יבול שיא
הרפת והחלב
ארגנטינה 1 061

החיים הטובים באמת 

4 דק' קריאה

שיתוף:

הדי בן עמר יצא לביקור בבית קברות של הביוקר בבואנוס איירס שהעלה במוחו כמה מחשבות מעניינות 

אם יש מקום שבו המתים חיים טוב יותר מאשר החיים, בית הקברות של הריקולטה הוא המקום. 

הריקולטה הוא הרובע היותר יוקרתי של בואנוס איירס, העיר שבה מתגוררים גיסתי וגיסי, ובזמנו נסענו חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני לבקר אצלם.  

בנסיעת ה-sightseeing הראשונה בעיר, נסיעה במכוניתו של הגיס שלי, התפעלתי מהבתים שברחובות העיר שהזכירו לי פה ושם את פריז, כמו גם משדרות רחבות ידיים בצירים מרכזיים, וכמו גם ממרכזי התרבות והתיאטראות והמועדונים והמסעדות של העיר בת 15 מיליוני התושבים, עד הרגע בו גלגל המכונית נכנס לתוך בור בכביש והמכונית קפצה קפיצה גדולה וראשי נחבט בגג.  

"יום אחד יתקנו את הבורות בכביש", אמר גיסי בנימה רגועה כששמע אותי צועק "אייי!" עת נגחתי נמרצות בתקרה. "ואפילו סוכם שזה יהיה באוקטובר, אבל לא סוכם של איזו שנה". 

כתוצאה מהנגיחה האמורה, התעוררתי ושמתי לב שלמעשה חלק ניכר מהכביש משובש ומלא מהמורות, מה שגרם לי גם לשים לב לערמות האשפה הזרוקות על המדרכה פה ושם, ומטבע הדברים שאלתי למה ערמות האשפה הללו לא מונחות בתוך פחים. 

"כי יגנבו את הפחים", גיסי הסביר בשלווה, כאילו זה הדבר המובן מאליו. 

"אז לפחות שיוציאו את הזבל הזה בשקים, לא?" אמרתי. 

וגיסי אמר: "עושים את זה, כל הערמות שאתה רואה הוצאו בתוך שקי אשפה מניילון, אבל במשך הלילה אנשים גנבו את הניילונים והשאירו את הזבל על המדרכה". 

ואז הבנתי – בואנוס-איירס היא הכלאה של פאריז ומומביי.  

מה שמסביר גם את האירוע הבא: 

הבן הצעיר של הגיסים שלי, מדריך בוגר בתנועת השומר הצעיר, חזר ערב אחד לביתו כשבדרך עצר אותו מישהו עם הבעת פנים לא נעימה – מסתבר שבבואנוס איירס הבעת פנים לא נעימה יכולה להוות סוג של נשק. 

"אני לא רוצה לשדוד אותך", אמר האיש לבן של גיסי, "אז תן לי כסף ואלך לדרכי". 

הבן של גיסי וגיסתי נתן לו כמה שטרות מאלו שהיו לו. 

"אני לא רוצה לשדוד אותך", אמר לו האיש אחרי שבדק את השטרות, "אז תן לי את כל מה שיש לך ונלך איש לדרכו". 

אז הבן של גיסי וגיסתי נתן לו את כל הכסף שהיה בכיסו והם נפרדו – אולי לא כידידים, אלא כמו משהו אחר ולא ברור, אבל בוודאות לא כמו שודד וקורבנו, כי האיש, כאמור, הצהיר במפורש שאיננו רוצה לשדוד את הבן של הגיסים שלי, אז למה סתם להטיח בו האשמות? 

מעמדות ברורים 

אם כן, באחד מימי הביקור של חניה ושלי בבואנוס איירס הלכנו לבקר ב"סֶמֶנטֶריו", בית הקברות המפואר של בואנוס איירס, המצוי ברובע הריקולטה. 

הריקולטה הוא הרובע היותר יוקרתי של בואנוס איירס, וכנראה גם של ארגנטינה כולה. יש בו רחובות נקיים ומסודרים להפליא, שבהם צמחיה מטופחת, מגוונת וירוקה ואפילו מדשאה גדולה ורחבת ידיים מול הכנסייה של בית הקברות, והבתים שברובע מהודרים להפליא ומצוחצחים ושמורים – שמורים מפגעי הטבע וגם מאנשים פשוטים שלא היטיב עימם מזלם להתגורר כאן. 

כשאתה מתיישב באחד מבתי הקפה של הריקולטה בטריקו וג'ינס, כפי שעשיתי אני, אתה מרגיש בין הלקוחות המהודרים כמו שוטף הכלים של המקום שיצא לרגע לעשן סיגריה, למעט העובדה ששוטף הכלים של המקום לעולם לא יעז לשבת על כיסא של בית הקפה, ובוודאי שלא לעשן שם סיגריה, בחברה שבה המעמדות כל כך ברורים, למרות שהיא דמוקרטית כביכול. 

