הלוויה במושב 

היער הסמוך שמלווה אותנו בדרך לבית הקברות מלא ברקפות. נדמה לי שיש שם יותר ממיליון רקפות אשר פורחות בוורוד מתחת לברושים ולאורנים בתקופה הזאת של השנה. פריחתן עומדת בניגוד מוחלט ללוויה. הן חוגגות את חיותן ואנחנו מתכנסים לכבד את המת בדרכו האחרונה 

בית הקברות עגום אבל, כל בני המשפחה והחברים עטופים ומכוסים מעילים צבעוניים ואוחזים במטריות צבעוניות. הזמן כמעט עמד מלכת כששלושת אנשי חברה קדישא, המזוהים במעילים השחורים שלהם, הורידו את ארון העץ הפשוט מהרכב הלבן שלהם לזרועותיהם המוכנות של יוחאי, יואב ויונתן.  

אנשי החברה קדישא רוצים למחות על חולצותיהם הלא קרועות ועל אחותם הקטנה, יעל, שמצטרפת לנושאי ארון העץ לעבר הקבר הפעור. אבל מבט מצמית אחד של יוחאי, הבן הבכור, מעמיד אותם במקומם. שריריו הארוכים וגופו הענק שמצטרפים לפניו המאיימים, לא מאפשרים להם להוציא הגה. הם מנסים להתעקש והוא לא נותן להם. הוא יקבור את אבא שלו היום כפי שהוא רואה לנכון, גם אם זה יגרום לשערורייה. השערוריה כמעט מתרחשת, אבל רגע אחד לפני שיהיה מאוחר מידי וכבוד המת ייפגע, יעל מניחה זרועה חסונה על כתפו של אחיה. הוא מסתובב ונותן לה בהפגנתיות את מקומו ליד הארון. יהושע ויורם כרו את הקבר היום בבוקר, בליבם תפילה שקטה שארובות השמים יעצרו את זעמם בהקדם, כדי שלא נצטרך להניח את הארון בתוך שלולית. הם נלחמו במים כל הבוקר ובינתיים, נראה שארובות השמיים מקשיבות לתפילותיהם. הצעדה לקבר הפתוח לא ארוכה, וכל הכפר צועד בדממה מאחוריהם. השמיים פסקו מבכיים ורק בני האדם בוכים. 

כל הכפר מופיע לתהלוכה. רוחל'ה ויוסי לא ממשיכים מעבר לשער. כוחם לא עומד בזה. הם קוברים היום את אחיהם הצעיר. הם נשארים בטווח ראייה מהקבר וכל שאר הנוכחים משאירים שביל רחב בין שתי קבוצות, כדי שהם יוכלו לראות את כל הטקס גם מנקודת התצפית המרוחקת ההיא.  

הם חיו כל חייהם במושב. שלושתם עבדו את האדמה יחד מהיום שבו יכלו להרים מעדר. מותו של אברהם משבש את כל האיזון ביניהם. אנחנו לא יודעים איך הם יחזיקו מעמד. ואם לא יחזיקו, כולנו יודעים, המשקים שלהם יסבלו, בעיקר כלכלית. כל המושב מנסה לנחם אותם ולעזור להם להתמודד. הגופה עוד לא התקררה, טורפים רבים מספור, והם בהחלט לא טומנים ידם בצלחת. המשק של אברהם לא כל כך יציב כלכלית, בניגוד למשקים של ילדיו, שהיו גאוותו ומקור לנחת רוחו לאורך שנים. 

ליד רוחל'ה ויוסי, עומדת רוחי הזקנה שבקושי הולכת, נשענת על מקל העץ המסוקס שלה, ששוקל כמעט כמוה. היא קברה את בעלה לפני חודשיים והיא מנצלת כל לוויה לקחת טרמפ עם מישהו לבית הקברות כדי לבקר גם אותו. המשק הוותיק שלה, על 10 הדונמים שלו, כבר נקרע לגזרים על ידי ילדיה המסוכסכים, ועורכי הדין שלהם. בינתיים, ככל שהמאבק המשפטי נמשך, לא נשאר לה הרבה. כך שהגעתה לשערי בית הקברות, נותרה נחמתה היחידה ומזור אחרון לליבה.  

