בג"צ פסק כי על המדינה לדון מחדש בעניין החלת תוכנית סיוע והטבות על הקיבוצים והיישובים שבמרחק שבין 3.5 ועד 7 ק"מ מגבול לבנון. "תפקיד המדינה להגן על תושביה מפני איומים ביטחוניים, ולסייע לתושבים באתגרים הנלווים למצב הביטחוני"
*תמונה ראשית: כפר בלום, נובמבר 2024. בג"צ: על המדינה לשוב ולדון בעניינם של התושבים הללו כדי לתת מענה לצרכים המיוחדים שלהם. צילום: חיים גולדברג פלאש90
בג"צ פסק ביום 12.3.2026 בעתירתם של תושבי היישובים אשר ממוקמים במרחק שבין 3.5 ל-7 ק"מ מגבול לבנון, שביקשו להחיל גם עליהם את תוכנית פיצוי יישובי הצפון שהוחלה במלחמת חרבות ברזל על היישובים "זכאי הפינוי", הממוקמים במרחק של עד 3.5 מגבול לבנון ואשר פונו מכוח החלטת הממשלה.
בהרכב השופטים נועם סולברג, אלכס שטיין, גילה כנפי-שטייניץ, פסק בג"צ כי על המדינה לשוב ולדון בעניינם של התושבים הללו כדי לתת מענה לצרכים המיוחדים שלהם.
העותרים: להורות למדינה לקבוע תכנית סיוע לתושבים שהחליטו להתפנות באופן עצמאי, ולהחיל תכנית זו בדיעבד מפרוץ מלחמת חרבות ברזל
העותרים, תושבי יישובים המצויים בטווח המרחק האמור, ובהם חברים מהקיבוצים להבות הבשן, נאות מרדכי, שדה נחמיה, גשר הזיו, גונן, עמיר, שמיר, כפר בלום וכפר סאלד, לצד הוועדים המקומיים של היישובים עבדון, אבירים, פסוטה, ריחאנה, חורפיש, עלמה, כרם בן זמרה, מנות, מצפה הילה – עתרו לבג"צ בעתירה להחיל עליהם את אותן הטבות ותנאים שקיבלו היישובים שפונו מכוח החלטת המדינה.
כסעד חלופי, ביקשו העותרים, להורות למדינה לקבוע תוכנית סיוע לתושבים מהיישובים של העותרים, שהחליטו להתפנות באופן עצמאי מיישוביהם, ולהחיל תוכנית זו בדיעבד מפרוץ מלחמת חרבות ברזל.
גורמי הביטחון סברו כי אין הצדקה ביטחונית לפינוי
השופט אלכס שטיין שכתב את פסק הדין המקיף, תאר כי ביום 16.10.2023, יישובים אשר נמצאים במרחק של עד 2 ק"מ מגבול לבנון פונו באופן יזום על-ידי צה"ל. כעבור יומיים, ביום 18.10.2023, התקבלה החלטת ממשלה (שמספרה 975) אשר הסדירה את תוכנית הפינוי של היישובים הממוקמים במרחק של 5-0 ק"מ מגבול לבנון.
שר הביטחון, מכוח הסמכות שהוענקה לו, ובהתאם להמלצת גורמי הביטחון, החליט לפנות 43 יישובים נוספים מתוך רשימת היישובים המנויים בהחלטה זו, אשר מצויים במרחק עד 3.5 ק"מ מגבול לבנון.
בעניינם של יתר היישובים המנויים בהחלטה 975, אשר ממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מגבול לבנון, הוחלט כי חרף הקושי הכרוך במגורים בסמוך לאזור בו מתנהלת לחימה ממושכת, אין הצדקה ביטחונית לפינויים. גורמי הביטחון סברו כי ניתן לשמור על שלומם וביטחונם של תושבי היישובים האמורים באמצעות הקפדה על הנחיות פיקוד העורף.
העותרים: אין שוני מהותי בינינו לבין הישובים שפונו באופן יזום ואשר זכו להטבות. יש להורות למדינה להעניק לנו הטבות זהות או דומות
המדינה, הוסיף השופט שטיין, הבחינה בין היישובים שפונו לפי החלטת שר הביטחון לבין האחרים, לפי שיקולים ביטחוניים מובהקים.
