הים של כפר ויתקין: פעם, עוד בשנים שלפני קום המדינה, היה לכפר-ויתקין חוף ים משלו, מה זוכר ילד קטן מאותם ימים רחוקים? מתברר שדי הרבה. מדרשי בר כוכבא נזכר בילדותו, על "חוף כפר ויתקין", מימי שלטון הבריטים בארץ-ישראל ועד ימינו
כשהייתי ילד, היה לכפר ויתקין ים. כן, ים פרטי משלו. הים של כפר ויתקין, הים היה ממערב לכפר, בדיוק היכן שחשבתי שימים רגילים להימצא, תמיד במערב.
לא היה כביש. היו דיונות לבנות ומסמאות עין, אבל היתה דרך של עגלות שסוסים ופרדים כבשוה בעמל רב. הדרך, ("קולי") היתה מורכבת מהנתיב שחרצו גלגלי העגלות, מימין ומשמאל, ובתווך התוואי של פרסאות הסוסים. כל סוס ועגלה שנכנסו לקולי, מיד הסוס התאים עצמו לצעדי קודמו והלך בדיוק בתוך עקבות פרסותיו. הבעייה היתה כאשר באה ממול עגלה עם סוס אחר ואז צריך ל'חתוך' קולי. מושכים לסוס ברסן שיפנה ימינה והוא לא מבין מה רוצים ממנו – והוא צריך להפעיל כוח רב לצאת מתוואי הדרך ואחר לחזור בחזרה.
אבל כשמגיעים לים, ממש בעשרות המטרים האחרונים, כבר היה "כביש" מנדטורי תקני, סלול וכבוש. הכביש לא היה מאספלט. האנגלים יישרו את הדיונות, פרסו רשת ברזל מגולוונת של 2 צול, עבה במיוחד. בצידי הרשת, שמו דיסקוסים מפלדה עם חור במרכז. בחור קבעו יתד עם ראש בצורת וו, שחדר לאדמה בעומק של כ-60 ס"מ וקיבע את שולי הכביש. הקומנדקרים ורכבי הסיור הבריטי ירדו לחוף ועלו ללא בעיות. גם הסוסים והפרדות ירדו עם העגלות לים להביא זיפזיף. זה בימי חול. בסוף השבוע באו לים להתרחץ ולבלות.
מאחר וחוף הים היה חוף פרטי של כפר ויתקין, הנהלת הכפר שלחה מסגרים שהתקינו מעין גדר ארוכה מצינורות של 3 צול, ולכל אורכה היו ווים לקשור את החמורים, סוסים ופרדים. גם לבהמות זה היה מעין חצי חופש. בזמן שהבעלים רחצו בים, הבהמות התפלשו בחול הים הלבן והטוב, המלוח והמחטא, ומרקו וקרצפו את גופם מכל מיני טפילים.
בחוף הים, היה גם מזח ששימש, על כל פנים כשהייתי ילד, לצעדה ורחצה. המזח חדר לתוך הים למרחק של כמאה מטרים, ומקצהו היו קופצים 'ראש' למים. מי שקפץ ראש כבר עבר את מבחן הבגרות שלו בקרב הנוער.
בשנת 1944 אבי מורי עליו השלום, היה מרכיב על גב האתון שלנו, אותי מקדימה ואת אחותי הגדולה יותר מאחורה, אל חוף הים. לאחר שקשר את האתון אל הצינור, הלכנו ברגל ועלינו על המזח! חוויה קמאית לילד בן 6 שזוכר הכל. אני החזקתי ביד של אבא, דבר שנתן לי בטחון, אבל הלכתי לאט ורק על הקרשים. בין קרש לקרש היה רווח של כ-1.5 ס"מ ונחשולי הגלים השוצפים מתחת, הרעש כשפגעו בעמודים והקצף שהעלו, הפחידו אותי מאד שמא אפול למים דרך החריצים. הגיון של ילד אבל הגיון הישרדותי בריא.