אלו מעמדות הנגזרים מכמות הכסף שיש לכל אחד, וכל אחד יודע בה את מקומו גם בלי שמנהל הבנק שלו יצטרך להסביר לו אותו, מה גם שלחלק גדול באוכלוסייה אין בכלל חשבון בנק וגם לא כסף להפקיד בו.  

בר-מיננים בני מזל 

ברובע הזה ממוקם, כאמור, בית הקברות שהוא אולי המהודר והיקר ביותר בעולם, בית הקברות של הריקולטה, הסֶמֶנטֶריו. 

המונח בית קברות יש בו כדי להטעות – לא מדובר בקברים, אלא באוסף עצום של ארמונות מאוזוליאום בגודל של בית צמוד קרקע ביישוב קהילתי, ארמונות עשויים שיש וזכוכית, הצמודים זה לזה ללא רווח ביניהם, באורח המייצר עיר שלמה וצפופה שיש בה רחובות ושדרות וסמטאות, שבהן מאוחסנים בר-מיננים שונים שאתרע מזלם כנראה להיות מעשירי המדינה ושועיה. 

הם חייבים היו להיות כאלה, מאחר ומאוזוליאום כזה ערכו מתחיל ב-150-100 אלף דולר, מחיר השיש והבניה בלבד, לא כולל מחיר הקרקע. הגדולים שבהם, שנראים כמו כנסיה עם צריחים וכיפות ופסלי מלאכים וקדושים ומה לא, מחירם יכול להגיע גם למיליון דולר ויותר. 

למעשה, אם הייתי מעניי בואנוס איירס, הייתי מוכן להשכיר את שירותיי למשפחות המנוחים ולשכב במקומם בארון מעת לעת, כדי לאפשר למנוחים עצמם לצאת להפסקה לכמה שעות, לחלץ את עצמותיהם – בהנחה שיותר מעצמות לא נשאר מהם הרבה – ולעשן סיגריה או משהו, לאחר שכיבה ממושכת כל כך מול מצלמותיהם של עשרות ומאות התיירים הפוקדים את המקום מדי יום. 

אבל איש לא יסכים לתת למישהו ממעמד נמוך כמו שלי לשכב בתוך הארונות הכה-יוקרתיים, כך שאין לרעיון שלי כל סיכוי. 

ביקור בית 

עד כדי כך דומה הסמנטריו לעיר, עד שכשאתה מהלך ברחובות בית-הקברות מתחשק לך לדפוק על אחת הדלתות של מאוזוליאום כזה, דלתות העשויות בדרך כלל מברזל וזכוכית, נגיד על הדלת שכתוב עליה "חוזה אורטגה פררו", ולשאול את מי שיפתח לך אותה, במקרה שאכן יפתח אותה כמו שאני מצפה: "אז מה העניינים, אח שלי? איך בעולם הבא?". 

כמי שמאמין שכל הליך הקבורה המקובל בימינו, כולל זה האזרחי, הוא פרימיטיבי במהותו ומיותר, ושכל אדם שנפטר נכון יהיה שתישרף גופתו ואפרו יפוזר בשדות ובמטעים לשם דישון וחזרה אל מעגל החיים של הטבע, בית הקברות של הריקולטה נראה בעיניי כמשהו שיצא מגדר השפיות, אבל מאחר שאנשים ככלל מעולם לא היו זן שהתנהלותו נסמכת ומבוססת על היגיון וטעם טוב, כך גם על בית הקברות של הריקולטה אני נאלץ להביט בתדהמה והשלמה. 

חיה בארון 

מעניין לראות שבבית הקברות של הריקולטה מתחיל תהליך של פרעוניזציה של הקבורה – חזרה לימים בהם נקברו הפרעונים עם האישה, המשרתים, בעלי החיים וכלי הבית ששימשו אותם, כדי שלא יחסרו דבר בעולם הבא. 

כלומר, במאוזוליאום של חוזה אורטגה, למשל, דרך דלת הזכוכית ראיתי על מדף השיש שתחתיו את הארון של אשתו, ואיני יכול שלא לתהות ביני לבין עצמי אם היא הייתה חיה כשהשכיבו אותה בארון הזה, או באמת חיכו ליום שבו תיפח את נשמתה.  

באולם הקבר של המאוזוליאום של חוזה אורטגה ניתן לראות אוסף של חפצי נוי שונים מחיי המנוח, אבל מעניין לציין שלא העמידו שם את הטלוויזיה ששימשה אותו בחייו. 

ומכאן אני יכול להסיק שכנראה אין שרותי סטרימינג ואין וי.או.די בעולם הבא. 

וכנראה טוב שכך. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן