אברהם גת (גוטמן), חבר מושב כפר מעש בן 92, הגיע ארצה כנער ניצול שואה, אחד מאלפי ילדים שבאו לבדם ארצה מרומניה בדרך לא דרך * לעדינה בר-אל הוא מספר על חייו כילד, על נעוריו ב"מקווה ישראל" וכיצד הוא לימד את הוריו העולים החדשים לעסוק בחקלאות במושב * במקביל להיותו מושבניק היה איש צבא והגיע לדרגת אלוף משנה
*תמונה ראשית: אברהם גת, ביום הולדתו ה-90. אלבום משפחתי
אברהם גוטמן נולד בעיר יאסי ברומניה בשנת 1933. אביו נח היה סייד ואימו ציפורה עבדה במפעל לריבות. אברהם הוא הבכור מבין שלושת ילדיהם. אחיו שמואל היה צעיר ממנו בשנה וחצי ואחותו רחל היתה צעירה ממנו בחמש שנים.
כמו המשורר חיים נחמן ביאליק, גם אברהם גר רוב הזמן בילדותו המוקדמת בבית סבו: "סבי זלמן היה אחראי על בית הכנסת," הוא מספר, "היו שם תפילות בוקר, מנחה ומעריב וגם ערכו בו טקסי בר-מצווה וחתונות. אני לא הייתי בגן ילדים. כשמלאו לי ארבע שנים סבי הכניס אותי ללמוד ב'חדר'. ואז התחלתי כבר ללמוד לקרוא בחומש. התגוררתי אצלו עד גיל שבע. אז, בשנת 1940, הגיעה המלחמה (מלחמת העולם ה-II) אל רומניה."
ילדוּת בזמן המלחמה
"לפני המלחמה, החיים בקהילה היהודית הגדולה ביאסי היו כמו בקהילות יהודיות אחרות במזרח אירופה," אברהם ממשיך לספר. "היו בה בעלי מקצוע שונים, רוב האנשים היו מסורתיים. המגורים היו בבניינים גבוהים סביב חצרות סגורות. סביב החצר שלנו גרו עשרים משפחות. היו שם רק שני בתי שימוש. היה נורא נחמד," צוחק אברהם, "וכדי להיכנס למבנה כזה, שהיה בו חור באדמה וסביבו מונחים קרשים, היה צורך לחכות בתור…".
רוב היהודים ביאסי דיברו ביידיש. אברהם, לדוגמא, איננו דובר השפה הרומנית: "היהודים רצו לחיות בשקט אבל הרומנים התנכלו להם מפעם לפעם. עוד לפני תחילת המלחמה התחילו לקחת יהודים למחנות עבודה. את אבא שלי, שהיה סייד מקצועי, לקחו לעבוד במחנה של הצבא הרומני וגם בבתים של קצינים רומנים. הוא היה יוצא בבוקר וחוזר בכל ערב. כשהיתה סכנה ברחוב מסוים, היו הרומנים מזהירים את אבי שלא יעבור שם, כי תהיה שם סלקציה. פעם אחת תפסו אותו חיילים גרמנים והעלו אותו לרכבת לטרנסניציה, אז בא קצין ואמר להם לשחרר את אבי, כי הוא צריך לגמור לסייד את הבית שלו. אימא שלי עבדה באותה תקופה בבית חרושת בו הכינו ריבות משזיפים," הוא מוסיף.
כשהגיעו הגרמנים היו בני המשפחה, מבוגרים וילדים כבר במחבוא, היו ישנים בתוך בורות מכוסים בפחים מלמעלה, ועל הפחים גידלו ירקות כמו תפוחי אדמה ובצל. כשהיו שמועות על סלקציות במקום מסוים, הם היו עוברים בלילה למקום אחר.
"הלינה בבורות גרמה לנו למחלות שונות כמו ראומטיזם," משחזר אברהם את אותם ימים נוראים. "סבלנו מהתקפות של הגרמנים, (ומאוחר יותר של הרוסים). גרנו לא רחוק מהנהר פְּרוּט. המצב היה קשה מאוד…" הוא ממשיך לספר. "היה מחסור באוכל, אבל למזלנו אבא שלי עבד במחנות של הצבא הרומני וגם בבתים של הקצינים הרומנים, והוא היה גונב אוכל בלי בושה. מה שהיה הוא 'לקח בגנבה'. למשל, בחג הפסחא היו הרומנים אופים כל מיני עוגות במקום לחם, אז הוא היה מביא לנו עוגות."