הים של כפר ויתקין היה אחד מנכסי צאן הברזל של הכפר. אל הים נסעו להביא זיפזיף (חול ים) כדי לעשות בלוקים ולבנות בתים, לולים ורפתים! לים נסעו לרחוץ ולבלות. לים היו הולכים לאחר סערה, כדי למצוא בחוף שלל שהים פלט. החוק הבלתי כתוב של שוכני חופי ימים אומר במפורש: "כל מה שהגלים פולטים לחוף נחשב שלל הים – והוא של הראשון שיניח עליו את ידו!"
לכן, ידעו גם בכפר לתת כבוד לים. היה גם יום חג, שקראו לו 'יום הים'. כולם באו בלבוש חגיגי לחוף. הלכו על המזח, בילו והתרחצו. אפילו הביאו אוכל ואף סירות שיט של אגודות הים שבאו כנראה ממפרץ חיפה, לאות תיגבור והזדהות עם הים.
הים של ירושלים
ראשית הסוף של המזח היה בראשית שנות החמישים. לא היה כל כך איפוא לבלות, אז היו הולכים לחוף הים, אוספים קרשים, עושים מדורה, קצת פירות קיץ והקומזיץ בעיצומו.
בשלב מסויים עברו לעשות את המדורה על המזח! משם הים נראה במלוא הדרו, ביחוד בלילות ירח. אך דא עקא, כשהאש כילתה את עצי המדורה, היא המשיכה ושרפה גם את קרשי המזח… נוצרו חורים שחורים ומגעילים. אחר כך באו הסערות ומשברי הגלים חדרו מבעד לקרשים, וניתקו את הקרשים מהמסמרים החלודים שחיברו אותם לקורות הבטון. הקרשים צפו על המים וכשנפלטו לחוף, נחשבו הם ל'שלל הים'. מושבניקים זריזים אספו אותם והביא לחצרותיהם, לבניית גדר ללולים וכו'.
"בשנת 1944 אבי-מורי עליו השלום, היה מרכיב אותי על גב האתון שלנו מקדימה ואת אחותי הגדולה יותר מאחורה, על המזח! חוויה קמאית לילד בן 6 שזוכר הכל. החזקתי ביד של אבא, דבר שנתן לי בטחון, אבל הלכתי לאט ורק על הקרשים"
כל קיץ, היתה מתארחת אצלנו, בת של מכרים של אמא שלי מירושלים. היתה באה לשבועיים ל'הבריא' בכפר. לאכול כל יום ביצה טרייה, לשתות כוס חלב מהפרה והעיקר, לקבל צבע בפנים ולהשתזף בחוף הים!
אבל למה דווקא אצלנו? הסבירו לי: "לירושלים אין ים!" פחחחח… איך זה אין ים? בשום פנים ואופן לא הבנתי איך לירושלים אין ים?! הרי רק צריך ללכת לחוף הים ויש ים! אני כבר בן 11, אני לא תינוק, ראיתי דבר או שניים בחיים שלי, אבל בכל זאת, המחשבה שבירושלים אין ים העסיקה אותי רבות. בלילה על משכבי עצמתי את עיני, דמיינתי איך הים של ירושלים נראה. הוא הרי עוד קטן, הוא רק מתחיל, מבצבץ כמו מעיין בין סלעים ופורץ החוצה – הוא עוד צעיר, אבל יהיה פעם כמו הים של כפר ויתקין.
הים היה כמו מגנט בשבילי. אבל אסור ללכת לבד. בקיץ, בין יתר עבודות המשק שלא נגמרו לעולם, אבא היה נוסע בערך פעמיים בכל שבוע אחרי הצהריים להביא זיפזיף. המשק היה בבנייה וצריך בלוקים. הביאו את הזיפזיף לפי כושר הסחיבה של הפרד. רק לאחר שערימת הזיפזיף בחצר המשק היתה גדולה מספיק, הזמינו את "עושה הבלוקים" עם המכונה שלו, להכין כמות נכבדה של בלוקים.
