ערעור על החלטת רשמת האגודות השיתופיות – מה דורשת הודעת עזיבה מהקיבוץ?

בשנת 2013 יצאו בני זוג, חברי הקיבוץ (אז שיתופי), עם 4 ילדיהם לעצמאות כלכלית בת שנתיים, באישור הקיבוץ. בני הזוג לא שבו לקיבוץ בתום החופשה, התעלמו מ-2 החלטות של וועד ההנהלה שלא להאריך את חופשתם, ומשהוזמנו לישיבה בוועד ההנהלה בה תידון  שאלת פקיעת חברותם, שלחו הודעת עזיבה, שעות ספורות לפני תחילת הישיבה בעניינם, בה הודיעו שאין צורך לדון בפקיעת חברותם,  הם מפקיעים את חברותם בעצמם.

הודעתם נתקבלה כהודעת עזיבה והקיבוץ נהג בהתאם, מחק את שמם מפנקס החברים, שלח תחשיב זכויות עזיבה, שלאחר קיזוז חובות בני הזוג לקיבוץ, הראה יתרת חובה לחברים של כ-60 אש"ח למועד העזיבה. בני הזוג הגיבו על התחשיב, שאלו שאלות  ענייניות על דמי העזיבה, על שיעור הפנסיה שחושב, מועד משיכת הכספים ועוד. ב- 2017 גם ביקשו וקיבלו אישור לצורכי מס על הסטאטוס שלהם בקיבוץ, בו צוין במפורש כי היו חברים בקיבוץ , יצאו לעצמאות כלכלית  ועזבו את הקיבוץ ב-2015.

4 שנים לאחר מכן פנה אליהם הקיבוץ בדרישה לשלם את יתרת חובם לו , אך זו הסתיימה בטענה של בני הזוג, כי כלל לא עזבו, הם עדיין חברים וזכאים לקחת חלק בשיוכי זכויות בקיבוץ.

נפתחה חקירה אצל רשמת האגודות השיתופיות, עו"ד שלומית שיחור- רייכמן, בבקשה לקבוע כי הם חברים בקיבוץ, ולתקן בהתאם את פנקס בני הזוג בקיבוץ, ממנו נמחקו לאחר הודעת העזיבה.

החקירה הסתיימה בדוח החוקר והחלטת רשמת האגו"ש, שקבעה כי עזבו את הקיבוץ בהודעת עזיבה, מרצון חופשי ובידיעת משמעות העזיבה, וכי גם אם הודעת העזיבה נכתבה בידי אחד מבני הזוג, ההודעה נתנה בלשון רבים, מטעם שניהם ומחייבת את שניהם. כמו כן, קבעה הרשמת כי  מתן הודעת עזיבה , היא זכות יסוד של חבר קיבוץ, ואינה מחייבת דיון ואישור האסיפה הכללית כדי לתת לה תוקף, ועל כן הודעת העזיבה ניתנה כדין והמחיקה מפנקס החברים בוצעה כדין.

על החלטת הרשמת הוגש על ידי בני הזוג ערעור מנהלי. בין היתר העלו בני הזוג המערערים את הטענות הבאות: הודעת עזיבה מחייבת גמירות דעת מוגברת, בנפרד מאת כל עוזב, לאחר שכל אחד מהם הוחתם על מסמכים רבים שיבהירו לכל אחד את משמעות ואת השלכות העזיבה; בני הזוג לא עזבו מרצון אלא גורשו מהקיבוץ; הודעת העזיבה נתנה על ידי העוזב ולא על ידי העוזבת ועל כן הודעת העזיבה תחייב את בן הזוג ולא את בת הזוג, שלכאורה לא רצתה לעזוב; העוזבים 'נתנו מתנה' לקיבוץ שלא התכוונו לתת, בכך שהם נאלצים לוותר על שיוכים בשוויי של מיליוני ₪ בקיבוץ, שהם היו מאבני היסוד לבנייתו וקידומו, לעומת קבלת זכויות עזיבה על פי הכללים, שהן נמוכות בהרבה; את 4 שנות הנתק שלהם בין הודעת העזיבה עד להגשת התביעה לרשמת, אין לפרש  כעזיבה, אלא כשתיקה של עלבון  וחוסר אונים לאחר שגורשו מהקיבוץ.

