עומרי כהן (27), מגדל ירקות מצרופה, הינו דור רביעי לחקלאים גאים במושב * לאחר השירות הצבאי חזר והסתער על החקלאות, מתמודד עם אביו בעבודה השוטפת, בחוסר בעובדים ועם קבלת מתנדבים מתחלפים מקבוצות שונות והכשרתם * "מי שלא עבד בחקלאות לא יכול לשבת במשרד ממוזג ולרשום חוקים המכבידים על החקלאי ופרנסתו"
*תמונה ראשית: עומרי כהן עם קבוצת מתנדבים מחברות הייטק בשטח המשק. אלבום משפחתי
לשמוע בימים אלו שהמלחמה עוד לא תמה, ורבים עדיין משרתים במילואים אפילו סבב רביעי וחמישי. לשמוע שחקלאי צעיר גאה בבחירתו ומכריז כי בוחר בכל יום לעסוק בחקלאות, במשק המשפחה, מתוך אהבה כבוד והערכה לענף וחיבור נוסטלגי לשורשי משפחתו.
תודו שזאת הכרזה דיי נדירה במחוזות המושבים בארץ, דווקא בימים אלו. לשמוע את הנימוקים מה עושה לו עבודת החקלאות, זה פשוט מעורר פליאה והשתאות.
"לצאת לעבוד בזריחה ולחזור בשקיעה זאת עבודה קשה, אבל זה מרגיש לי הכי טבעי. כאילו נולדתי לעבודה הזאת, בכל רמ"ח אבריח, זוהי תחושה מדיטטיבית, הגורמת לי תחושת רוגע ושלווה מיוחדת במינה". עם תחושות קשה להתווכח. קבלו את עומרי כהן חקלאי אמיץ שלא מוותר.
ארבעה דורות
עומרי כהן (27), ממושב צרופה הינו דור רביעי במושב. "למרות שאנחנו משפחה מורחבת וגדולה, רק אני מהדור הצעיר בחרתי לעסוק בחקלאות, מילדות נמשכתי למשק ולשדות. להורי משה וורד כהן נולדו 4 ילדים". הילדים הבכורים שנולדו הם שלישיה (27) שני בנים ובת: עדי, עומרי ורוני ובן הזקונים שנולד הוא איתמר (13), שחגג בר מצווה בינואר האחרון.
כל אחד מהבוגרים בחר את דרכו בחיים. האח עדי בחר ללמוד הנדסה תעשיה וניהול, והאחות רוני למדה ועוסקת בארומתרפיה ועומרי בחקלאות. אך כאשר היה חוסר בעובדים במשק, עדי הגיע לעזור וכן רוני בחופשותיו מהלימודים.
"בצה"ל שירתי כמכונאי בחיל הים, ואני טוב בעבודת ידיים מקצועיות. זה מתבטא בלתקן כלים חקלאיים ומכשירים כשנדרש. הים הוא גם אהבה גדולה שלי ונחשב תחביב מועדף, כשאני מרשה לעצמי לנוח מעבודת החקלאות וכן, אני אוהב לבשל ולהתנסות בסגנונות קולינריה חדשים, לחיך שלי ושל המשפחה." עומרי אף הוזמן לתוכנית אירוח בטלוויזיה "עוטף ישראל" בבישול עם השף עומר מילר.
הסבא יאיר כהן (79), ראש המשפחה, מספר על השנים הראשונות במושב: "שורשי המשפחה שלנו מג'רבה בתוניס. ההורים שלי מעתוק וטוויטה כהן ז"ל הגיעו לישראל הצעירה בשנת 1949, למעברה בחדרה. לא היה להורים שום רקע חקלאי. רחוק מכך – אבי היה בנאי ואמי ניהלה והפעילה בית קפה מוצלח. ההורים ברחו כי הגרמנים הגיעו לתוניס והשתרר שם פחד מהמתרחש.
