הדרך שהובילה לכ"ט בנובמבר

הדרך שהובילה לכ"ט בנובמבר : בספרו "הדרך לכ"ט בנובמבר", נותן  ד"ר אלעד בן דרור, חבר קיבוץ ניר עציון, תשובה מקיפה לשאלה, כיצד עיצבה את מסקנותיה ועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת שנשלחה ב-1947 מטעם האו"ם לחקור את שאלת ארץ ישראל ולהגיש את המלצותיה. הביקורים שערכו חברי הוועדה בקיבוצים הותירו בהם רושם עז והשפיעו על החלטתם להמליץ על  סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ומתן עצמאות לכל אחד מהצדדים – היהודי והערבי

 "…וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים… אבי לא שתק אלא נתן את קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאההה." התיאור הסוער הזה לקוח מכ"ט בנובמבר  1947, יום קבלת ההחלטה באו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית, כשירושלים עיר תחת פיקוח בינלאומי.

 המתאר הוא הסופר עמוס עוז, בספרו האוטוביוגרפי "על אהבה וחושך", שהיה אז בן שמונה ויצא רכוב על כתפי אביו יהודה קלוזנר לרחובות ירושלים כדי לחגוג את החלטת האו"ם. בלה קופטש, שהייתה אז בת 14 בקיבוץ יגור, תיארה את מה שעשה כל עם ישראל טרם פרץ השמחה הגדולה בקיבוצים וברחובות הערים: "עליתי ארצה עם עוד ילדים, שנתיים וחצי לפני החלטת האו"ם הגורלית, לאחר שעברתי את כל התופת בשואה. הצטופפנו כולנו סביב מקלט הרדיו. האזנו ל- YES  ו-NO. פרצנו בבכי מרוב שמחה. התנשקנו כולנו אחד עם השני, בכינו כולנו."  אך כמו מסעו של אודיסאוס שנענש על ידי האלים בדרכו לאיתקה, המסע שערכה הציונות מאז הקונגרס הציוני הראשון היה לא פחות חשוב עד לקבלת החלטת כ"ט בנובמבר. שיאו של המסע במטרה להשגת ההחלטה הייתה ועדת אונסקו"פ UNSCOP – United Nations Special Committeeon Palestine שנשלחה בהחלטת עצרת האו"ם לחקור את שאלת ארץ ישראל ולהגיש המלצות באשר לעתידה הפוליטי.

בלי אונסקו"פ היינו נכשלים

מי שלקח על עצמו את האתגר לתאר תיאור מקיף את פרשת ועדת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי הוא ד"ר אלעד בן דרור, חבר קיבוץ ניר עציון, בספרו "הדרך לכ"ט בנובמבר". בספר בן 470 העמודים, שיצא בהוצאת יד יצחק בן צבי, בן דרור נותן תשובה רחבה ומפורטת לשאלה כיצד עיצבה אונסקו"פ את מסקנותיה ומה היו התהליכים והמניעים שהביאו להמלצותיה הסופיות. הספר גם גואל מאלמוניותה במידה מסוימת ומהקיפוח ההיסטורי  של הועדה ותפקידה רב חשיבות בקבלת החלטת האו"ם ב-19 בנובמבר. היטיב להביע זאת אבא אבן בראיון שנת בשנת 1933: "בתודעה ההיסטורית של העם הישראלי לא מייחסים משקל מספיק לאונסקו"פ….לא היינו מצליחים בכ"ט בנובמבר 1947 אילו נכשלנו באונסקו"פ, שהרי בעצרת האו"ם הסתמכנו על הרוב בוועדה וגם האמריקאים הסתמכו על זה וגם הסובייטים…נקודת המפנה הייתה אונסקו"פ ולאו דווקא עצרת האו"ם. לכן משהו חסר בתודעה ההיסטורית שלנו שמקפחים… את המעמד של אונסקו"פ שהיה בשקט, לא בתופים ובמחולות".

