"אפשר לבקר אותי, אני לא מדביקה, זה לא קורונה, זה הסרטן שהתפשט בגופי, וכדרכו עושה מה שהוא יודע, אל תהססו ובואו". והם באים -הזמנה לפרידה מחולת סרטן
אי אפשר לסרב להזמנה שלה להיפרד ממנה במסעה האחרון של חייה. לאחר מאבקים רבים וחיפוש אחר דרכי ריפוי שונות, היא קולטת חזק את תחושת הסוף המתקרב ומכינה את עצמה לקראתו. במסר מרגש היא מזמינה את כל מכיריה ובני כיתתה להיפרד.
"אני לא רוצה להחמיץ את מה שיאמרו עלי בהלוויה, אני רוצה לשמוע את הדברים עכשיו, ויותר מכול אני רוצה לסלוח ולהודות לכל אדם אישית", כך עליזה לוזיה (81) אפיקים, אם לארבעה ילדים, סבתא ל-7 נכדים ושתי נינות. עובדת סוציאלית במקצועה, מטפלת בשיטת אבי גרינברג.
עליזה מביטה למוות בלבן של העיניים, ומדברת על הכול, ממש על הכול, בלי לפחד, בלי להסתיר, כמו אל ידיד ותיק המקיימת עימו דיאלוג רב שנים. אפילו על איך הייתה רוצה שתתקיים הלווייתה, איזה שירים וקטעי קריאה יושמעו בה, כולל מכתב פרידה שהקליטה בקולה. אני יושבת בביתה ומשתאה מהישירות והנחישות של האישה התוססת הזו, שהייתה פעם יפה ואנרגטית והיום היא רזה כל כך, ידיה כחושות מאוד, שיערה לבן ודליל, אבל עיניה יוקדות מלאות תשוקה, וכל גופה מדבר בסערה. היא יושבת על כורסה, לידה מכשיר מחולל חמצן, שקיבלה רק לא מזמן. חברים נכנסים ויוצאים, והיא במרכז העולם.
הרומן שלה עם הסרטן החל לפני כ-17 שנים, כשגילתה גוש בשד. זהו רומן בהמשכים, רצוף עליות וירידות, בדיקות, טיפולים, בתי חולים, ורופאים, הרבה רופאים. לאחר שעברה את הפרק הראשון של טיפולים כימותרפיים והקרנות טסה עם בתה להודו ונפאל ויחד נשמו אוויר פסגות, עשו גם טרקים, בקרו באשרמים. עליזה בלעה את החיים.
כעבור כמה שנים, באחד מביקוריה אצל הרופא, נאמר לה שיש חשש לכריתת שד ובלוטות הלימפה. היא הזדעזעה עד עומקי לבה והחליטה – לא עוד טיפולים מהסוג הזה! כלוחמת בעלת חוש מפותח לעצמאות היא ניצבה לקרב חדש, בו בנתה מסלול ריפוי משלה.
היא החלה לחקור כל מיני שיטות אלטרנטיביות, בקרה במכללת 'אלימה' (מרכז לרפואה טבעית בראשות הרב יובל אשרוב), שמעה מורים בתחום האלטרנטיבי, ולהבנתה הדרך היחידה להתרפא היא על ידי חיזוק המערכת החיסונית. בנמרצות אופיינית 'התלבשה' על הנושא, וכצעד ראשון שינתה את התזונה ועברה לטבעונות אורגנית.
בהמשך הביא לה בנה הבכור מידע חדש על ריפוי באמצעות עקיצות דבורים, והיא נדלקה! אחרי שחקרה לעומק את הנושא, הבינה שיש בארס של הדבורים תכונה מרפאה. היא נסעה לפרדס חנה להיפגש עם אריאל קורנגולד האדם שהתמחה בשיטה הזו.
הוא בנה לה 'תכנית עקיצות', מספר עקיצות בכל שלב ובאלה מקומות בגוף. בבדיקה מהירה בין ידידיה מצאה דבוראי מבית זרע, יורם בנתור שמו, שנאות לסייע לה במסע החלמתה. במשך חודשים קיבלה עקיצות בכל חלקי גופה, עד שהגיעה למכסה הנדרשת: 350 עקיצות! גופה רתח, והאדים, היא נאנקה מכאבים, ציננה את המקום במקלחות קרות, אלי בעלה הרגיע את גופה בקוביות קרח. במשך הזמן הסתגלה לכאב, שהלך ופחת.
17 שנים מאז הגילוי הראשון חיה טוב. שבע שנים מאז החלה בטיפול העקיצות. "האם הן עזרו להתרפא?", אני שואלת, ועליזה משיבה: "אין לי ספק שהטיפול בעקיצות האריך את חיי". בשנים אלה היא לא מוותרת לעצמה, מטיילת, לומדת, מפיקה אירועים, בעיקר את כנסים של בני הכיתה, אירועים משפחתיים גדולים, הלוויות בקיבוץ, מביעה את דעותיה הפוליטיות בקול ברור, מתווכחת, נאבקת מול הרשויות על אי צדק ועל בירוקרטיה מיותרת, מנהלת את השבט שהלך וגדל.
בשנים האחרונות, בעלה אלי חלה, מה שלא מקל עליה את ההתמודדות. אלי לוזיה היה אהבתה הראשונה מאז הצטלבו מבטיהם בכנס י"ב ארצי שהתקיים ברמת יוחנן, אליו הגיעה מקיבוץ אושה, בו התחנכה כילדת חוץ. אביו, מנחם לוזיה ז"ל, נולד בדמשק ופעל רבות לעליית יהודים מסוריה בשנותיה הראשונות של המדינה. אף הדליק משואה ביום העצמאות.