בינתיים בים, אני הייתי על תקן של עוזר מעמיס. אבל כל רגע פנוי כשאבא שלי סובב את הראש, נכנסתי בגנבה למים הרדודים. מיד קרא אותי לסדר לצאת לחוף, כי לא די שאני לא מעמיס, אלא מבטל אותו מהעבודה. בחוף הים בקיץ, היתה אז תופעה ש'חתולי ים' (יש דג כזה) נגרפים עם הגלים לחוף. אז הם מפרפרים קצת והגל הבא הגדול יותר, סוחפם לים בחזרה.
פעם אחת עקבתי אחר חתול ים, לקחתי את האת של הזיפזיף, רצתי וחסמתי את דרכו חזרה לים. תפסתי אותו בידי ואמרתי לאבא : "יש דג לארוחת הערב." אבי לא ראה בחיים שלו מין דג פחוס כזה, בלי קשקשים, ולא ידע אם אוכלים דבר כזה, תפס בזנבו וזרק לים. אני הפעלתי את הנשק היחיד שהיה לי – הבכי. נעלבתי עד עמקי נשמתי. כבר לא עניין אותי הים, רק רציתי לחזור הביתה. (ד"ר רעיה סובול, מתקנת שהדג נקרא 'סטיג-ראי' והוא קרוב משפחה של הכרישים).
מרגלי הזיפזיף
פעם אחרת, כשהגענו לים, מיד לאחר הפנייה דרומה, אז בדיוק הגלים פלטו חפץ משונה. רצתי לראות. זו היתה מעין רתמה עם ברזנט ירוק מהמים. אבא צעק: "תיזהר, אולי זה פצצה?" אבל לא. זה היה אוצר בלום. חגורת הצלה, עם ריתמה שלובשים ויש לולאות וסרטים לקשור. החגורה נלקחה אחר כבוד הביתה (זוכרים, 'שלל הים', מי שתופס ראשון זה שלו).היו שם 4 גושי פקק שעם סימטרים, חתוכים וגדולים בתוך הכיסים התפורים, שהיוו את כוח הציפה של החגורה. בדיוק למדו אז בבית הספר בויתקין שיעורי שחייה בנחל אלכסנדר כחלק מתכנית הלימודים.
הבאתי את החגורה לשיעורים וראו זה פלא, בעזרת החגורה חציתי את הנחל הלוך ושוב ללא בעיות. כל החברים שלי ביקשו סיבוב על החגורה במים. והיו אף כאלה, שהבטיחו את זכותם לשחייה עם החגורה בזה שסחבו לי אותה לנחל ובחזרה. כמה טוב להיות בעל נכסים!
פעם אחרת, באנו לים ולא היה זיפזיף קרוב לכניסה לים. נסענו הלאה דרומה, עד שמצאנו מכרה הגון של זיפזיף יבש, אותו אפשר להעמיס כמות של פעם וחצי יותר מזיפזיף רטוב.
עוד אנו עוסקים בהעמסה, ולפתע, לא ראינו מנין צץ-עמד קצין בריטי מולנו. אני זוכר אותו בבירור. היו לו דרגות על הכתף, הוא לבש מכנסי חאקי קצרים וחולצת מתנייה, כובע מצחייה לראשו, כשבמצחייה היה קבוע מעין חלון מפלסטיק צהוב שקוף. שמש אחר הצהריים חדרה דרך הפלסטיק וצבעה את פניו בצהוב.
היה לו שפם גזור והוא דיבר בחומרה רבה אל אבא שלי. למעלה על מצוקי החוף שכנה מצודת טיגרט בריטית, ואמרו שגם היה מותקן בה רדאר נגד מעפילים (אנחנו קראנו למצודה: "המשטרה"!). הבריטי האשים את אבא בחדירה לתחום שטח צבאי.
