אומר רמי שני, כתב גלי צה"ל בדרום, שבבוקר ה-7 באוקטובר חילץ עשרות אנשים ופצועים שנמלטו ממסיבת "נובה" ליד רעים, ובמקביל דיווח למאזיני גל"צ על המתרחש ברגעי אמת * "הסתכלתי על זה מנקודת מבט של 'או אני או אף אחד'. היו עוד כל מיני חבר'ה שעשו פעולות חילוץ אבל ראיתי זכות שהיא חובה," משחזר שני את האירוע
במשך 26 שנה עובד רמי שני ככתב של גלי צה"ל ומסקר את כל האירועים המשמעותיים של אזור הדרום, מאשדוד וצפון ים המלח ועד אילת. מושבים וקיבוצים אינם זרים לו. רמי גדל והתגורר במשך 51 שנים בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה והיום הוא גר בבאר שבע. זו גם הסיבה שהאירועים בעוטף עזה, גם ב-7 באוקטובר וגם בימים שאחריה מאוד מאוד משמעותיים עבורו, פשוט מההיכרות האישית שיש לו עם כל כך הרבה אנשים באזור.
על האירועים המתגלגלים באותה שבת שחורה, הוא מספר: "ב-7 באוקטובר ליוויתי קבוצה של 18 חבר'ה שרוכבים על אופנים – רכיבה ספורטיבית של חבורת רוכבים שיצאה לאימון מאזור צומת אורים, במטרה לרכב כ-80 ק"מ. מצומת אורים לכיוון שדרות – נתיבות ואז לחזור בחזרה.
"הגענו עד היציאה מנחל הבשור ואז התחלנו גם לקבל הודעות בטלפונים על התראות ירי, 'צבע אדום' וכאלה וגם ראינו מעלינו הרבה מאוד ירי, מאות רקטות עפו מעלינו וגם מסביבנו שמענו שריקות ויריות של נשק קל. זה היה ביציאה מנחל הבשור לכיוון צומת מגן.
"עצרנו וכיוונו את הרוכבים לרדת לצד הדרך. קיווינו שלא יפגעו מהטילים כי ראינו ממש שכבה בלתי רגילה של רקטות, היה ממש ענן של רקטות מעלינו וכמובן יירוטים. תוך כדי שאנחנו והרוכבים מחכים עוברת לידנו שיירה קטנה. חיכינו בצד ימין של הכביש והם עברו בצד שממול, הם ירו לצד שמאל, פשוט נסעו במהירות וירו עלינו לתוך השדה לצד הכביש. אנחנו לא נפגענו.
"אחרי 25 דקות הנחינו את הרוכבים לעלות על האופניים ולחזור חזרה לצומת אורים. יש שם תחנת דלק, חנות נוחות ומסעדה ומאחור יש שם מבנה מנהלה ומיגונית. אז חלק מהם נכנסו למיגונית, חלקם נסעו לצאלים. כבר בנקודה הזאת הבנתי שזה לא אירוע פשוט. הבנתי שזה לא אירוע שגרתי, שאנחנו רואים כמה רקטות ושמתפתח איזה יום קרב."
החמאסניקים שירו עליכם היו על טנדר טויוטה?
"הם היו על טנדרים, חלקם על אופנועים וחלקם היו על מכוניות פרטיות שהם כבר הספיקו לגנוב מנרצחים שהם כבר רצחו בקיבוצים. כל זה קורה בשש וחצי, עשרים לשבע, משהו כזה.
"אחרי שהגענו לצומת אורים, כל אחד פנה לענייניו. חלק מהרוכבים נסעו לצאלים אבל התבקשו לחזור כי גם שם כבר היו מחבלים. חלק מהם נשארו במיגונית. אני הצטרפתי לשיירת מכוניות קטנה שנסעה לכיוון רעים, כשהכיוון הכללי – צפון. בדרך, החיילים והשוטרים שהיו על המכוניות ירדו מהמכוניות וירו על מחבלים שהיו מאחורי משוכות סברס.
"בהמשך הגענו עד חוות טל אור. בצומת תחנת השאיבה של החווה עמדו כמה מכוניות שהיו מרוססות בכדורים. היו שם שני גברים ושתי נשים פצועים. לא היה ביניהם קשר. אחד הגברים, בדואי שעבד שם בסביבה, היה פצוע. הם ניסו להשיג את מגן דוד אדום אבל כל המוקדים כבר קרסו לגמרי.