להקמת הוועדה קדמו ויכוחים והתנצחויות בין בריטניה, שהייתה בין היוזמות, לבין האמריקאים, הסובייטים והערבים, שעמדו על כך שבסדר היום של העצרת יעמוד סעיף להקמה מיידית של מדינה ערבית בכל שטח ארץ ישראל. בדיון בעצרת האו"ם הופיעו אבא הלל סילבר, משה שרתוק (שרת), דוד בן גוריון מטעם הסוכנות היהודית ואמיל אלע'ורי מהוועד הערבי העליון. גם בחירת חברי הוועדה נערכה בתהליך ארוך ומתיש, אבל ביום סיום המושב המיוחד של האו"ם ב-14 במאי 1947 (שנה בדיוק לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל) הטיל אנדריי גרומיקו, נציג ברית המועצות פצצה בהפנותו עורף

לקו הסובייטי המסורתי לשלילת הציונות. גרומיקו שלל את הקמתה של מדינה ערבית עצמאית כיוון שזהו "חוסר התחשבות בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי". הפתרונות שהציע היו הקמת מדינה עצמאית אחת ליהודים וערבים כאזרחים שווי זכויות, או הקמת שתי מדינות עצמאיות נפרדות לשני הלאומים.

לבסוף הורכבה הוועדה מנציגי 11 מדינות, וכדי לתת לה אופי נייטרלי, לא יוצגו בה המעצמות הגדולות. ליו"ר התמנה נציג שוודיה (אמיל סנדסטרם), אוסטרליה (ל.הוד), אורוגוואי (אנריקו רודריגס פברגט) אירן (נסרולה אנטזאם) גואטמלה (חורחה גרסיה גרנדוס), הודו (ע.רחמן), הולנד (נ.בלום), יוגוסלביה (ולדימיר סימיץ'), פרו (גארסיה סאלאזר), צ'כוסלובקיה (קארל ליסיצקי) וקנדה (איוון ראנד).

אנשי משלחת הסוכנות היהודית יצאו מעודדים ממושב עצרת או"ם ואילו משלחת הוועד הערבי העליון הכריזה כי תחרים את ועדת החקירה. ג'מאל אלחוסיוני , ממשפחת המופתי, טען בזיכרונותיו כי מתחת למעטה הניטרליות שהבריטים והאמריקאים הציגו הסתתרה למעשה עמדה שתכליתה להביא לחלוקת פלסטין. ד"ר בן דרור בספרו, מביא דווקא תימוכין לכך ששתי המעצמות לא פעלו למען תכנית החלוקה ולא שלטו בדיוני הוועדה והחלטותיה. בהכנות לקראת בואה של הוועדה גובשה המטרה והאסטרטגיה של העמדה הציונית. עשר שנים לאחר ועדת פיל שקבעה את עקרון החלוקה כתבנית המדינית הראויה להסדרתה של שאלת ארץ ישראל, התקבל עקרון זה ואף החל משא ומתן עם המפלגות שתמכו בקו מדיני שונה, כמו השומר הצעיר והרוויזיוניסטים, כדי שהקו שיוצג לאונסקו"פ יהיה אחיד. הנהגת היישוב עשתה מאמצים בלתי נלאים ויוזמות מקוריות, כדי לקנות את לבם של חברי הוועדה. אוברי איבן (אבא אבן), לימים נציגה באו"ם ושר החוץ של מדינת ישראל ודוד הורוביץ, נגיד בנק ישראל לעתיד, מונו כקציני הקישור של הוועדה שהתאפשר להם לערוך חקירה נגדית לעדים שלפניה ואף להשתתף בישיבות בדלתיים סגורות. בקשרים ובהשפעה על חברי הועדה שותפו גם משה שרתוק (שרת) ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, ולטר איתן וגולדה מאיר.

הערבים, לעומת זאת, דבקו בגישה "כולה שלי" הבלתי מתפשרת. חוסר הנכונות להפנים את המציאות ולסגל גישה מדינית מחושבת יותר וחוסר האמון המוחלט בוועדה וזלזול בחשיבות תוצאות חקירתה הביאו את הערבים להשחיר את פניה בטענה שהיא יוצאת למשימתה כאשר עמדותיה הפרו-ציוניות כבר מגובשות. הם סברו כי דו"ח אונסקו"פ נחתם עוד בטרם יצאה לדרכה. עמדה זו אשר בטעות יסודה, רווחה אז בקרב ההנהגה של ערביי ארץ ישראל ומנהיגי הליגה הערבית וזרעה בהם ייאוש.