היער הסמוך שמלווה אותנו בדרך לבית הקברות מלא ברקפות. נדמה לי שיש שם יותר ממיליון רקפות אשר פורחות בוורוד מתחת לברושים ולאורנים בתקופה הזאת של השנה. פריחתן עומדת בניגוד מוחלט ללוויה. הן חוגגות את חיותן ואנחנו מתכנסים לכבד את המת בדרכו האחרונה. בית הקברות יושב באמצע היער, בקרחת יער שהתחילה כפינת חמד. המאבק המשפטי על הקמת בית הקברות כאן, לפני 20  שנה, היה הנגיסה הראשונה של התושבים ביער. מאבק נצחי בין היער שרוצה לפלוש ולגדול, לבין תושבי המושב שמנסים לרסן אותו, להנגיש אותו ולתרבת אותו. 

זו לוויה עצובה. אני עטופה במעיל החום שלי ולצווארי צעיף טורקיז. אני נכדה של יוסי, אח של אברהם. לצידי עומדות גילי ואפרת, הנכדות התאומות הראשונות של אברהם. אני שומרת עליהן, גם במעמד הזה. הן בוכות על כתפי ומחבקות אותי חזק. גילי עטופה במעיל צמר צבעוני ומנוקד בכל צבעי הקשת. אפרת חובשת את כובע הגרב הסגול שלה, שסבא שלה לא יפספס אותה גם במקום מושבו מעל העננים. 

אמם, יעל היא זו שקיבלה את ההחלטה הזאת: "זה יום אפור כל כך," היא אמרה להן הבוקר. "סבא היה רוצה שלא תהיו אפורות גם. הוא אהב כל כך את כל הצבעים של הטבע, את כל העונות ואת כל הפרחים. אני חושבת שהוא ישמח מאוד אם כולנו נלבש בגדים צבעוניים." היא מכירה את הבנות שלה היטב ויודעת שדרכן הבקשה שלה תגיע מפה לאוזן לכל תושבי המושב. 

הצעדה מתקדמת והצפיפות גדלה. כולם רוצים לחלוק כבוד אחרון לאברהם. כשהוא הגיע לפה, לא היה פה כלום. כשהגיעו לכפר, אברהם, רוחל'ה ויוסי הם אלה שקיבלו את הבתים מהסוכנות וטיפלו בכל הניירת. הם אלה שעזרו לאנשי הסוכנות למקם את הבתים הראשונים במקומות הנכונים. הם אלה שסימנו וגידרו את המשקים. הם אלה שהביאו את החיות הראשונות – בהתחלה היה לאברהם לול קטן של 30 מטילות. ולאט לאט ענף החי של המשק גדל והיום יש 40,000 תרנגולות ב-4 לולים ענקיים. והכל עשו אברהם, יוסי ורוח'לה בשש ידיים חסונות, חזקות שלא מתעייפות לעולם.  

אני לא יכולה שלא לחשוב, שאולי זו גם הלוויה של המשק. רוח'לה בת 80, יוסי בן 82, אברהם היה רק בן 78. ליואב, יונתן, יוחאי ויעל יש משקים ומשפחות משל עצמם. צריך כוחות ומשאבים לתחזק ארבעה לולים שדורשים, קודם כל, השקעה כספית מרובה, כדי להביא אותם למאה ה-21 ושהמשק לא יקרוס. אני מסתכלת על גילי ואפרת שעומדות משני צידי, מחזיקות את ידיי בכוח כזה שכמעט נשברות לי האצבעות. האם הן מספיק בוגרות לקחת את המשק של סבא שלהן לידיהן? אבל הן עוד צעירות מדיי. אולי מישהו מדור הילדים של אברהם, או דור האחים שלו, ישכיל לשמור על המשק עד שגילי ואפרת יהיו בוגרות מספיק? והנכדים האחרים? אין להם משמעות?  

המחשבה הזאת גורמת לי לרעוד. אפרת מחזיקה אותי אף יותר חזק ומשעינה את ראשה על כתפי. מזכירת המושב מבקשת שקט וכולנו דוממים. אין רב אבל יוחאי מצליח לומר כמה מילים חנוקות שמרמזות לכל הנוכחים את אשר על ליבו. ואני לא מצליחה להקשיב לאף מילה. הראש שלי מלא במחשבות. 

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני אין לו כל קשר למציאות