"אימי טוויטה הייתה בעלת חושים חדים, כושר הנהגה וניהול. כיננו אותה במשפחה 'ראש הממשלה' והיא החליטה שאנו נעלה לארץ, להציל את משפחתינו הענפה. ההורים עלו עם 5 ילדים, שלוש בנות ושני בנים: רבקה, מאיר, ציפורה, יהודה ואנוכי הצעיר בילדים יאיר. אמא הסתובבה בכל הארץ למצוא מקום שקט, בטוח מפגזים שנחייה, נעבוד ונתפרנס יפה. היא פחדה מהפגזים שעלולים להגיע לארץ מלבנון ולכן לא רצתה שנשתקע בסביבה הקרובה לחיפה. זאת, למרות שהציעו לנו לגור במגדים, בגבע כרמל ועוד מקומות. לבסוף היא בחרה באזור חוף הכרמל. תחילה היינו בניר עציון, ובמחנה מעבר בעין-הוד ומשם לצרופה. הגענו כגרעין הראשון והחלוץ במושב. המשק שלנו הוא הראשון במושב וזאת בזכות אימי שהצליחה לשכנע בני משפחה נוספים, שיגיעו לחיות במושב הצעיר.
"בתחילה אבי עבד כבנאי במעיין צבי," נזכר יאיר הסב. "הייתי ילד בן שלוש שנים בלבד שהגעתי למושב ואני עדיין זוכר חלק ממראות העבר. היום אנחנו חיים במושב עם הילדים הנכדים והנינים. אמא לא נחה לרגע, ודאגה ששאר בני המשפחה המורחבת יגיעו למושב. ואכן אחרי שכולם עלו והגיעו לצרופה, היינו חמולה גדולה של שלושים איש ואישה כולם בני משפחה.
ילדות שכולה חקלאות
"אחריהם הגיעו משפחות שעלו ממרוקו, ומאוחר יותר גם משפחות מפרס," מספר יאיר כהן. "שמו של המושב נלקח מפסוק בספר תהילים: 'צרופה אמרת ה' צרופה מגן לכל החוסים בו'. במושב יש 71 נחלות, רוב הדור השני שעבדו כל חייהם בחקלאות ממשיכים במשק, אך הצעירים, בני הדור של עומרי הנכד שלי, בחלקם עזבו את המושב. רק כחמישה חקלאים מהחלק שנשאר מדור הצעירים, ממשיכים במשק המשפחה. מגדלים ירקות ובננות.
"מילדות מוקדמת עבדתי במשק ההורים. שגידלו בזמנו: ירקות, חיטה, חמניות לגרעינים, בוטנים וכן גם לול ורפת בהיקף קטן. נשארתי במשק ההורים, התחתנתי עם מלכה ז"ל שנפטרה לפני כשלושים שנים. יחד הקמנו בית ומשפחה במושב וחמישה ילדים: סימונה, משה, יוסי, עופר וליאור, 24 נכדים ו-6 נינים. מכל ילדינו רק שניים נשארו לחיות במושב. הבת הבכורה סימונה והבן משה – אביו של עומרי הממשיך לעבוד בחקלאות. ברב שנותיי הייתי פעיל ציבורי, במשך כ-25 שנים בהנהלת האגודה החקלאית במושב וכן נציג המושב במועצה האזורית חוף הכרמל."
בתקופת כהונתו של יאיר כהן באגודה ובמועצה התקבלו ההחלטות חשובות, ביניהם הוחלט להקים את שכונת ההרחבה. ומשנת 1985 החלו שלבי הרכישה והבנייה בשכונה, שהביאה סיפוק וגאווה. לשמחתם, רוב הרוכשים היו מבני המקום.
במקביל יאיר עבד גם במשק, שעבר שינויים במשך השנים: "חלק מהמושבניקים הקימו גם רפתות קטנות. הייתי הראשון שהגדיל את הרפת ל-60 חולבות, שזה נחשב הרבה באותן השנים. ואז הגיעה מלחמת ששת הימים, גויסתי למלחמה בחטיבה 7 וחזרתי אחרי יותר מחודש ומה שראיתי היה אסון גדול – פרות רבות מתו לצערי, כי לא היה מי שיאכיל ויחלוב אותן.
"בתקופת המלחמה לא נשארו כמעט גברים במושב, והמצב היה קשה, היה לי קשה לשקם את הקיים ונאלצתי לסגור את הרפת. לא יכולתי להישאר בלי עבודה והתגייסתי למשטרה בכדי לפרנס את המשפחה. במשך כל השנים, גם כשעבדתי מחוץ למשק הייתי מודע לכל המהלכים במושב. בשנים הראשונות ואחריהן היו גלי עזיבה. חלק לא רצו לעסוק יותר בחקלאות, אך יש לציין שבכל המושב אין שטח אדמה שעומד לא מעובד וזה בהחלט משמח. ענפי החקלאות שנשארו במושב הם: גידול ירקות, בננות ועוד.