האב נח מצא עבודה נוספת לזו של הסיוד. הוא החל לנקות ארובות של תנורי עצים. "הוא המציא פטנט לפתיחת הסתימות בארובות באמצעות בקבוקי יין," מספר אברהם.
הפוגרום ביאסי
כידוע, בסוף יוני 1941 היה פוגרום נורא בעיר יאסי, בו נרצחו אלפי יהודים בידי חיילים גרמנים וגם בידי חיילים, שוטרים ואזרחים רומנים. יהודים שנותרו בחיים הועלו על קרונות משא והוסעו מהעיר.
על אירוע זה מספר אברהם, כפי שהוא זוכר אותו מילדותו: "יום אחד יצא כְּרוּז בו הודיעו, שכל מי שרוצה להסתובב חופשי ביאסי, יגיע למשטרה לקבל אישור. ברור שרוב האנשים שהגיעו למשטרה כבר לא חזרו משם. אבא שלי החליט לא ללכת לשם ולכן הוא נשאר בחיים. אבל סבא שלי הלך למשטרה ולא חזר." וכאן גת ממשיך את הסיפור המצמרר: "שלחו אותי לחפש את סבא. הייתי אז ילד בן שמונה, עם טלאי צהוב. עברתי ממקום למקום וחיפשתי אותו. ואז נודע לי שהוא היה במשטרה, היכו אותו שם וקטעו לו את היד, אבל הוא הצליח לברוח. באחד מבתי החולים מצאתי את היד שלו, פשוטו כמשמעו. לאחר זמן מצאו את סבא, שבר כלי." הוא מסיים את הסיפור הנורא.
מסע הילדים לארץ ישראל
בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, הגיעו נציגי הג'וינט ליאסי והציעו להורים לשלוח את ילדיהם לארץ ישראל. אברהם ואחיו הצטרפו לאלפי הילדים והנערים. "ההונגרים הבטיחו שהם יאפשרו לנו לעבור את הגבול. לכן הג'וינט ארגן רכבות ואנחנו נסענו מיאסי להונגריה כמעט שבוע ימים," הוא מספר.
"הגענו לגבול ההונגרי, אבל ההונגרים החליטו לא לתת לנו לעבור. היינו אז בעיירה בשם אַלְבָּה יוּלְיָה בטרנסילבניה. נציגי הג'וינט הכניסו אותנו לבית גדול נטוש שנקרא 'וילה של רוסמן'. זו היתה בעצם וילה ענקית עם חצר רחבת ידיים סביבה. כך נוצר מין בית ילדים, בו הנערים הבוגרים יותר, כבני חמש-עשרה, היו מדריכים של הצעירים. אז התארגנו שם קבוצות לפי תנועות נוער ציוניות. אני הייתי ב'בני עקיבא'.
"אסור היה לצאת מתחומי החצר. היה מעט מאוד אוכל," מספר אברהם: "לא רחוק משם היה בית חולים. הרופאים היהודים היו מבריחים לבית הילדים שלנו מזרונים ושמיכות, ולעיתים גם קצת אוכל."
הם שהו בבית הזה כמעט שנה, למדו בו קצת ביידיש וגם את השפה העברית.
כעבור שנתיים, 1947, הגיעו נציגים מ"ההגנה" לבית הילדים ובישרו להם שהלילה הם נוסעים לארץ ישראל. "התלבשנו בבגדים בכמה שכבות שהצלחנו לשים על עצמנו והתחלנו ללכת ברגל. התגנבנו בין חצרות והגענו לתחנת רכבת ובה ספסלי ברזל. הגיעה רכבת משא. ישבנו כולנו צפופים בקרון, ילדים ללא הורים."