 ביקור הוועדה בארץ

חברי הוועדה הגיעו לארץ ישראל ב-16 ביוני 1947 ושוכנו ב"בית קדימה" מלון דירות בשכונת רחביה בירושלים. הדיונים וחדרי העבודה מוקמו בבניין ימק"א, מול מלון המלך דוד. הוקם סניף דואר וקווי טלפון מיוחדים וצי של כ-30 מכוניות הועמד לרשות חברי אונסקו"פ והפמליה המלווה ועליהן הוצמד מספר רישוי לבן – "האומות המאוחדות". בפרק "טוב מראה עיניים" שבספר, מתואר מהלך הסיורים של הוועדה ב-40 הימים הדחוסים למדי ששהו בארץ ישראל. ביקור במקומות הקדושים בירושלים נפתח בבתי הכנסת הספרדי והאשכנזי ברובע היהודי. הציבור התייחס לחברי הוועדה כאל שליחים מושיעים, הושיבו אותם בכותל המזרח, קראו תהילים וזכו לברכת הרבנים. תחנה נוספת הייתה במסגדי הר הבית, אך חברי המועצה המוסלמית העליונה לא שיתפו פעולה ואף ערמו קשיים על הביקור שכלל אחר כך, ביקור בכנסיית הקבר.

בביקור בחיפה ניסה שבתאי לוי, ראש העיר היהודי, להראות את הדו-קיום וקבלת ההחלטות המשותפת ליהודים וערבים במוסדות העירייה, אבל התיאור לווה בהיעדרות מופגנת של חברי מועצת העיר הערביים ובשתיקתו של סגן ראש העיר הערבי, שחאדה שלח. ביקורם של חברי הוועדה בבית החרושת לסיגריות "קרמאן דיק" גם הוא לווה באקורדים צורמים, כשהנהלת המקום מנעה מקציני הקישור ומהעיתונאים היהודים להיכנס לתחומי המפעל. בנוסף, אנשי האו"ם זועזעו מעשרות הילדים העובדים בבית החרושת בתנאים קשים ונאסר עליהם לשוחח עם חברי הוועדה.

ההנהגה הערבית ברובה הגדול החרימה את הוועדה ונכבדים ערבים ששיתפו פעולה כמו ראש עיריית חברון וד"ר יוסוף הייכל מיפו, זכו להשמצות בעיתונות הערבית. עקב אירועים אלה חלק מחברי הוועדה העדיפו להיעדר מימי הסיור באתרים הערביים וגם נציגי הסוכנות החליטו שלא להצטרף לסיורים אלה. אחת התחבולות כדי למנוע אי-נעימויות, הייתה לערוך את הסיורים באתרי הערבים בשבת. מטבע הדברים, נעדרו מסיורים אלו המלווים היהודים. עם זאת הביקורים במוסדות החינוך, בתי החולים, מרכזי החקלאות ואזורי היישוב הערבי בגליל, יהודה ושומרון, הנגב ואזור עזה נערכו בהתאם לתכנית. אבל הרושם על חברי הוועדה מביקורם במגזר הערבי היה שלילי ומאכזב, כי התמונה שהצטיירה הייתה שהחברה הפלסטינית נמצאת בפיגור ולא תוכל לעמוד ברשות עצמה, כפי שנציגיה דרשו.

בניגוד לביקור ב"ימים הערבים" של הוועדה ה"ימים היהודים" היו שונים לחלוטין. בעוד שברמלה וביפו, הורו פעילי הוועד הערבי העליון לציבור שלא ישוחחו עם אונסקו"פ, הרי בתל אביב הרחובות קושטו בפרחים, בדגלים ובכרזות. הרב איסר יהודה אונטרמן, רבה הראשי של תל אביב, נשא ברכת תפילה וישראל רוקח, ראש העיר, שיבח את חברי אונסקו"פ על שליחותם ובתום האירוח במועצת העיר יצאו למרפסת וחזו בקהל האלפים  שהתאסף בכיכר העיריה וברחובות הסמוכים ושר "התקווה". חורחה גרסיה גרנדוס, נציג גוואטמלה, התרגש כל כך מהמעמד שכתב בזיכרונותיו כי "תל אביב היא הישג מופלא, נס על החולות".