"אני כבר בן 11, אני לא תינוק, ראיתי דבר או שניים בחיים שלי. אבל בכל זאת, המחשבה שבירושלים אין ים העסיקה אותי רבות. בלילה על משכבי עצמתי את עיני, דמיינתי איך הים של ירושלים נראה. הוא עוד קטן חשבתי. הוא רק מתחיל, מבצבץ כמו מעיין בין סלעים ופורץ החוצה. הוא עוד צעיר, אבל יהיה פעם כמו הים שלנו"
אבא שלי לא ידע אנגלית. הקצין לא ידע עברית. אבל אבי הבין היטב שיש לו בעייה. ראיתי את אבא שלי, הסמכות החזקה והקובעת בעיני והוא חסר אונים. לא נעים. אבא שלי שלא ידע מה לעשות ורצה לרצות את הקצין, אז לקח את האת והחל להוריד זיפזיף מהעגלה.
לא, לא, אמר הקצין, לא מעניין אותו הזיפזיף. חדרנו למיתחם צבאי ואולי אנו מרגלים. אנחנו – חקלאי לא מגולח בחולצה מיוזעת ובמגפיים וחמוש במשקפיים עגולות ועדשות עבות כתחתיות של לבניות, ועוזר על ידו מרגל ילד בן 9… בסוף החליט כנראה שאנו לא מהווים סיכון ממשי לאימפריה הבריטית ושיחרר אותנו. חזרנו הביתה בלי זיפזיף, אבל חזרנו הביתה ולא לבית האסורים!
מאחר והזיפזיף היה מצרך יקר, עובר לסוחר והיו גם אנשים, מתי מעט שהפרוטה מצויה בכיסם, שהיו מזמינים זיפזיף לביתם! היו שני 'קבלני' זיפזיף שנסעו לים רכובים על חמור ואחריהם קשורה בחבל שיירת גמלים. לגמלים משני צידיהם היו קשורים ארגזי עץ, עם תחתית הניתנת לפתיחה על ידי חבל. הגמלים היו מאולפים, לקול קריאת הגמלן (או 'גמלצ'יק') כרעו על ברכיהם. הגמלן מילא את הזיפזיף באתים לתוך הארגזים. פקודה נוספת והם על רגליהם, הוא עולה על החמור והשיירה נוסעת לכפר ויתקין. שם נכנסו לאחת החצרות שהזמינה את 'יבול הים' (הזיפזיף הנודע). הגמלים הלכו אחד, אחד וליד הערמה כל גמל נעצר בתורו – והגמלן פותח את החבל והזיפזיף נשפך על הערמה. אז הגמלן נוסע חזרה לים להביא עוד נגלות. ממש אוטומציה תעשייתית.
שתי תמונות
עוד אירוע טראומטי שזכור לי מהים. לילה אחד, ימי מלחמת העולם השנייה, נשמע קול פיצוץ אדיר, אמא שלי קפצה ולקחה אותי על הידיים, ואז אירע הפיצוץ השני גדול וחזק מקודמו. שמעתי אנשים שיצאו לרחוב, והיו דיבורים, וכבר נשארו ערים עד הבוקר. בבוקר התבהרה התמונה. בלילה, מוקש ימי גדול, נפלט על ידי הגלים אל החוף. למה בחר המוקש להיפלט דווקא לחוף כפר ויתקין? היתה ונשארה תעלומה.
בימים שלאחר מכן, כשבאנו לים, הסלעים בחוף היו שחורים מעשן הפיצוץ. יודעי דבר אמרו, שמוקש ימי (במילעיל) זה למעשה חבית של 200-250 קילו חומר נפץ. אם פוגע באנייה, היא יורדת למצולות.
עוד תמונה שנצרבה בזיכרון הצילומי שלי – ברור שיש כאלה שיגידו שאני חולם באספמיה, אבל אני הייתי שם ברגע האמת ואפילו שהייתי עוד ילד ראיתי זאת במו שתי עיני הירוקות: עמדתי על החוף מחזיק ביד של אבא שלי ופתאום יצאו מהמים שתי נערות בגיל העשרה. הן היו בעלות שיער שחור, שופע ומתולתל, כמו סירנות או נימפות צעדו מתוך הגלים אל החוף. תחילה ראו את החזה המוצק והזקוף שלהן, אחר כך גם את בטנן וירכיהן, ערומות כביום הוולדן.