"נקווה לימים טובים יותר"
משה כהן (59), הנכד – דור שלישי בצרופה, חקלאי וותיק העובד במשק המשפחה בעזרת בנו עומרי.
משה מספר: "מכל ארבעת הילדים, רק עומרי בחר בחקלאות. בשבילי העבודה במשק עם הגידולים השונים היא כמו אדם מכור. למרות הקושי בעבודה החקלאית בכללותה, בנוסף לכל הבעיות הצצות כל הזמן עם התאילנדים, ובעיות אחרות – אני ממשיך וממשיך בעבודה בשטח כמכור חזק, אפילו שאני מודע לקשיים, כולל כל הגזרות."
משה תמיד מקווה שהעונה הבאה תהיה יותר טובה, מוצלחת ורווחית. על חלוקת העבודה ביניהם מעבר למגוון הטיפולים והעבודות, הנעשות בשיתוף במהלך הגידולים, הוא אומר: "אני אחראי על התשלומים למיניהם ועומרי מטפל בקבוצות המתנדבים והכשרתם. בתקופה האחרונה אמרתי לעומרי, שאולי יחשוב על עיסוק אחר ושילך ללמוד. קשה לי לראות את העתיד הוורוד בחקלאות – אך הוא עקשן, ולא מוכן לוותר. נקווה לימים טובים יותר."
עומרי, מה הניע אותך להישאר בחקלאות למרות המצב הקשה בחקלאות?
עומרי: "מה שהניע אותי להישאר בחקלאות היא אהבת הארץ, המחשבה על זה שאני ממשיך את המורשת – ולא רק של הדורות המשפחתיים שלי בלבד, מעבר לכך את המורשת של העם היהודי לדורותיו. לעם ישראל הקדום, שהיה כאן לפני אלפי שנים ועבד את האדמה הזאת באהבה ובמסירות, כמעט כמו שאני עובד עכשיו.
"כמובן האמצעים הטכנולוגים השתדרגו והשתכללו אלפי מונים, אך נשמתו של החקלאי האוהב ומעריך את האדמה, הנותנת יבולה ומפרנסת, לא השתנתה. זה נשמע מליצי, אבל זאת האמת לאמיתה. בשביל החקלאי הכרת הטוב, 'בארץ זבת חלב ודבש' היא ערך חשוב וממלא. לצאת לעבוד בזריחה ולחזור בשקיעה, זאת עבודה קשה ומושקעת אבל זה מרגיש לי הכי טבעי. כאילו נולדתי לעבודה הזאת, בכל רמ"ח אבריי.
"אני זוכר עצמי מילדות מוקדמת, תמיד נמצא ועוזר במשק. לא מתוך הכרח, אלה ממש מהאהבה להיות בשטחי המשק. וההרגשה הזו שאני אפילו כילד מסוגל לעזור, לסבי יאיר ולאבי משה בעבודות הנדרשות במשק. כמובן שזה הלך והתגבר כשגדלתי בשנים ולקחתי יותר אחריות."
עבודה חקלאית היא עבודה שבעצם לא נגמרת לעולם. מתחיל גידול, מטפלים ומטפחים, קוטפים משווקים, ומכשירים את השטח לגידול חדש וחוזר חלילה. עומרי משתף בתחושה מיוחדת של ההתחייבות והאחריות התמידית, אך יש גם את תחושת החופש האין סופי בטבע המשתנה, המשולבת עם החקלאות כדרך חיים, והיא בהחלט לא מתאימה לכל אחד. אבל בשבילו הוא מצהיר שהיא מאד מתאימה, כי הוא מרגיש כמו הרמוניה המשתלבת בחיים שלו, בצורה מדויקת.
עומרי התרגל ואוהב להתעורר מוקדם בבוקר שהכל עוד שקט ורגוע: "מי שלא עוסק בחקלאות יתקשה להבין ואולי זה אף ישמע מליצי. העבודה בשדה עם האדמה המצמיחה יבולים ואתה מלווה את הגידול בכל שלבי העונה, מהכשרת השטח, הזריעה או השתילה ועד הקטיף והשיווק. זה משהו של בריאה יש מאין. זאת הרגשה נפלאה לעבור עם הצמח את תהליך הגידול. זוהי תחושה מדיטטיבית הגורמת לי תחושת רוגע ושלווה מיוחדת במינה. אני סבור שזה חשוב להמשיך את המורשת החקלאית, זהו מקצוע חשוב ומאתגר. חשוב להמשיך את בטחון המדינה על הגבולות. אני יחסית חקלאי קטן שמגדל לרוב מלפפונים בחממות ובבתי צל בהיקף של 40 דונם. רק בשביל הסיבות הללו כדאי שעוד צעירים יבחרו בחקלאות כערך ציוני, דווקא בזמן ואחרי שהמלחמה תסתיים.
