.
"במרוץ השליחים הזה אתה חייב שמישהו יקלוט את המקל שאתה מעביר הלאה ויצליח למנף אותו – להמשיך בפיתוח שווקים חדשים ובעיקר זנים חדשים. אנחנו רואים פיתוח זנים חדשים מבטיחים שאותם חייבים למנף בעזרת חלקות תצפית במשקי ההדרים. מדובר בחלקות חצי מסחריות בממון משותף של הענף עם המגדלים. כל שנה אנחנו רואים שיש דברים נפלאים, הפוטנציאל העצום, אבל מעבר לכל זה אנחנו בחסר. החלטנו בהחלטה גורפת שנעשה יותר חלקות תצפית במשקים, שנראה כל זן איך הוא באזורים שלו, מדובר בחלקות חצי מסחריות במימון המגדלים שהסכימו אבל צריך לחשוב מעבר לזה, מה עושים עם זה? איך הופכים את כל אלה למוצרים מסחריים וכמה שיותר מהר כי הזמן דוחק. "ולסיום אולי נלמד מעצי ההדר, כל שנה מתחדשים, מלבלבים, פורחים ונושאים פרי – לו יהי!"
