הלוחשת לגבינות ולנחשים

בר שדה מאפיקים נולדה כבברלי יוז (Hughes) לתוך משטר האפטהייד של דרום אפריקה. מה גרם לה להתגייר, מי ייעץ לה להחליף את השם ומה הקשר בין גבינות לנחשים?

"כשנולדתי היה משטר אפרטהייד בדרום אפריקה", מספרת בר שדה מאפיקים כאשר אנחנו נפגשים בבית הקפה "חלב ודבש" אותו היא מנהלת כעסק עצמאי. "באותן שנים בהן הגזענות שלטה במדינה", היא ממשיכה, "המשטר דגל בהפרדה גזעית ואסר בין השאר על נישואים בין גזעיים. יתרה מכך: אנשים בני גזעים שונים נמנעו מלהסתובב יחד ברחוב, מתוך חשש שהמשטרה תעצור אותם". לאור המציאות הבלתי אפשרית החליפה אימה של בברלי את תעודת הזהות של בתה במשרד הפנים לתעודה "לבנה" וכך עברה לכאורה את הבדיקה. אלא שהגנטיקה לא שיחקה לטובתה של בברלי, היא ירשה את צבע העור השחום של אמה של סבתה. במצב עדין זה, החליטו הוריה של בברלי לשלוח אותה לחיות אצל סבתה שגרה בשכונה מעורבת, שם חייתה עד גיל 18, כשהיא מבקרת את הוריה בסופי שבוע בלבד.  

"בשנות ה-80 הגיעה סבתא שלי לביקור בישראל מטעם הכנסייה", ממשיכה בר, "וביקרה באתרים הקדושים לנצרות, וכאשר חזרה סיפרה לי בהתלהבות שישראל היא המקום הכי יפה בעולם ושאני חייבת לבקר שם". דבריה של סבתה נגעו לליבה של הנכדה שב-1994, כשהיא בת 20, עלתה על מטוס והגיעה לישראל כדי להתנדב בקיבוץ. 

את תקופת ההתנדבות עשתה בעין חרוד מאוחד ונכבשה מיד. "התלהבתי מכל דבר" היא נזכרת. "מהאנשים ומהחום שקיבלתי. היו אז הרבה מתנדבים בקיבוץ שבאו והלכו, אבל אני נשארתי. זה היה משהו מיוחד בשבילי". לאחר שובה לדרום אפריקה הגעגועים לישראל וליהדות לא הרפו ממנה ואז גמלה בליבה ההחלטה להתגייר. "אני לא יודעת אם היו אלה הנרות שמדליקים בשבת או השולחן שכל הילדים והמבוגרים יושבים סביבו שגרמו לי לרצות להתגייר, אבל זה קרה". תהליך הגיור ארך שנתיים, במהלכו פגשה את מי שיהפוך לבעלה. הם נישאו כדת משה וישראל ונולדו להם בן ובת, אלא שהרצון לעלות לישראל לא הרפה וב-2008 הם ארזו מזוודות, עזבו חיים נוחים בדרום אפריקה והגיעו לאפיקים במסגרת "בית ראשון במולדת".  

כדי להתפרנס עבדה במספר עבודות כמו גן החי בבית זרע והבית הסיעודי באפיקים. בהמשך השתלבה ב"כפריס", מפעל לעיבוד יהלומים בטבריה, תחום שבו התמחתה בדרום אפריקה ועבדה במקצוע שבע שנים. בזמן זה ינקה, לדבריה, את החום והאהבה של הטבריינים, וכל אימת שנוצרה בעיה, הייתה נועצת ברב המקומי, שבין השאר המליץ לה על שינוי שמה מבברלי לבר. כעבור זמן התגרשה והכירה את יואש שדה, בן אפיקים, הם התחתנו ונולד להם בן משותף. החיבור בין שמה הפרטי "בר" לשם משפחתה "שדה" מסמל עבורה בצורה המיטבית את האופי שלה כאשת טבע ואת אהבתה לבעלי חיים.  

גבינות על הדרך  

"כיהלומנית לא דמיינתי שאעשה אי פעם גבינות", מספרת בר, "אלא שיואש רצה שאחפש עבודה בקיבוץ כדי שאוכל לעבוד קרוב אליו, ואז חברה שלי המליצה לי על עבודה במחלבה המקומית. התחלתי כעוזרת של מנהלת המחלבה, שאחרי חודש נטלה חופשת מחלה ונשארתי לבד. זה היווה אתגר עבורי, ומדי ערב הייתי חורשת את האינטרנט בחיפוש רעיונות כיצד לייצר סוגים חדשים של גבינות. התחלתי עם גבינות פשוטות שמבושלות במי גבינה, ולאחר שצברתי ניסיון התחלתי לייצר גבינות מקוריות משלי, לאחת מהן קראתי 'עמק הירדן' ולשנייה 'הר השולחן' על שם מקום שנמצא לא הרחק ממקום הולדתי בקייפטאון, ואלו הפכו לגבינות הדגל שלי. יואש בעלי היה שפן הניסיונות, ונתתי לו לטעום את כל מה שהכנתי לפני שהצעתי ללקוחות. לפני כשנה וחצי רכשתי את העסק מהקיבוץ, והיום אני מנהלת את המחלבה ואת חנות הבוטיק 'חלב ודבש', עוסק מורשה עם אישורי כשרות וכל מה שצריך. העסק נפגע בתקופת הקורונה, כי איבדתי את רוב המבקרים והתיירים, אבל אני אופטימית, וכשאני מגיעה בבוקר למחלבה עם שמחה בלב זה עושה לי את היום". 