"אחד הגברים, אביב, בחור מרעים, אמר לי שאשתו חטפה צרורות של כדורים בבטן והיא לא יכולה לזוז. הוא ניסה לתקן גלגל של האוטו שנפגע מכדור ולא הצליח. אני נסעתי חזרה לראות אם אפשר לארגן חובש שיבוא לטפל באישה, כי כבר אז הגיעו לצומת אורים מספר אמבולנסים ורכבי ביטחון. החובשים שהיו שם אמרו לי שהם לא יכולים להיכנס לשטח, כי הוא מוכה אש. ובאמת, צריך לזכור שכל הזמן יורים בשטח הזה, כל הזמן הזה שמענו ירי במישור של נחל הבשור.
ירי ללא הפסקה
"בשלב הזה חזרתי אליהם בחוות טל אור. אמרתי לבעל האישה שנפצעה שהם לא באים. הוא גם היה פצוע בידיים וברגליים, אבל הצליח איכשהו להחליף גלגל ולנסוע לכיוון בית חולים סורוקה. דיברתי איתו בדיעבד, התברר לי שאשתו עברה ניתוח והיא בסדר.
"לקחתי את הבדואי שהיה שותת דם, הוא נכנס לאוטו. הוא היה מלא פצעי ירי וחבוש בצורה מוזרה עם קרעי בגדים. הוא אמר לי: 'לא מבין למה ירו עליי? תראה מה עשו לי'. לקחתי אותו והורדתי אותו לטיפול אצל החובשים בצומת אורים.
"חזרתי לאותו מקום, שם נכנסתי לתוך תחנת השאיבה ומשם לכיוון מספר עצים, שם היו כבר כמה צעירים מתחת לעצים. אמרתי להם שיעלו לרכב, כי הם אמרו שיש קבוצת מחבלים שרצים אחריהם. במרחק של משהו כמו 150-200 מטר מולנו היו איזה שלושה מחבלים, שירדו לאיזשהו קפל קרקע. לקחתי כמה שיכולתי, עלו איזה 7-8 אנשים לתוך האוטו ונסעתי איתם.
"צריך לזכור כמה דברים: קודם כל, כל הזמן יש ירי מסביב, גם על האוטו, גם על הדרך, גם על הבסיס, גם ירי של רקטות מעל וכדורים וזה כל הזמן, זה לא נפסק. ודבר שני – אני כל הזמן עושה את העבודה שלי, מעביר מידע לרדיו, עולה לשידור חי, מדווח על אירועים, על רקטות שנופלות באיזור.
"הבאתי את הצעירים לצומת אורים, השארתי אותם שם וחזרתי שוב לאותו אזור, לקחת אנשים שהיו שם. המחבלים כבר לא היו שם. כנראה שהם ראו שהעמסתי את החבר'ה האלה, אז הם נסעו לנתיבות. כל הצעירים היו מהמסיבה 'נובה'. כולם היו לבושים עם מעט בגדים קצרים, הנשים עם חוטיני, פה ושם עם חזיות, בגדים שהם הצליחו לשים עליהם. נתתי לכמה מהם שמיכות שהיו לי באוטו."
כשבעה סבבים
"חלק מהצעירים היו פצועים. תוך כדי נסיעה הם סיפרו ביניהם סיפורי זוועה שאירעו במסיבה, 'ראית את זו שחתכו לה את השדיים?', 'ראית את זו שדקרו אותה בסכין?', 'זו שניסו לאנוס והיא התנגדה והם חתכו לה את הידיים', סיפורי זוועה, כל מיני סיפורי זוועה מטורפים. תוך כדי אני מעביר טלפונים של מי שנמצא שם לרדיו, כדי שיוכו לדבר איתם ולהבין מה מתרחש ומה קרה.
"הגעתי איתם והורדתי אותם בצומת אורים וחזרתי שוב לחלץ עוד אנשים, הכל היה תחת אש רצופה. בשלב הזה ראיתי רכב גדול, סבאנה, שעומד ליד הכביש. זה רכב שלא ראיתי קודם. הוא עמד במרחק של איזה 50 מטר מהכביש. ניגשתי אליו. היו שם שתי גופות, אחת מחוץ לרכב ואחת בתוך האוטו. אחר כך התברר לי שמדובר בחבר'ה שסיפקו את המשקאות למסיבה. הם היו מחוררים בכדורים, כל אחד חטף איזה 3-4 מחסניות.
"זה היה בזמן שחילצתי את הסבב הקודם, אז הבנתי שזה היה הם או אני מבלי שאני אדע את זה בכלל. הגיעה לשם משטרה והשוטרים אמרו לי: 'הם הרוגים, אין מה לעשות איתם כרגע'.
"ואז נכנסתי חזרה לשטח עוד כמה פעמים, הוצאתי עוד איזה ארבעה סבבים של חילוצים. בסך הכל עשיתי כשבעה סבבים. את הסבב האחרון הבאתי למושב פטיש, כי ביקשו להגיע לשם. כבר אז המועצה האזורית מרחבים כבר אירגנה אוטובוסים שיחלצו אותם לבאר שבע.