"הירקות החדשים שאני מדבר עליהם הם לא חדשים, אבל טוב גם לחזור לגידולים שסבא ואבא שלי נהגו לגדל: חצילים, פלפלים, עגבניות ושדרגתי גם לגידולי כרובית, שומר וקולרבי בשטח הפתוח. התוכנית להמשך הדרך היא לגדול ולגדל עוד סוגים מגוונים של גידולים וירקות. אבא שלי משה עדיין הבוס והוא המחליט העיקרי במשק, ואני נותן לו את הכבוד על סמך הניסיון הרב שלו. הרעיון של המערכת הסולרית הוא רעיון יפה, אבל כרגע הוא לא אפשרי אצלנו." עומרי מסביר שיש בארץ חידושים בשנים האחרונות ויש למה לשאוף ולהתקדם. וזה בהחלט מאתגר, שהחקלאות צועדת עם הקידמה והחדשנות.
אלו בעיות מתעוררות לכם?
"הבעיות העיקריות, חלקן קיימות מזה זמן וחלקן צצות מדיי יום והן מסוגים שונים: יש את בעיית העובדים הזרים וחוסר ידיים עובדות במלחמה המתמשכות גם עכשיו; בעיית פערי התיווך האדירים, שהם השורה התחתונה לאחר כל ההשקעה העצומה בגידול: החקלאי מוכר בגרושים את יבוליו, בלי בררה והצרכן קונה בפערים גדולים מאד, מהערך האמיתי של התוצרת. לפעמים הפרש עד 300 אחוז, וזה המון. בעיה נוספת הינה מיסוי אדיר שהחקלאים נאלצים לשלם. הורדת המיסוי על חקלאים, בציוד חקלאי ותוצרת יכולה להקל מאד ולגרום לעליה בכמות החקלאים, שזה אמור להיות אינטרס מדיני, לשמור על הביטחון התזונתי.
"אני חייב לציין שמי שלא עבד בחקלאות, לא יכול לשבת במשרד ממוזג ולרשום חוקים המכבידים על החקלאי ופרנסתו. צריך להכיר את הקרקע, להכיר את השטח מקרוב, כדי לדעת באמת איך דברים עובדים בשטח, לדוגמא: עלויות ההדברה והרגולציה מקשות על החקלאים, שאמורים להדביר את המזיקים והמחלות בשטחים. מנגד, הירקות והפירות המיובאים לישראל, שכנראה הושקו ורוססו בחומרים שלחקלאים הישראלים אסור להשתמש. אנחנו נאלצים לשלם אלפי שקלים על מים חקלאיים הנחשבים יקרים במיוחד ביחס לעולם, הכי יקרים בעולם. יש בירוקרטיות שלא נגמרות ממשרדי החקלאות וחוקים לא הגיוניים שרק מכבידים על החקלאים בשטח, שגם כך נלחמים בשיניים כדי להתפרנס."
המתנדבים שהצילו את המשק
ספר על רוח ההתנדבות במשק מעם ישראל מתקופת המלחמה ובהמשך!
עומרי: "המחסור בידיים עובדות התחיל עוד מימי המלחמה הראשונים והשאיר אותנו בבעיה רצינית. מאחר וכל טיפול וקטיף שלא מבוצע בזמן, מתבטא בעיכוב במשלוח התוצרת לשיווק במועד הנדרש וכמובן גם באיכותה. כחקלאי אתה עומד בחוסר אונים מוחלט במצב ומחכה לישועה כלשהי. התאילנדים שהיו לנו במשק חלקם הגדול ברחו מהפחד, הם נענו בחיוב להוראת המלך לחזור לתאילנד במטוסים שהקצה למהלך. מאחר ובאזורנו היה יחסית שקט, שלחו אלינו 6 עובדים תאילנדים מעוטף עזה. אזורים בעייתיים של התקפות טילים קטלניים בדרום. הבעיה הייתה שהם שיתפו במה שעבר עליהם והפחידו את מעט הפועלים שנשארו אצלנו. התוצאה הייתה שכולם ברחו. היו פעמים שהגיעו פועלים תאילנדים, אך העבודה הייתה נראית להם קשה יותר מהמקום הקודם שעבדו. הם לא היססו ועזבו אפילו בלי הודעה מוקדמת.