הביקורים בקיבוצים

 דוד הורוביץ, קצין הקישור הציוני לועדת אונסקו"פ, היה ממייסדי תנועת השומר הצעיר, חבר ההנהגה הראשית של התנועה ונציגה בתנועת "החלוץ". בשנת 1920 עלה לארץ ישראל הקים את ביתניה עילית ואחר כך נמנה עם מייסדי קיבוץ בית אלפא, הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר. בין התפקידים שמילא טרום הקמת המדינה, היו המזכיר הכללי של גדוד העבודה, יועץ לוועד

הכלכלי האמריקני לארץ ישראל ומנהל המחלקה הכלכלית בסוכנות היהודית. לאחר קום המדינה מונה למנכ"ל הראשון של האוצר ולנגיד הראשון של בנק ישראל. אין כל הפרזה בכך שביקור חברי הוועדה בקיבוצים ברחבי ארץ ישראל, תרם תרומה משמעותית ביותר להחלטתה להקים שתי מדינות, ללאום היהודי וללאום הערבי. "בשליחות מדינה נולדת" משנת 1951, ספר זיכרונותיו של הורוביץ מימי המנדט, נחשב עד היום כספר מרכי  לתיעוד הנראטיב העברי-ציוני. על ביקור אונסקו"פ בקיבוצי הנגב הוא מספר: "היה שרב כבד ומחניק, והאי המוריק של רביבים שבלב המדבר, ובריכת המים שם היו ממש מחזה מחייה נפשות ושוב הופגנו כאן כוח היצירה והיכולת היהודית להפוך ארץ אוכלת יושביה לארץ נושבת. יותר מכל נחרתה בזיכרונם של חברי הוועדה דמותו של האדם החדש שנזדמן בדרכם, הנער והנערה הצעירים בקיבוץ ובמושב, הכובשים כברות ארץ מידי השממה ומוציאים ממנה את לחמם….יום שלם חצו מכוניותינו את מרחבי הנגב המאובק, שקענו בהרהורינו כשלפתע נזדקרו לנגדנו גבעות מוריקות, מטעים, דשא, חצירים ומעל לכל מים. הגענו לרוחמה. רגע זה נקבע בזיכרוננו כאחד המופלאים ועזי הרושם ביותר בכל מסענו על פני הארץ. בדרכנו הראיתי לחברי הוועדה את צינור המים שהנחנו בנגב, ובניר עם ציפתה לנו קבוצת מומחי השקאה וביניהם המהנדס בלאס, מחבר התכניות להשקאת הנגב".

עדות נוספת להשפעה הגדולה של ביקור חברי הוועדה בקיבוצים מוצאים בספרו של נציג גוואטמלה, גיאורג גארסייה גראנדוס, שהיה אנטי-בריטי ובדיעבד הפך  לפרו-ציוני. בספרו "כך נולדה מדינת ישראל", שיצא בהוצאת אחיאסף הירושלמית בשנת 1949, הוא מתאר את ההתרגשות שאחזה בו בביקוריו בקיבוצים: "בית הערבה (קיבוץ שהוקם ב-1939, פונה במלחמת השחרור והוקם מחדש ב -1986- ע.ה.) הוא קיבוץ שבו הוכיחו חלוצים יהודים צעירים שאפילו האדמה המורעלת הזאת של אזור ים המלח, אם יקדיש לה אדם את בינתו ועמלו, ויעבוד אותה ביד חרוצים, אף היא תניב את תנובתה…זוהי עבודת קודש. מחמת החום חייבים המתיישבים לעבוד מארבע שעות בבוקר עד עשר וכן בשעה מאוחרת אחר הצהריים". בביקור שיזם גראנדוס בקריית ענבים כמבקר יחיד,  פגש נערות ונערים ניצולי שואה  בחברת הנוער: "בקשתי את דוד הורוביץ לומר להם שאני חבר ועדת האומות המאוחדות….ושאל אותם מה אוכל לעשות למענן? מפיות כולם נפלטה מימרה אחת: תן לנו מדינה יהודית".  בעין גב זכו חברי אונסקו"פ בשייט על הכנרת, בקיבוץ דליה, נערך לכבודם תצוגה של ריקודי עם, בדיוק בעת כנס המחולות המסורתי ובכפר מסריק פגש קארל ליסיצקי, הנציג הצ'כוסלובקי, מייסדי הקיבוץ שהכירו אישית את נשיאו לשעבר תומס מסריק.