לא נראה ולא נשמע דבר כזה בחוף! הן נטפו מים מראשן, חזותיהן, שיער הערווה שלהן והלכו ודיברו ביניהן ולא הביטו לצדדים. ראיתי איך אבא שלי מביט עליהן ומסובב ראשו עד שהתלבשו בחוף. אמרו שהן קיבוצניקיות ממעברות. בקיבוצים בנים ובנות מתרחצים יחד עד כיתה ט' ולכן לא התביישו.
אינני יודע אם זו האמת, אבל כך הסבירו את התופעה החריגה בחוף שכבר ראה את הכל! ואני הייתי בחוף ברגע האמת וצילמתי אותן באייפון החזק שלי שנמצא 'בילד אין' בתוך הראש שלי, 18 מיליון פיקסלים, אלא מה? האמת? ברגע הראשון חשבתי שהן כל כך עניות שאינן יכולות לקנות בגדי-ים…
המעפילים
בתקופה שלפני קום המדינה הגיעו ספינות מעפילים לחופי הארץ. החופים שנבחרו, היו חוף כפר ויתקין, חופי נתניה ועמק חפר. בשנים שבין 1934 עד 1939 הגיעו 16 ספינות מעפילים ידועות ומתועדות לפרוק את מטענן האנושי בחופי עמק חפר. ולא ולא, בחוף כפר ויתקין עדיין לא נבנה המזח הידוע, שכונה מזח המעפילים (נבנה ב-1938/9).
לחופי פריקת המעפילים בעמק חפר, היה יתרון אנושי כביר. אני זוכר שפעם אחת, קמתי בבוקר והלכתי למקלחת והיא היתה סגורה. לפתע יצא משם מישהו, לא ממשפחתנו, בבגדי חאקי, שיערו חום עם שביל באמצע. הסתובבתי אל הורי, כמבקש לשאול. שפתיהם היו חתומות. הבנתי. ילדים בתקופות מלחמה לא שואלים שאלות. הם יודעים את הנחוץ לדעת בעצמם. כעבור רגע יצא האיש מהבית. ברחוב הוא עלה על משאית, אז נסעו לאחד הקיבוצים וחולקו מיד לעבודה ברפת ובמתבן. ישראלים מארץ ישראל לכל דבר.
וזו הגדולה! בלילה הגיע מעפיל בלתי לגאלי בבגדים מהגולה ובבוקר – ישראלי לכל דבר!
אניית המעפילים הראשונה שעגנה בחוף כפר ויתקין, היא "וולוס" (Velus) ביולי 1934. בחוף הוקם מצפה העפלה. את המצפה הקימו אמנון גיסר ז"ל ויצחק סברדלוב ז"ל, מכפר ויתקין ואיתן גל ז"ל מקיבוץ משמר השרון. המימון למצפה הושג מ-ק.ק.ל, מ.ע. חפר, רשות הגנים ומוזיאון השרון. חלק מהמידע הם קיבלו מאלוף שמואל טנקוס, מפקד חיל הים בעברו וכן, מיוסף אלמוג ודב מגן.
כיום מחנים מדריכי תיירים מכל הארץ את האוטובוסים, יורדים עם המטיילים ומספרים להם על תקופת המעפילים בחוף זה. אחת לשנתיים, שני מתנדבים, אריה אשר וחיים לב צובעים את השלט מחדש.