בבסיס העתירה של יישובי העותרים (שלא פונו, והממוקמים כאמור במרחק של 3.5–7 ק"מ מגבול לבנון), עומדת טענת השוויון. לדברי העותרים, אין כל שוני מהותי בינם לבין היישובים שפונו באופן יזום ואשר זכו להטבות, ולפיכך יש להורות למדינה להעניק להם הטבות זהות או דומות. העתירה הוגשה עוד בספטמבר 2024, ומאז התקיימו מספר ישיבות בבג"צ בקשר לכך.
הרציפות התפקודית של היישובים שלא פונו קרסה
העותרים סיפרו כי מלחמת חרבות ברזל, ומבצע "חיצי הצפון" (שהחל ביום 19.9.2024 כאשר צה"ל תקף את ראשי חיזבאללה), "הפכו את היישובים שלהם לאזור משותק. התושבים נאלצו להתמודד עם מגבלות חמורות שהטיל פיקוד העורף, לנוכח המציאות של 0 שניות התראה מפני ירי טיל, רקטה או כטב"ם במרבית היישובים, ולכל היותר 15 שניות התראה ביתר היישובים. הרציפות התפקודית של היישובים שלא פונו קרסה לחלוטין. ערכות השירותים המוניציפליים והממשלתיים, מערכת הבריאות, מערכת החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית, חדלו לתפקד וכך עסקים רבים".
נוסף על האתגרים הביטחוניים והכלכליים המובנים מאליהם, נאלצו התושבים להתמודד גם עם אתגרים נפשיים וחברתיים מורכבים
האיום התמידי לביטחונם של יישובי העותרים – הגם שלא נכללו בהחלטת הפינוי – "הוביל רבים מהם, להתפנות מבתיהם באופן עצמאי. תושבים אלה נאלצו לשלם מחיר כלכלי כבד, שעה שנאלצו לשאת בתשלומים כפולים עבור מגורים וארנונה, לצד אובדן הכנסה הנובע מעזיבת מקום מגוריהם. נוסף על האתגרים הביטחוניים והכלכליים המובנים מאליהם, נאלצו התושבים להתמודד גם עם אתגרים נפשיים וחברתיים מורכבים".
תושבי היישובים המפונים ("זכאי הפינוי") קיבלו מעבר לפיצוי בעד הפינוי עצמו, "שלל הטבות, לרבות תמיכות כספיות ישירות, מענקי עבודה, הנחה בארנונה, וכיוצא באלה".
העותרים, לעומת זאת, לא נהנו מהטבות זהות או דומות, והמענים שניתנו להם היו, על-פי רוב, בדמות תוספות תקציביות לרשויות המקומיות ולמועצות האזוריות לטובת שיקום אזור הצפון.
הפליה ברורה של תושבים היישובים שלא פונו, בהשוואה לישובים שפונו ותושביהם זכו להטבות
העותרים, באמצעות עורכי הדין: הרן רייכמן, אפרת לופו-מוסקוביץ, דיקלה נסימי טענו ש"הימנעות המדינה ממתן מענה ייחודי ומותאם לתושבי העותרים, אשר חיו תחת מגבלות קשות וייחודיות, מלמד על הפליה ברורה של תושבים אלו בהשוואה לישובים זכאי ההטבות. לטענת העותרים, מדובר בפגיעה בלתי מוצדקת ובלתי מידתית בעותרים, אשר דורשת את התערבות בית המשפט".
מנגד, טענה המדינה, באמצעות עורכות הדין מיטל בוכמן-שינדל וסיון רוסו, שאין להיעתר לדרישת העותרים למתן פיצוי למי שהתפנו מבתיהם באופן עצמאי, מבלי שהיו זכאי פינוי ומבלי שהוכרו כזכאי ההטבות.