במצב נפשי של פיוס אחד גדול – הזמנה לפרידה מחולת סרטן
בזמן האחרון הרגישה שמשהו קורה בגופה, ועשתה בדיקות דם. התוצאות היו קשות: הסרטן התפשט בכל גופה. הרופא הסביר שיש לה שתי אפשרויות: או להתאשפז בבית חולים פורייה, או – לקבל טיפול תומך בבית. היא כמובן מחליטה על טיפול תומך בבית, וקיבלה מכשיר מחולל חמצן. כשהכאבים מציפים היא נעזרת בו ובקנביס הרפואי. יש לה רגעים שאינה יכולה להוציא קול, ויש רגעים שכולה מלאת אור ואנרגיה. לא פעם ברגעים קשים עלה בה הרהור לטוס להוספיס בשוויץ ולסיים שם את חייה.
עכשיו, כשהיא מרותקת למכשיר, יש לה זמן בשפע, והיא סוגרת מעגלים, מזמינה את אהוביה, להיפרד באופן מסודר ומתוכנן. הטלפון לא מש מידיה, והיא שולחת מסרים לכל מכריה, בני כיתתה, וקרובי משפחה בארץ ובחול', ומבקשת לבוא לבקרה ולדבר על הכול, על החיים ועל המוות.
והנה הפוסט ששלחה: "שלום לכם אחים שלי, רציתי לשתף אותכם במצבי הנוכחי. לאחרונה חלה החמרה במצבי הבריאותי, והתברר שהסרטן שלי הרים ראש. בחרתי לא לעבור טיפולים ובדיקות, ואם מצבי יתדרדר, יש אפשרות להיעזר בטיפול תומך בבית. אני מנסה ליהנות ממה שאפשר. זו האמת שלי, וזו הדרך שלי להיפרד. אפשר לבקר אותי, אני לא מדביקה, זה לא קורונה, זה הסרטן שהתפשט בגופי, וכדרכו עושה מה שהוא יודע, אל תהססו ובואו. אוהבת אותכם, עליזה".
ואכן חברים רבים באים, נכנסים ויוצאים כשפניהם לא עצובות, ההיפך. הם יוצאים מחוזקים. בני כיתתה אמרו לה ש"תמיד הכרנו שהיית מרכז חברתי, אך לא ידענו כמה תעצומות נפש יש לך…" אחת מהם שלחה לה את הפוסט הזה: "אני לומדת ממך שיעור ענק וחשוב. את אישה חזקה, וכהרגלך את נותנת עוד ועוד לסביבתך. יש לי המון רגשות שהעלית לי, אבל אין בי עצב. קשה לי להיות עצובה כשזה קשור באישה כמוך, כי העצב מתגמד לעומת כל מי שאת". "איפה הייתי שומעת מילים כאלה?", שואלת עליזה.
יש לה הרבה טלפונים והיא צריכה למיין ולארגן לפי שעות. "כשבאים אלי, זה עושה לי טוב", אומרת עליזה. את ההמטולוג שלה מפורייה הזמינה בטלפון: "אנחנו כנראה יותר לא ניפגש, אמרה, ואני רוצה לומר לך תודה על שנים שאתה מלווה אותי בתנאים קשים, ופתאום אני שומעת שהוא בוכה… חברים קרובים כעסו עלי שאני לא הולכת לטיפולים, אמרו שאני מוותרת. השבתי להם, שזו הדרך שבחרתי במודעות עצמית. קשה להם להיפרד ממני, אני מבינה אותם.
בתוך כל הווידויים והשיחות האלה יש גם קצת הומור שחור. למשל, כשקיבלה פתק לבדיקת עיניים, השיבה בשיא הרצינות ש"בקבר אין צורך לראות יותר טוב…." בני הכיתה באו לבקר וקיבלו שיעור איך לחיות ואיך למות. וזה מה שכתב אחד מהם: "היינו מודאגים כשבאנו, וקיבלנו מנה של אופטימיות וערנות, עם סיפורים על מה שעוברת עליזה. כולנו הרגשנו מוקסמים ומתרגשים מעמידתה ומאבקה לנצח".
בשיחתי עימה היא נראית כמו לביאה הנלחמת בכל כוחה על שארית חייה. היא לא נראית שפופה, ולא מדוכאה: "אני במצב נפשי של פיוס אחד גדול, בהשלמה עם הדרך שלי, לא מבזבזת אנרגיה על חשבונות.
אני סוגרת מעגלים עם כולם. אלה ימים של שמחה. החושים שלי מחודדים באופן מיוחד. פתאום יש לי תובנות חדשות על החיים, מין בהירות מחשבתית מדויקת, שלא הייתה לי קודם. אני מאוד רוצה לשתף. כן, לדבר על המוות כחלק מהחיים. אני מרגישה שאני נותנת לא פחות ממה שאני מקבלת. זו תקופה בלתי רגילה בשבילי, זו חוויה נפלאה שבחרתי. אני חיה מחדש. יש לי שליחות. אני סולחת ומודה על הפרק המיוחד הזה בחיי".
כשעזבתי את ביתה התפללתי בליבי וביקשתי: עליזה יקרה, מתוקה כדבש, אנא אל תלכי, תשקי אותנו עוד מהצוף שאספת כל חייך… ומרחוק ראיתי את גינת ביתה המתרחקת והבנתי שהיא משאירה אחריה מורשת מיוחדת במינה, מורשת של גבורה אנושית חיה, כמו מילות השיר האחרון שיושמע בהלווייתה, לפי בחירתה: "כשאמות, משהו ממני ימות בך, משהו ימות בך, כי כולנו, כן, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו, משהו נשאר אתו".
הזמנה לפרידה מחולת סרטן – תמונות: אלבום פרטי