ה-20 ליוני 1948 – חוף כפר ויתקין שוב בכותרות. אנית הנשק 'אלטלנה' עוגנת מול החוף ומתכוננת לפרוק את העולים והנשק. לא ניכנס לפרטים, כי על כל משפט שנכתב על אלטלנה יש 20 משפטים האומרים את ההיפך, אבל נזכיר רק עובדות הידועות לנו. כל אותו ערב, היה קרב יריות בין אנשי צ.ה.ל לאצ"ל. פגזים וכדורים נחתו ושרקו בכל כפר ויתקין, וכותב שורות אלה ישן עם ילדי הרחוב במרתף הבית שחציו באדמה. הפעם כן נבחר חוף כפר ויתקין בגלל המזח המפורסם. אלטלנה, למרות שהיתה אניית נחיתה עם קוער שטוח, לא הצליחה אף היא להיקשר לעמודי המזח. לכן עגנה כ-40 מטרים מהמזח בעומק הים והחלה לפרוק נוסעים ותחמושת, בעזרת דוברות/סירות ממכמורת. למחרת נסעה לחוף תל אביב שכבודו במקומו מונח, אבל הוא לא מענייננו.
בימי המנדט הבריטי, לחוף כפר ויתקין היתה חשיבות איסטרטגית מהמעלה הראשונה. הראייה הראשונה, על המצוק הראשון של בית ינאי, נבנה על ידי משמר החוף מבנה עם ראש עגול, 'מגדל תצפית לאווירונים' קראו לזה. במרחק של כשני ק"מ נבנה המגדל התאום, על המצוק בחוף מכמורת. בשניהם היו תצפיתנים שתפקידם היה להתריע על התקפת אווירונים ואף שימשו כמחסה לשומרים בימי סערה. בחוף מכמורת עדיין קיימת הרצפה של מגדל התצפית.
הראייה השנייה, במצודת הטיגרט הבריטית, הממוקמת על המצוק שהיום נמצא בו הישוב 'נעורים', הותקן מכשיר סודי שפיתוחו עדיין בחיתוליו: "מכשיר היכול 'לראות' בלילה אניות מעפילים בלב ים המתקרבות לחוף," כך אמרו לנו (רדאר). לא הצלחתי להיכנס לארכיון הצבא הבריטי לאמת את העובדות…
תפוחים וגויאבות
בחוף כפר ויתקין, ישנה תופעת טבע, שאנשים עוברים חצי עולם כדי לראותה. ואצלנו בחינם: המדובר בשפך נחל אלכסנדר בחודשי הסתיו. דגי הבורי (קיפון בעברית) מתרבים במים המתוקים של נחל אלכסנדר, או מיד במקום שהנחל גולש לים ומי הים מתוקים.
בחודשי הסתו, לא בכל שנה, זורם הנחל לים והדגיגים יוצאים לעצמאותם. שם עומדות אנפות וגם ציפורי ים נוספות שאינני יודע את שמן. הטבע הזמין אותן ל'בופה' חופשי בחוף. הן עומדות על רגליהן הדקות והגבוהות במים וכל שנייה נועצות את מקורן, תופסות דגיג, מרימות את ראשן והדגיג המנוח מחליק לבטנן. שנייה רואים אותו מפרפר בתוך גרונן ומרעיד את הנוצות, ומיד מיצי העיכול ממיתים אותו. ותיכף ומיד מעמידה האנפה מקורה לדג הבא. לפעמים הדגיג גדול, או נכנס לרוחב המקור, ואז הן פותחות את מקורן, מעיפות את הדג באוויר, הוא מנצנץ שנייה בצבע כסף, מראה שלא יסולא בפז, והפעם נבלע בזווית הנכונה.
את רוב הדגים הן אוכלות, אבל יש דגיגים שמצליחים לברוח לים. הם יגדלו ויגיעו לבגרות מינית, יחזרו לחוף הים בו בקעו, ואף הם יטילו את ביציהן. שושלת הבורי תימשך.
בראשית שנות ה-60' של המאה שעברה, היו קיבוצים ששלחו את בני הנוער שלהם לקייטנה בחוף נבחר, כמובן לחוף כפר ויתקין. הם שוכנו באכסניית הנוער ע"ש גוגנהיימר, בקצה מושב בית חרות, ונהנו מכל מה שהים יכול להעניק.