"כל סבב לקח לי קצת זמן עד שהגעתי למקום, העליתי חבר'ה, ועד שעה 11:30 עשיתי סבבים. ניסיתי לחכות עד שהאש נרגעת, בצומת אורים ניסו לעצור אותי, אמרו לי 'תפסיק לנסוע' אבל הבנתי שאם אני לא עושה את זה אז אף אחד אחר לא עושה את זה. זה מה שחשבתי אז.
"אחרי שנכנסתי לפטיש ראיתי שהיתה שם חסימה של הכביש לכיוון הבסיס וצומת אורים, כבר לא יכולתי להמשיך לחלץ. נשארתי שם ועשיתי את העבודה העיתונאית השגרתית – הקלטתי אנשים, ראיונות וכו'. זהו, אחר כך בערב חזרתי הביתה. כשהמלחמה כבר הייתה עברתי דרך אופקים, במקומות שבהם היו קרבות נגד אזרחים ושוטרים, לא סימפטי, זה היה ממש ממש קשה."
ומכל הירי, הרכב שלך נפגע?
"למזלי לא. צריך לזכור זה רכב קאיה פרטי שאני עובד איתו ביום יום. לא תכננתי שאני אעשה חילוצים באותה שבת. אני מעריך שחילצתי בין 35 ל-40 איש. אני מעריך שכולם היו חבר'ה מהמסיבה, כולם הגיעו אלי מהאזור של מסיבת נובה.
"התגוררתי שנים רבות באזור העוטף אז הכרתי אותו טוב. עד לערב ה-8 באוקטובר לא סיפרתי דבר למשפחה. שלושה ימים לאחר מכן התברר שאחת הניצולות מהמסיבה התראיינה לכלי תקשורת, מעריב נדמה לי, סיפרה מה היא עברה ושאני הייתי זה שחילץ אותה. ואז בת הזוג שלי באה אלי והראתה לי את הכתבה שהבת שלי שלחה. היא שאלה אותי: 'תגיד, זה נכון?'. אמרתי: 'כן, מה לעשות, זה בדיוק היה ככה'. גם לא תכננתי איזשהו פסטיבל סביב העניין הזה, זה לא נראה לי לעניין."
מה הניע אותך לשוב ולחזור ולחלץ, למרות כל הסכנות בדרך?
"תראה, הסתכלתי על זה מנקודת מבט של 'או אני או אף אחד'. היו עוד כל מיני חבר'ה שעשו פעולות חילוץ אבל ראיתי זכות שהיא חובה מבחינתי לעשות את זה, ממש הרגשתי שהייתי חייב לעשות את זה אחרת מה יש לי לעשות?
"למה הצבא לא מגיע?"
"בימים שאחרי ה-7.10 ניסיתי להגיע ליישובים ולחלק מהם הצלחתי להגיע, כדי לשדר ולספר מה שרואים. זה היה מאוד קשה שמה. הצבא איבטח את כל האזור ועוד לא נתנו להיכנס. עוד היו מחבלים. אז נסעתי דרך השטח ולא דרך הכבישים, אני מכיר את הדרכים באזור ככף ידי. בכל זאת, רכבתי שם לא מעט, אז את רוב הדרכים שם אני מכיר בעל פה, גם דרכי עפר, כלומר אני יודע מאיפה להיכנס כדי להגיע לאן שאני רוצה.
"זה היה נורא להיכנס ליישובים. באותם ימים הם עוד לא נוקו ממה שהתחולל שם ועדיין היו מחבלים בשטח. הייתי בחמ"ל של אשכול והיו כמה פעמים שהתבקשנו להיכנס לחמ"ל עצמו ולא להיות בחוץ, כי כנראה יש דמויות חשודות. העניין הוא שלא יכולתי לשדר משם, כי אני אזרח עובד צה"ל וזה היה שטח צבאי סגור. אז לא דיווחתי מתוך הישובים עצמם אלא ממקומות שמותר היה. הגעתי לכל מיני חמ"לים אזרחיים ומשם יכולתי לשדר, לפחות בשלושה הימים הראשונים."