נשל הנחש  

גבינות ובית קפה הם רק פן אחד באישיותה התזזיתית של בר, שמוכיחה שהיא כנראה הגבנית הטובה שבין לוכדי הנחשים ולוכדת הנחשים הטובה שבין הגבנים (ואגב, נחש אינו מחבב גבינות!). לאחר שנים בהן לא היה בעמק לוכד נחשים קבוע, יש היום לאפיקים, בית זרע, אשדות יעקב ועוד קיבוצים בעמק ומחוצה לו, כתובת ללכידת "אורח בלתי קרוא", שחדר לחצרך או למשכנך הפרטי בלא התראה מוקדמת. הריגת נחש, ולא משנה איזה, נחשבת על פי הדין הפלילי לעבירה שבגינה צפוי ההורג לעמוד לדין. לכן אין דבר פשוט מלצלצל לבר, שזמינה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, לשמור קשר עין עם הזוחל עד שהיא תגיע, תלכוד אותו בדרך אלגנטית, ותשחררו לטבע. באפיקים הצורך בשירותיה מתעורר לעיתים קרובות לאחרונה, בעקבות הקמת שכונת מגורים חדשה שיושבת על בתי גידול של נחשים. אלו, מחוסר מוצא אחר, העתיקו מקומם בלא כוונה רעה, אל סביבת האדם.    

בר שדה היא לוכדת מוסמכת של נחשי בר והיא בעלת רישיון מטעם רשות הטבע והגנים. ברשותה ציוד מקצועי ומרגע קבלת הקריאה היא נערכת לפעולה, תוך שהיא מבקשת מהמודיע לשמור על קשר עין עם הנחש. לעיתים כרוכה הלכידה בקידוח או חפירה, אבל התוצאות עד כה מושלמות. לאחר שהנחש נלכד הוא מוכנס אחר כבוד לקופסת פלסטיק שקופה ומשוחרר לטבע במרחק מה מהישוב. הכול נעשה בעדינות וברגש. בר, בניגוד לסנדלרים יחפים, בר מעולם לא הוכשה והיא רואה בעבודה זו שליחות. 

"דעות קדומות מביאות אנשים לחשוב שהם חייבים להרוג את הנחש, כי לדעתם הוא יצור מסוכן. זה לא נכון. הנחש הוא חלק מהטבע, ויש סיבה שהוא פה. בלי נחשים תהיה עליה דרמטית באוכלוסיית החולדות, שמתרבות בקצב מטאורי. נחשים נכנסים לכל מקום מוזנח ובכך ממלאים תפקיד של סניטר ולכן בשום אופן אסור להרוג אותם, אך לצערי זה קורה יותר מדי בגלל חינוך קלוקל וחוסר ידע".

איך הגעת לתחום הנחשים?  

"בגלל שגדלתי אצל סבתא בקייפטאון, הייתי צריכה לנתב את המרץ הבלתי נדלה שלי למשהו שאני אוהבת, לטובת הנפש. בתור ילדה נהגתי להסתובב בטבע לבד לאחר שעות בית הספר, זה הביא אותי להתיידד עם כל דבר שזז, כולל ג'וקים חרקים, צפרדעים, זוחלים וכמובן נחשים. הראשונים שלכדתי היו נחשי עשב ובהמשך גם נחשי מטבעות ונחשי מים במטרה לעקוב אחר הפעילות. ולא, אני לא זוכרת פחד. למרות שנחש הוא לכאורה יצור נטול רגשות, יש לו תבונה ויכולת להכיר ריח של בן אדם מסוים, ועל כך יש תאוריות שונות.  

בביתה הפרטי הקימה בר "חדר נחשים" הבנוי כלובים-כלובים (כולל אקווריום עם מצלמה) כאשר כל אחד (ואחת) זוכה למנת מזון ראויה שתעניק לו 20 שנות חיים לפחות. ואיך מבדילים בין נחש לנחשה? פשוט מאוד: נקודה בטוסיק.     

אפשר לאהוב נחש?  

"איזו שאלה? יותר מכלב. כשאתה מחזיק נחש בכלוב הוא הופך לחיית מחמד. הוא מרגיש את הדופק, את פעימות הלב. יש שעות שאני מול הטלוויזיה, רואה סרט, והנחש שוכב עליי מבלי נוע. מתמסר בלי תנאים. יש נחשים שהם מטבעם רגועים ואפילו אדישים, ויש נחשים עצבנים בגלל שמישהו עשה לו משהו. כיוון שבציבור יש רתיעה מנחשים, אני מקיימת סדנאות לילדים ומבוגרים במטרה לגמול אותם מהפחד הבסיסי. עם ילדים זה עובד לא רע. הם מתים על נחשים". 

גבינות, נחשים, איך את מצליחה להספיק הכול?     

"באופי שלי אני מאוד מאורגנת ויעילה: אין זמן לחברים, לפאבים. אני בן אדם פשוט שלא עושה גבות, לא מתאפרת ולא הולכת למספרה. אפס שקל השקעה".