ערב אחד נסענו רכובים על גב הטרקטור 'שטייר' שלי, כדי למצוא בידור ('לחפש חתיכות'). בערב המדובר נפגשנו בבני הנוער של קיבוץ יגור. הם ישבו על יד מדורה, אכלו, שרו ובעיקר אכלו. והיו להם, תקשיבו טוב טוב, ארגזים עם תפוחי עץ ירוקים צהבהבים (זן דלישס, כמדומתני).
תפוח עץ אז היה פרי מותרות שלא בהישג כל יד והם כיבדונו בתפוחים. מפה לשם התגלגלה השיחה. הם ראו את להיטותנו לתפוחי העץ ואמרו: "תנו לנו גואייבות וניתן לכם תפוחי עץ."
נפלה תדהמה. כל כך מטומטמים הקיבוצניקים האלה? לא שאלנו פעם שנייה. התנעתי את ה'שטייר', נסענו מהר לכפר, לקחנו דלי גדול, הארתי עם פנסי הטרקטור – ובחשכה אספנו דלי מלא בגואיבות ודהרנו במלוא הגז חזרה לחוף הים, לפני שיתחרטו… וראו זה פלא: הקיבוצניקים הבטיחו – הקיבוצניקים קיימו. קיבלנו ארגז תפוחי עץ תמורת דלי גויאבות !!!
שבועות וחודשים אחרי זה, סיפרנו בים בגאווה על 'הדיל' הבלתי רגיל שעשינו. כולם שמעו בקנאה. מה לעשות. חלון הזדמנויות נפתח רק פעם אחת!
הודעה בבקבוק
באביב של שנת 2010, כותב שורות אלה, הלך לאורך החוף בים של כפר ויתקין, ופתאום שם לב למשהו מנצנץ בתוך הגלים. היה זה בקבוק חתום שהשמש ריצדה עליו ובדיוק הגלים פלטוהו אל החוף. זה היה 300 מטר צפונית למזח. קפצתי, קצת נרטבתי, ותפסתי את הבקבוק לפני שגל גדול יותר יסחפו לים.
הבקבוק היה בים זמן רב. גדלו עליו בעיקר בתחתית צדפות בצבע אפור תכלת. בחנתי היטב את הבקבוק ובפנים אוצר! מכתב בבקבוק. חלומו הרטוב של כל חובב מזכרות מחוף הים. היה זה בקבוק וודקה מפירמה 'מיקנוף'. אפשר היה בקושי לראות שהמכתב כתוב באותיות רוסיות או יווניות.
טסתי מהר הביתה, לקולגה שלי, רותי ברמן, לפענח הכתוב. ובדרך אני חושב, אולי אוליגרך רוסי מציע מליון דולר למוצא הבקבוק!
הוצאנו בפינצטה את המכתב. מהבקבוק עלה ריח של אלכוהול והמכתב היה לח. ייבשנו אותו עם פן לשערות, סרקנו במחשב ושלחנו לדוברי רוסית לתרגום.
ובכן, לא מליון דולר, ולא ניצול על אי בודד הזועק לעזרה. המכתב היה כתוב משני צדדיו, בארבעה כתבי יד שונים. היו אלה מלחים רוסיים ששתו וודקה, כתבו מכתב ושלחו אותו לאן? כמובן לחוף כפר ויתקין! המלחים היו באנייה משא אוקראינית ששמה: 'וולדימירו קוטיושנקו'. הם לא ציינו את תאריך זריקת הבקבוק לים, גם לא כתבו מה מיקום האנייה.
אחד המלחים ששמו יורה יגורוב כתב ברכה למוצא הבקבוק: "שתמיד תנשב לך רוח טובה במפרשים!".
החבר יורה יגורוב, קודם כל תודה על הברכה. אילו היית משאיר טלפון או כתובת הייתי מברך אותך בחזרה… שתתגשמנה הברכות שלך. אמן ואמן!!!