גם כאן נזכר אברהם באופן משעשע בקושי לעשות את הצרכים בדרך. "תוך כדי נסיעה, היו בנים שהשתינו החוצה, אבל הרוח החזירה את ה'שפיץ' לתוך הפנים שלנו… ולפעמים עצרה הרכבת בשלג, ונתנו לנו עשר דקות בלבד לצאת לצורך עשיית הצרכים, ומי שהספיק, הספיק."
עליה בלתי לגאלית באניות
סוף סוף הם הגיעו לבולגריה. קבוצת הילדים והנוער השתלבה עם עולים נוספים, רובם מרומניה ומיעוטם מבולגריה. בדצמבר 1947 נאספו כ-15 אלף יהודים בנמל בורגס ועלו על שתי אוניות עם דגלי פנמה. האחת היתה "פָּאן יוֹרק", שנקראה אחר-כך בעברית קיבוץ גלויות, השנייה היתה פּאן קרֶסֶנט שנקראה בעברית עצמאות.
"כשהיינו על האוניה," מספר אברהם, "אמרו לנו להשליך לים כל סממן יהודי שיש לנו, כדי שהבריטים לא יזהו אותנו כיהודים. אני ואחי הגענו מיאסי עם מזוודת קרטון. היתה בתוכה טלית ובלית בררה השלכתי הכל לים.
"אגב," הוא מוסיף "עד היום אני לא זוכר אם חגגו לי בר-מצווה. בכל אופן טלית היתה לי, אבל תפילין לא."
הצעד הזה לא עזר. הבריטים עצרו אותם בים ורצו להשיבם לאירופה. בסופו של דבר הופנו שתי האניות עם כל המעפילים עליהם לקפריסין. מספר אברהם: "אני זוכר שבשלב הזה החליפו את דגל פנמה והניפו את הדגל שלנו על האונייה. ואז, כולם בלי יוצא מן הכלל שרו את 'התקווה'. זה היה אחד המחזות האדירים שאני זוכר בחיי. עד היום, כאשר שרים את 'התקווה', אני בוכה."
"בקפריסין היינו הרבה זמן במחנה מעצר בריטי. אני זוכר שהיו ברזים בחצר וכך היינו מתקלחים. גם שם לא היה הרבה אוכל." כאן משלב אברהם סיפור על חזרתו לקפריסין לאחר שנים: "ביום הולדת שמונים שלי נסעתי עם המשפחה לקפריסין. באחד הימים ישבנו שם במסעדה. אדם יווני שמע אותנו מדברים עברית, ניגש אלינו ואמר לנו ממש עם דמעות בעיניים: 'אתה היית בין הילדים שהיו פה ולא היה לכם מה לאכול? אני הייתי אז עובר עם האופניים שלי ליד המחנה וזורק לכם לחם פנימה."
"כאשר האנגלים אישרו להכניס לארץ ילדים, התחילו להוציא ילדים לפי גילאים ברפסודות," מספר אברהם. "אחי ואני הגענו באחת הרפסודות האלו לנמל תל-אביב ב-5 בינואר 1948. קיבלו את פנינו הגפירים – הנוטרים היהודים במשטרת אנגליה. ואז כל ילד קיבל חצי תפוז. תאמיני לי," הוא אומר, "כאשר חצו את התפוז לשניים, ניסינו לקלוט את הטיפות שלא יפלו על הארץ."
הילדים העולים פוזרו במקומות שונים בארץ. אברהם ואחיו הגיעו למחנה בפרדס חנה. ושם מיינו אותם לפי רמת ידיעת העברית שלהם. "אני כבר ידעתי אז מהו מושב. לימדו אותנו שזה מקום עם פרות וסוסים ומאוד רציתי להגיע למושב, אבל למזלי הפנו אותי לבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'."
במקווה ישראל
"במקווה ישראל זו היתה הפעם הראשונה מאז גיל שבע שהיתה לי מיטה לעצמי," הוא אומר בהתרגשות. "במקווה ישראל היתה הפעם הראשונה שהרגשתי בית."
הוא זוכר את שמות המטפלים בהם: "אב הבית היה זאב רנד ואם הבית היתה חוה רנד. אנחנו היינו מחזור ל"א בבית ספר זה. זו היתה התקופה הכי יפה בחיי. השנים האלו עיצבו אותי. רכשתי חברים לכל החיים, כמו אלו שרכשתי בבית הילדים בהונגריה. עד היום יש חברה ממקווה, בת למעלה מתשעים, שלא שוכחת להתקשר אלי בכל שנה ביום ההולדת שלי כדי לברך אותי."