     המלצות הוועדה – הדרך שהובילה לכ"ט בנובמבר 

ד"ר אלעד בן דרור נבר בארכיונים של האו"ם בניו יורק, בארכיונים בשבדיה ולא פסח על מידע וראיונות בישראל, בהם גילה תיעוד מגוון שחלקו נחשף לראשונה בספר, שהביאו אותו למסקנות מרתקות ומפתיעות. בשיחה טלפונית הוא מציין שני גילויים חדשים שלא זכו בעבר לתשומת לב: "הראשונה היא שאין ספק שלביקור אונסקו"פ בקיבוצים הייתה השפעה מכרעת על החלטתה להקים שתי מדינות עצמאיות ליהודים ולערבים. תנופת היצירה והרוח הקיבוצית עם אורח החיים המיוחד היה גורם אחד. אבל הגורם השני היה פגישתם עם ניצולי שואה בקיבוצים ועם עקורים באירופה ואמונתם שהקיבוצים הם המקום המתאים ביותר לקליטת העלייה ולחיים החדשים שימצאו ניצולי השואה בארץ". גילוי נוסף: הביקור אצל המלך עבדאללה העלה אפשרות שאם ירדן תקבל את הגדה המערבית, הפתרון של מדינה אחת ליהודים וערבים נשמע סביר. רק עמדתם התקיפה של רוב חברי הוועדה לעת קבלת ההחלטות מנעה פתרון זה.

       ההחלטות העיקריות של אונסקו"פ היו:

• סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.
• מתן עצמאות לארץ ישראל בהקדם האפשרי – עצמאות לכל אחד מהצדדים היהודי והערבי.
• שמירה על האופי הקדוש של האתרים במסגרת הסכם עתידי, כשירושלים ובית לחם יהיו שטח ניטרלי בחסות האו"ם.
• חוקה כלכלית שתבטיח קיומה הכלכלי כחטיבה אחת.
• על העצרת הכללית ליזום "סידור בינלאומי" להקל מצוקתם של 250 אלף העקורים היהודיים השוהים במחנות באירופה.
• הימנעות מפעולות אלימות, יישוב סכסוכים בדרכי שלום והבטחת זכויותיהם הדמוקרטיות של המיעוטים.
• מה-1 בספטמבר 1947 ארץ ישראל תהיה בתקופת מעבר של שנתיים בגבולות המנדט. בסופו יוקמו מדינה יהודית ומדינה ערבית ומחוז מיוחד שיכלול את ירושלים וסביבותיה. בתקופת המעבר תותר עלייתם של 150,000 עקורים וכל חוקי הגבלת הקרקעות של המנדט יבוטלו לגבי המדינה היהודית.

אלה היו החלטות הרוב בוועדה והחלטת המיעוט בעיקרה הייתה להקים מדינה פדרלית, במחשבה שבשטחה המצומצם של ארץ ישראל אין מקום לשתי מדינות ריבוניות ויש  "להכיר ככל האפשר מבחינה מעשית בשאיפות הלאומיות הן של הערבים והן של היהודים, תוך מיזוגם לנאמנות אחת וללאומיות אחת". מסקנות הוועדה עברו לדיון בעצרת הכללית של האו"ם, שם גובשה החלוקה הסופית על בסיס החלטות הרוב של אונסקו"פ תוך גריעת 7% משטח המדינה היהודית בנגב וחלוקת השטח השתנתה מ-62:38 ל-55:45 לטובת המדינה היהודית. עצרת האו"ם ביום כ"ט בנובמבר 1947 קיבלה ברוב קולות החלטה 181 שהייתה הבסיס להכרזת העצמאות של מדינת ישראל  ב- ה' באייר תש"ח.

אלעד בן דרור (48), נשוי ואב לחמישה, הגיע לקיבוץ הדתי השיתופי ניר עציון מחיפה, עם הוריו יוסי ואסתי בגיל שש, שחיפשו מרחב כפרי ודרך חיים אחרת. בגיל 30 סיים את עבודת הדוקטורט בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן. פוסט-דוקטורט עשה באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, שם השלים את ספרו הראשון שעסק במתווך האו"ם ראלף באנץ' ובתפקידו בהסכמי שביתת הנשק. היום הוא עומד בראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן.

הדרך שהובילה לכ"ט בנובמבר    יגאל שדמי שובר שתיקה אחרי 45 שנה ומספר על הלילה ההוא