רמי גדל והתחנך בקיבוץ ניר יצחק, במשך 51 שנים התגורר בניר יצחק אך כיום מתגורר בבאר שבע. "אני כבר לא גר בניר יצחק, אבל מבחינת המשפחה שלי, בעלה של אימי זכרונה לברכה, דמות מאוד מוכרת בקיבוץ, הוא היה בקיבוץ עם בת הזוג שלו. הגרושה שלי והבת הקטנה שלנו היו אצל הוריי גרושתי בשרון ושתי הבנות האחרות כבר לא בקיבוץ. אבל ב-7.10 התקשרתי פעמים רבות לקיבוץ, גם לחבר'ה שאני מכיר מהקיבוץ כדי לנסות להבין מה קורה. הם לא כל כך יכלו לדבר איתי, ניסו לדבר בשקט כמה שאפשר… אחד מהם היו לו מחבלים בתוך הבית כשהוא דיבר איתי. וכל הזמן הם שואלים אותי: 'למה הצבא לא מגיע?' וגם 'איפה הצבא?'. היה לי קשה לשדר דבר כזה. זה סוג של דילמה שכתב גלי צה"ל מתקשה לעמוד מולה, כי בכל זאת הצבא זה העבודה שלי, אז מה שאמרתי זה: 'בישובים ממתינים לכוחות הביטחון שיגיעו', מתוך הבנה שיהיה לכולם ברור שהצבא בינתיים לא הגיע לאותם יישובים.
"דיברתי עם חברים רבים שאני מכיר שמה. חלקם לא ענו לי לטלפון ורק אחרי כמה ימים כבר הבנתי למה. הם נרצחו או נחטפו. היו כאלה שענו לי ואמרו לי: 'אני מחזיק את הדלת של הממ"ד', כל אותם דברים שנשמעו באותה שבת בתקשורת. הכרתי חלק גדול מהנרצחים ואם לא אותם באופן אישי אז את מישהו מבני המשפחה שלהם. היו כמה שממש גדלו לידי. קודם כל אנשים מניר יצחק, אני מכיר אותם או מילדות או מהיום שהם הצטרפו לקיבוץ. את משפחת הדר, שהאמא נחטפה וחזרה מהשבי והנכד נרצח בעזה, אני מכיר טוב מאוד. אותם ועוד הרבה אחרים שלצערי היום כבר לא איתנו."
היחס השתנה
בימים אלה, רמי שני ביחד עם יעל ולצר, עורכת וכתבת ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet, עורכים סדרת הרצאות תחת הכותרת "תקשורת בימי מלחמה", בהם הם מדברים גם על אותה שבת ארורה ובעיקר מתמקדים השניים בשינוי שחל מה-7 באוקטובר ביחס של הציבור לתקשורת. יעל מספרת היכן תפשה אותה המלחמה ואיך צמח מדור "קולר ישראל" מתוך כאב אישי ולאומי.
"יש לנו הרצאה משותפת שאנחנו מריצים אותה בכל הארץ," מספר רמי. "יעל לא הייתה בעוטף ב-7 באוקטובר, היא בכלל הייתה בשארם א-שייך, ובזמן הזה, אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב ובן דודה של יעל נרצח. היא שמעה על כך בשארם ורק אז היא התחילה להבין מה קורה.
"יעל הגיעה ארצה והתחילה לייצר עבודות מגזין מאוד משמעותיות. בין היתר היא יצרה את המדור 'קול ישראל' בידיעות אחרונות, שבו אנשים פשוט כתבו מה שיש להם על הלב. היא כתבה טורים ובעיקר הביאה המון סיפורים של אנשים קורעי לב מהשטח וגם סייעה לרבים שפנו אליה."
דיברת על השינוי ביחס של הציבור כלפי התקשורת. מה זה אומר?
"תראה, התקשורת בישראל עבר ב-7 באוקטובר שינוי משמעותי מאוד. ממצב של תקשורת שמקבלת הרבה מאוד הדלפות וחיה ממה שנקרא פירורי מידע שהשלטון מעביר – היא הפכה לתקשורת של עיתונאים הרבה יותר תקיפים והרבה יותר מבקרים והכי חשוב – הרבה יותר משמעותיים גם כלפי התושבים.
"הרבה עיתונאים הפכו ממדווחים למתווכים, כי את כל האירוע הזה – למשל, מי שתיווך את הקריאה לכל כוחות הביטחון לעבוד יותר מהר היתה התקשורת, וזה הגיע באמצעות השידורים החיים של ערוץ 11, 12, 13, וגלי צה"ל, מהחדשות של כאן 11.
"עד לאותו יום הדברים נראו אחרת לגמרי, אבל מאותו יום התושבים כבר יודעים שכדאי להפעיל עיתונאי כדי שיעזור להזיז דברים. התושבים הבינו שהתקשורת מאוד אפקטיבית ומשמעותית ובאה גם כדי לעזור להם, כי באותו היום, אותה שבת, הבאנו את הדברים מהבתים שבהם מתבצע טבח ישירות למאזינים ולצופים. ומכאן והילך, היחס של הציבור כלפי התקשורת השתנה באופן מאוד מאוד משמעותי והיום מסתכלים על כלי התקשורת בצורה שונה ממה שהסתכלו בעבר."