תרומה גדולה ששינתה את חייו של אברהם היתה כניסתו לעולם החקלאות. במקווה הוא עבד ברפת, למד חקלאות ורכש אהבה למקצוע זה. התלמידים, כנהוג בבתי הספר החקלאיים, למדו חצי יום ועבדו חצי יום. "אגב," הוא מוסיף "בפעם הראשונה אכלנו שם אבוקדו, פרי שלא היה נפוץ אז בארץ."
עוד חוויה מעניינת היתה לאברהם במקווה: "אני עזרתי לדוד לייבוביץ לבנות את הדווידקה, התותח של 'ההגנה'. הוא בנה אותו במדגריה וזה היה סודי ביותר. אני הגשתי לו את הכלים שהיה צריך תוך כדי עבודה," מספר אברהם, שלימים בנה קריירה צבאית מפוארת והגיע לדרגת אלוף משנה. מנפלאות הגורל.
עם כל הפעילויות והלימודים במקווה, מצא אברהם החרוץ זמן לעבוד גם בחוץ. הוא היה מתגנב מתוך שטח בית הספר אל העיר חולון הקרובה, ועבד שם בגינות של אנשים שונים. "כך הרווחתי קצת כסף וכשהוריי עלו ארצה, נתתי להם כמה לירות שהיו לי וגם אבוקדו ותפוזים ששמרתי עבורם בתוך ארון הבגדים שלי."
במושב
הוריו של אברהם עלו ארצה עם אחותו הצעירה בשנת 1950. הם התלבטו היכן לגור. "ואני המלצתי להם ללכת למושב, כמו שרציתי כל חיי. וכך הגענו למושב כפר מעש, בו אני חי עד היום."
אברהם, שסיים את לימודיו במקווה, הצטרף אליהם. "כשהגענו למושב," הוא מספר, "שמו אותנו על גבעת חול, אחת מהגבעות באדמות יהודיה, שצירפו אז למושב." הם קיבלו מהסוכנות היהודית מזרונים וגם חומרים לבניית ביתם – קרשים, מסמרים ופחים. המשפחה בנתה לעצמה צריף ובו שני חדרים, עם בית שימוש בחוץ, כמובן. "היינו בצריף שש נפשות – ההורים, שלושת הילדים וסבתא. ואת יודעת מה? " מוסיף אברהם ברוח טובה, כדרכו, "לא היה כל כך גרוע. לא הרגשתי מקופח."
להורים, העולים החדשים מרומניה, לא היה מושג בחקלאות. וכאן בא לעזרתם בנם הבכור. "היות ואני הייתי בעל ניסיון בחקלאות ממקווה ומאוד אהבתי חקלאות, לימדתי את הוריי להיות חקלאים."
הם קיבלו מהסוכנות אדמה, שני סוסים, פרה אחת, ואפילו מפתח שוודי. "אגב, לאחר שהוריי נפטרו והמשק הועבר על שמי, נסעתי לסוכנות היהודית ברחובות, ושם שילמתי עבור כל מה שקיבלנו – מזרונים, קרשים, מסמרים… אני שומר את הקבלות עד היום."
המשפחה נטעה פרדס, קנתה פרה נוספת והתחילה לטפח רפת במבנה שהסוכנות בנתה עבורם: "כאשר אחת הפרות היתה צריכה להמליט, אני ישנתי ברפת, כדי לשמור בעת ההמלטה שהעגלה לא תיחנק מהשלייה."
הם הקימו גם לול ענק וגידלו תות בשדה פתוח. "אבי עבד מאוד קשה. קנינו מרסס גב שהיה אז משהו נדיר במושב, והוא עבר בחצרות וריסס. ככה התקיימנו."
בתקופה בין סיום בית הספר ועד הגיוס לצבא עבד אברהם במשק של הוריו, אבל לא הסתפק בזה: "אני חיפשתי עבודות נוספות. למשל, כאשר אני וחבריי הבחנו במשאית עמוסה שצריך לפרוק, מיד היינו פורקים אותה ומרוויחים כסף. הלכתי לכל מיני מקומות כדי לחפש עבודה."