מצב מיוחד של אוכלוסייה מאוימת
השופט שטיין קבע כי בהחליטה על מדיניות הסיוע ליישובי הצפון, המדינה לא הציבה לנגד עיניה את כלל השיקולים הרלבנטיים, ובפרט לא שקלה את עניינם של היישובים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, בשים לב למצבם המיוחד של תושבי יישובים אלה כאוכלוסייה מאוימת. כמו כן, המדינה לא שקלה את עניינם של היישובים הממוקמים במרחק של 7-5 ק"מ מקו הגבול, כפי שהתחייבה לעשות בהחלטה נוספת שקיבלה.
השופט אמר כי "אחד מתפקידיה העיקריים של המדינה הוא הגנה על תושביה מפני איומים ביטחוניים, וכן מתן סיוע לתושבים על רקע האתגרים הנלווים למצב הביטחוני חובה זו חלה ביתר שאת מקום שבו מדובר באיום ביטחוני קיומי קונקרטי". משעה שהמדינה הכירה באוכלוסייה הגרה בסמוך לגבול "כאוכלוסייה מאוימת, מוטלת עליה חובה כללית לפעול להגנת אותה אוכלוסייה; וכן לתת סיוע לתושבים על רקע האתגרים שתושבים אלה חווים עקב המצב הביטחוני".
המדינה עצמה הכירה באוכלוסייה זו כאוכלוסייה ייחודית, אשר חשופה לאיום ביטחוני קשה מנשוא, היה עליה לשקול בנפרד את מצבה, ולבחון אילו מענים קונקרטיים יש בידה להעניק כדי לסייע להם
השופט הסביר: כאשר "המדינה עצמה הכירה באוכלוסייה זו כאוכלוסייה ייחודית, אשר חשופה לאיום ביטחוני קשה מנשוא, היה עליה לשקול בנפרד את מצבה, ולבחון אילו מענים קונקרטיים יש בידה להעניק כדי לסייע להם. זאת, בדומה לאופן בו פעלה המדינה כאשר שקלה את עניינם של היישובים זכאי הפינוי והעניקה להם ולתושביהם מענה ייחודי, אשר מותאם לקשיים הקונקרטיים שאלה חוו על רקע הפינוי".
השלכות כלכליות, נפשיות, קהילתיות ואישיות של המלחמה על תושבים אלה, שנאלצו לנהל שגרת חיים תחת סכנת חיים בסמוך לאזור לחימה פעיל
בלשון מאופקת, מתח השופט ביקורת על התנהלות המדינה שלא עשתה הערכת מצב לעניין ישובי העותרים, ואמר: "המדינה כלל לא נדרשה לקשיים הקונקרטיים שעמדו בפני תושבים אלה נוכח הנסיבות הביטחוניות החריגות ששררו באזור מגוריהם במהלך המלחמה.
"לא התרשמנו כי הובאו בפני מקבלי ההחלטות נתונים אודות ההשלכות הכלכליות, הנפשיות, הקהילתיות והאישיות של המלחמה על תושבים אלה, אשר במשך תקופה בלתי-מבוטלת, נאלצו לנהל שגרת חיים תחת סכנת חיים בסמוך לאזור לחימה פעיל. כפועל יוצא מכך, אף לא נערכה בחינה בשאלה אילו מענים מיידיים נדרשים כדי לסייע ברמה האזרחית לתושבים אלה. קבלת ההחלטה בעניין מדיניות הסיוע לתושבי הצפון, מבלי שנשקל שיקול רלבנטי הנוגע לעניינם של היישובים הממוקמים במרחק של 5-3.5 ק"מ מהגבול, עולה כדי פגם יסודי בשיקול הדעת של המדינה".
המענים שניתנו ליישובי הצפון (שאינם בגדר "זכאי הפינוי"), תאר השופט, הם מענים כלליים, שאינם מותאמים לקשיים הקונקרטיים שניצבו בפני תושבי היישובים, אשר לא זכו להיכלל בתכנית הפינוי ונאלצו להמשיך להתגורר בבתיהם חרף האיום הקיומי שנשקף להם. המסקנה המתחייבת מכל האמור לעיל היא כי נפל פגם יסודי בשיקול הדעת שהופעל ביחס ליישובים הללו.