"הגענו לשלב מאד קשה ואפילו מוטרף, בלי פועלים, עד שהיינו צריכים לבחור איזה חלקה לקטוף ואיזו לנטוש. אז החלטתי לפרסם ולעלות פוסט, שאני משווע לעובדים מתנדבים לעבודות במשק. זה מתבקש לא רק לקטיף כי בסוף קטיף יש להכשיר את השטח לגידול הבא, כולל שתילה של שתילים חדשים. צריך להבין שכל עבודה במשק היא מקצועית, ויש ללמדה כראוי. כאדם שתמיד עוזר ומתנדב למשימות, היה קשה לי פתאום לבקש עזרה, ובמיוחד שאינני יודע מה יהיו התוצאות לבקשתי. אכן לא האמנתי לעוצמת התגייסות המתנדבים ממגזרים וגילאים שונים, שביקשו לבוא בדחיפות לעזור מכל הלב. זה אומר לראות את עם ישראל בתפארתו: אנשים, פנסיונרים ונוער שאנו לא מכירים נענו לפנייה שלי והגיעו בקבוצות. המתנדבים זרעו אור והצילו לנו את השטח והגידולים. ואנחנו גם תרמנו מהיבולים שלנו לעמותות שונות."
כהן מציין, כי: "הראשונים שהגיעו היו מתנדבים באוטובוסים מטעם עמותת 'לקט ישראל' שהצילו את התוצרת החקלאית מנפילה ואבדון."
הייתה התרגשות באוויר עד כדי שהוא כתב פוסט תודה למתנדבים אלו, במילים חמות: "אור מתוך החושך – אהבת חינם בחקלאות. עמותת 'לקט ישראל' היא עמותה מבורכת, העושה המון טוב ותודה על עצם קיומכם. החיבור החזק שיש לעם שלנו, להירתם אחד למען השני בזמנים של מצוקה ריגש מאוד. עובדה שהתבטאה גם בגיוס מתנדבים מטעם 'השומר החדש' שסייעו בכל הנדרש, ובעיקר שלא נתנו לנו להרגיש לבד ואבודים במערכה. הגיעו אנשים מכל חלקי הקשת הישראלית, שבפשטות רצו לתת כתף ולעזור. הגיעו חבר'ה מחברות הייטק למיניהן, התארגנות מתנדבים מרעננה, כפר סבא ומקומות אחרים. בין המתנדבים שהגיעו היו גם בני ישיבות, אחת מהן הייתה ישיבת ההסדר 'אור וישועה' מחיפה. שנכנסו ממש לתפקודם של הפועלים הקבועים שנטשו. שהתבקשו לבצע מגוון פעולות ולא רק קטיף.
עומרי: "צריך לזכור שעבודות בשטח גידול, מצריכות מגוון פעולות של עבודות שוטפות, תחזוקה והכנת השטח לשתילה חדשה לגידול בסבב הבא. זה מצריך ללמד את המתנדבים את העבודה הנדרשת. מצאתי עצמי מסביר ל- 60 התלמידים בערכים המוכרים להם, בהם הם פועלים ומתנדבים. 'אתם לא רק מחזיקים את השדות שלנו, המצמיחים תקווה בלבנו וזה הרבה יותר. ויתרה מכך כל זרע שאתם זורעים, וכל צמח שאתם מטפחים'. הוא הסימן לעובדה שעם ישראל ממשיך לחיות ולצמוח יחד, שאנשים צעירים מוכנים לקחת חלק בבניית הארץ, למרות הקשיים. זו אהבת חינם במלוא מובן של המושג. כל אלו ונוספים מביאים רוח חדשה של התלהבות ואמונה בעתיד. ומראים לעצמם ולנו שעם עבודה קשה ונחישות אפשר להתמודד עם כל אתגר. מעניין שהתלמידים עצמם ציינו בגאווה, שהם מרגישים תחושת שליחות גדולה וציונית, בפעילותם בשטחי החקלאות."
משפחת כהן מאד מעריכה ומודה על ההתארגנויות לעזרה במשק. כי בזכות המתנדבים, החממות המשיכו וממשיכות גם כיום להיות מלאות בתוצרת חקלאית, איכותית וטרייה. ולדבריו זה הניצחון במלחמה, ומאחלים שימשיכו להאיר את הארץ באהבה ובעשייה גם בהמשך, במקומות הנדרשים לידיים עובדות.