בין הסעדים שביקשו המערערים מבית המשפט של הערעור, היה הסעד לפיו, יקבע כי הם חברים בקיבוץ, זכאים לזכויות שיוך בו, אך תנתן להם שנת חופש נוספת בה ישקלו צעדיהם, ובתוך שנה יודיעו לקיבוץ, כל אחד מהם בנפרד ובמפורש, אם הוא/היא חוזר/ים לקיבוץ אם לאו. כך!

בדיון המקדמי שהתקיים בבית המשפט, הוקדש עיקר טיעוני המערערים לנסיון לא ברור להראות, כי, לכאורה, הקיבוץ מפלה את האשה מול בעלה, כי הבעל יכול באבחת קולמוס להביא לכך שגם אשתו תחשב כעוזבת הקיבוץ, על אף שהודעת העזיבה, לכאורה, לא נחתמה גם על ידה, וכי לו האשה היתה מודיעה על עזיבה בשם בני הזוג, לא היו רואים בבעל כעוזב, כי נשים בקיבוץ מופלות על ידי רשויות הקיבוץ לעומת גברים,  ועוד כיו"ב.

 השופטת הפנתה את תשומת לב ב"כ המערערים, כי השנה היא שנת 2022 ,וכי לטענת האפליה של נשים לעומת גברים אין מקום, לא כל שכן בקיבוץ.

בהחלטתה המנומקת מקבלת השופטת זינגר את טענות הקיבוץ, ודוחה את הערעור, בקבעה כי: הסעדים שביקשו המערערים אינם סעדים רלוונטיים לערעור, שהוא אך ורק בשאלה האם שגתה הרשמת כשהחליטה, כי המערערים עזבו  את הקיבוץ מרצון; כי ממילא אין בית המשפט יכול להעניק למערערים שנת חופש נוספת, כאשר שנת החופש הנוספת שביקשו המערערים והקיבוץ סירב לה, היתה בשנת 2015 , ומאז חלפו שנים רבות בהן לא חזרו המערערים לקיבוץ או לישראל; כי אין בהחלטת הרשמת כל טעות שבחוק או הצדקה אחרת המקנה מקום להתערבות של בית המשפט של הערעור בהחלטתה; כי אין מקום לעשות אבחנה בין המערערת והמערער ששהו ביחד באפריקה והתקשורת עמם התבצעה בדוא"ל, בשם ועבור שניהם, ולא סביר לדרוש כי כל הודעה ששולח האחד צריכה להשלח גם על ידי השני, כדי לקבל תוקף, לא כל שכן כאשר לאורך השנים התכתובת עם כל אחד מבני הזוג היתה ונחשבה לכזו שנעשתה עם  השניים; כי המערערת לא הודיעה לקיבוץ, לאחר הודעת העזיבה כי היא לא עזבה, היא לא ערערה על הסטטוס שלהם כעוזבים באישור שבקשה וקיבלה מהקיבוץ, וכך במשך 4 שנים  לא פעלו ולא עשו דבר כדי להבהיר לקיבוץ כי לא עזבו; כי המערערים אינם זכאים לשיוך זכויות, עליו החליט הקיבוץ 3 שנים לאחר שהמערערים עזבו את הקיבוץ, וכי הקיבוץ לא הסתיר מהם דבר כדי לקפח זכויותיהם.

כן הצדיקה השופטת את הקיבוץ בטענתו, כי בהחלטות רשם האגו"ש לא נפסקים לצד הזוכה שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, על אף שיש לכך מקום מוצדק, והבהירה כי במסגרת ערעור לא ניתן לפסוק הוצאות על הליכים אחרים, אלא על הערעור בלבד, וכך עשתה.

לבני הזוג עדיין עומדת הזכות להגיש ערעור לבית המשפט העליון, בכפוף לקבלת רשות ממנו, ובמקרה כזה יהיה זה גלגול שלישי לאותו ענין .

עמ"נ 52060-10-21, מחוזי ירושליים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים נועה ויריב מור נ. קיבוץ רעים (בפני כב' השופטת ענת זינגר).

את הקיבוץ ייצגה עוה"ד נירה דגני, ממשרד עוה"ד נירה דגני.
עו"ד נירה דגני היא אחת מעורכות הדין הוותיקות והמנוסות ביותר כיום בתחום האגודות השיתופיות.