"המדינה לא יכולה, תחת שיקולי תקציב, להתפרק מחובתה"
בג"צ אמר שהוא אינו יכול ואינו רוצה להתערב בשיקול הדעת הבטחוני-מבצעי של המדינה ביחס להבחנה בין הישובים שפונו לבין האחרים, שכן השיקולים הביטחוניים הללו מקימים שוני רלוונטי בין קבוצות הישובים. בהחלט יתכן, אמר בג"צ, שאלה קבוצות אוכלוסייה שיש לתת להם מענים שונים לפי האתגרים השונים עימם הן מתמודדות, אך "כדי לגבש מדיניות שתעמוד בכללי המשפט המנהלי, על המדינה מוטלת החובה לשקול את כלל השיקולים הרלבנטיים הקשורים לעניין. מקבלי ההחלטות לא נתנו דעתם למצבם המיוחד של היישובים שממוקמים 5-3.5 ק"מ מהגבול (ובהמשך אלה שממוקמים במרחק 5–7 ק"מ מהגבול), למרות שהם בעצמם הכירו בתושביהם כאוכלוסייה מאוימת.
בג"צ דחה את עמדת המדינה כי "קבלת טענות העותרים תוביל לפריצת גבולות" ותרחיב את קבוצות הזכאים להטבות. הוא אמר כי "המדינה לא יכולה, תחת שיקולי תקציב, להתפרק מחובתה לשקול את כלל השיקולים הרלבנטיים הצריכים לעניין". עליה "לבדוק באופן רציני ויסודי את מאפייניהם של אוכלוסיית העותרים, ולקבל החלטה בעניינם אשר תהא בקשר עם הנתונים העובדתיים שנאספו". קביעת אמות מידה לחלוקת משאבים ותקציבים חייבת להתבסס על שיקולים ענייניים; "המדינה לא יכולה להשתחרר מחובתה החוקית לפעול בשוויון מחמת אילוצים תקציביים".
בג"צ לא השווה את ההטבות שניתנו לזכאי הפינוי גם לתושבי היישובים העותרים מאחר שההטבות שניתנו לתושבים שפונו קשורות בקשר הדוק לעצם הפינוי
הרכב השופטים כולו היה בדעה אחידה כי נפל פגם בשיקול דעת המדינה ביחס לאוכלוסיית ישובי העותרים, שלא פונו באופן יזום, ואמר כי כאשר המדינה קבעה את מדיניות הסיוע ליישובי הצפון, היא "נמנעה משקילת שיקולים רלבנטיים הנוגעים לעניינם של העותרים. "בכך נפל פגם מנהלי מהותי בשיקול דעתה של המדינה, אשר מקים עילה להתערבותנו", אמרו השופטים.
עם זאת, בג"צ לא השווה את ההטבות שניתנו לזכאי הפינוי גם לתושבי היישובים העותרים מאחר שההטבות שניתנו לתושבים שפונו קשורות בקשר הדוק לעצם הפינוי. בג"צ הורה "להחזיר את הסוגייה לשולחנה של המדינה, לשקול את עניינים של תושבי הישובים העותרים, ולקבל החלטה ספציפית בעניין המענה שיינתן להם".
מענים פרקטיים שיאפשרו לתושבים אלה לגשר על אתגרי המלחמה ולהתחיל שיקום אמיתי – שעיקרו שיקום כלכלי, בנוסף לשיקום בהיבטים אחרים של איכות החיים
"מן הראוי הוא גם כי המענים שיינתנו יהיו פרקטיים ככל שניתן, כך שיאפשרו לתושבים אלה לגשר על אתגרי המלחמה ולהתחיל שיקום אמיתי – שעיקרו שיקום כלכלי, בנוסף לשיקום בהיבטים אחרים של איכות החיים", אמר בג"צ והוסיף: כי מוטב יהיה ש"ההחלטות לגבי יישובי העותרים ותושביהם תתקבלנה מהר ככל שאפשר".
בנוסף, חייב בג"צ את המדינה לשאת בהוצאות העותרים בסך 15,000 ש"ח.