קריירה צבאית
בשנת 1951 התגייס אברהם לצבא. בתחילה שירת בחיל רגלים במחנה בכפר יונה. שם הוא הכיר את רעייתו לעתיד דליה, בת קיבוץ מסדה. לאחר הנישואין הם עברו לקיבוץ מסדה, שם חיו במשך ארבע שנים. אברהם עסק בתחום הביטחון בקיבוץ ואפילו עבר קורס מרגמות. לאחר מכן הוא חזר לשרת בצבא, ובמקביל הוא ורעייתו עזבו את הקיבוץ והגיעו למושב כפר מעש, למשק של הוריו.
כאשר היה כבר אב לילדה, עבר אברהם קורס קצינים בצבא. למרות שהיה המבוגר ביותר בין החניכים, הוא סיים את הקורס כחניך מצטיין והרמטכ"ל דאז חיים לסקוב העניק לו מיד דרגה של סגן משנה.
אחד המפקדים שלו היה רחבעם (גנדי) זאבי. יום אחד גנדי קרא לאברהם ואמר לו: "אצלי לא ישרת קצין בעל שם לועזי. אני רוצה שתחליף את שם המשפחה שלך." ואז אברהם שינה את שם משפחתו מגוטמן לגת. "אבל לגנדי זה לא הספיק," הוא מספר, "הוא חקר אותי מה הסיבה שבחרתי בשם 'גת' ובחן אותי: מהי גת? איפה יש גתות? איפה נזכרת המילה בתנך…"
קצין גבוה אחר, מוטה גור, שלח אותו לרכוש השכלה אקדמית תוך כדי השירות. אברהם למד באוניברסיטת בר-אילן. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה ותואר שני במִנהל ציבורי.
אברהם התקדם בדרגותיו. דרגת סגן אלוף העניק לו הרמטכ"ל חיים בר-לב, ודרגת אלוף משנה ענד לו הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן.
הוא השתחרר מצה"ל בשנת 1983 בדרגת אלוף משנה. "על דבר אחד אני מצטער," הוא אומר "שלא צנחתי. לא אפשרו לי לעבור קורס צניחה כי הייתי בעל משפחה, אב לילדים."
עם המשפחה
לאחר השחרור היה אברהם מנהל סופרגז עד שנת 1993. במשך 15 שנים הוא היה יו"ר ועד המושב. במשק שלו יש עכשיו פרדסים. אברהם נהנה ממשפחתו – רעייתו דליה, שהיתה ספרנית במושב במשך 22 שנים. הם הורים לשלושה: סמדר, תומר וענבר והתברכו בתשעה נכדים ושמונה נינים. אברהם גאה מאוד שצאצאיו שירתו ומשרתים בצה"ל, חלקם ביחידות מובחרות. הוא גאה גם בהשכלה האקדמית של ילדיו ונכדיו הבוגרים, רובם בעלי תואר שני.
כולם מכירים את תולדות חייו. מספרת בתו סמדר: "במשך שנים אבי לא הסכים לנסוע לרומניה. כאשר מלאו לו שמונים שנה, הצלחנו לשכנע אותו לשוב לשם. אחותי ואני נסענו עם ההורים – מצאנו את כל פרקי החיים שלו ברומניה. הבית, בית הכנסת. ואז חזרנו ארצה ואבי לקח את כל המשפחה המורחבת, 17 איש, ארבעה דורות, ועשינו את כל המסלול הזה. חגגנו את ליל הסדר ברומניה, במסעדה רומנית עם הגדות לפסח שהבאנו מהבית, שרנו שירי פסח. זו היתה סגירת מעגל עבור אבי."
ומסיים אברהם בהכרזה: "אין לנו ארץ אחרת. אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה."
ואכן, אברהם, הילד פליט השואה, שעלה ארצה בעלייה הבלתי לגאלית, תרם למדינה תרומה משמעותית הן כחקלאי והן כאיש צבא. נאחל לו בריאות ואריכות ימים.
