לפני 53 שנה, החליטו איבן ומגדלנה, זוג נוצרים מאמינים משבדיה, להגיע לארץ ישראל. הם רכשו מכונית פולקסוואגן ישנה ואתה חצו את אירופה, עברו בתורכיה, בלבנון, סוריה, ירדן, בירושלים הערבית ומשם דרך מעבר מנדלבאום הגיעו לירושלים העברית. הם הצטרפו לאולפן בעין השופט, והם שומרים קשר עם הקיבוץ עד עצם היום הזה
הביאה לדפוס עפרה בריל
המסע המופלא: ב-1966 זוג שוודי צעיר, איבן ומגדלנה, החליט לנסוע ברכב לארץ ישראל. איבן עבד בשטוקהולם וחסך כסף לקניית רכב פולקסווגן ישן. מגדלנה בדיוק קיבלה את תעודת ההוראה שלה. שניהם הבטיחו זה לזו שיישארו יחד. הם הרגישו חופשיים להמשיך ולהתקדם עם תכנית הנסיעה. איבן ומגדלנה לא הבינו את חרדת הוריהם בדבר הנסיעה ברכב לארץ ישראל.
"שנינו גדלנו בצפון שוודיה, ולא היכרנו אף פעם יהודי. שמענו על צורת החיים בקיבוץ ורצינו להכירה, אך לא ידענו איך ליצור קשר עם קיבוץ בישראל. הצלחנו בקלות ליצור קשר דרך מרכז היהדות בשטוקהולם, שם הפנו אותנו לסוכנות היהודית. בדיעבד, אנו מבינים ששלחו אותנו לתוכנית לעולים חדשים. ההתעניינות המיוחדת שלנו בישראל קשורה לעברינו המשפחתיים. למרות העובדה ש-500 ק"מ של יערות ואגמים מפרידים בין בתינו, שנינו גדלנו באותה אווירה רוחנית, של מה שנקרא אצלנו לאסארפולקט – תנועה של Christian revivalists-pietist, עם שורשים משנת 1800.
את ארץ ישראל ואנשיה בתקופת התנ"ך, ואת ישוע היהודי – הכרנו היטב. עכשיו, רצינו להכיר את ארץ ישראל ואת היהודים של היום. רצינו לעבד את האדמה, לאכול מפירות הארץ, להזיע מהעבודה ומהשמש, ולחוות את כל מה שקראנו עליו. התחלנו את ההכנות לנסיעה. קניתי אביזרים לאוטו כדי להפוך את הכיסאות למיטות. מגדלנה תפרה וילונות לחלונות. קנינו אוכל למספר ימים לא ידוע, סידרנו דרכונים, ביטוח לאוטו, בדיקות רפואיות, חיסונים, ותעודות ובולים נחוצים לארצות השונות.
הכל היה מוכן לתזוזה. המסע המופלא יוצא לדרך .בינתיים היינו גם בקשר עם השליח שלנו מהסוכנות. ספרנו לו על תוכניות הנסיעה. למר שליח היה עיתון מגולגל בידו. פתאום הוא דפק בחוזקה על השולחן ואמר "אידיוטים, תמימים, אתם בכלל מבינים שמה שאתם מתכננים מאוד מאוד מסוכן!". הרבה אחרי 1966 הבנו, שאף פעם לא עלתה השאלה האם אנחנו יהודים או לא .השליח ידע מה עלול לצפות לנו, לו היינו יהודים, בנסיעה דרך ארצות ערביות, עם כל המתח שהיה קיים אז.
משבדיה לירושלים – המסע המופלא
בזמן הנסיעה באירופה סיגלנו לעצמינו סדר יום מסוים. חנינו בלילה רק בתחנות דלק מוארות, ורק אחרי בדיקה של רמת הניקיון בשירותים. זיכרון אחד מאירופה, הוא התקר היחיד שקרה, היה בכביש 1E באירופה .כשתיקנו אותו, ילדה אחת יצאה יחפה מהיער, ונתנו לה זוג נעליים במתנה. מרוב שמחה החלה לרקוד. זיכרון נוסף מבהיל מאוד היה כאשר גבר משונה ניסה לארגן קבוצת ילדים לעצור אותנו בעמק הוולקן. נערים יחפים צעקו כשראו את האוטו שלנו בין עגלות השוורים של הכפר.
באנקרה הלכנו לקונסוליה לבדיקה אחרונה של המצב הפוליטי. משם שלחנו בדואר לחיפה, את כל המפות והכתובות הקשורות לישראל. בבירות עזרו לנו להחליף שמן במכונית. בעל תחנת הדלק במדבר הסורי הראה לנו רובה מתחת למזרן – "פוליסת ביטוח ללילה שקט". הוא העיר אותנו בבוקר נקי ומגולח עם מילון אנגלי ותה חם.
היינו מתוחים מאד לקראת הגבול הסורי- על רצפת הרכב מתחת לכל מיני "ג'אנק" הייתה מצלמה עם אביזרים יקרי ערך- תקוותינו – שלא ישימו לב. התבדחנו עם הפקידים ובקשנו מפות של הארצות השכנות. קבלנו אחת עם כל הארצות. ישראל כולה לבנה, כאלו לא קיימת.
הסברנו שאנחנו ממשיכים לעמאן, אבל עדיין לא החלטנו אם להמשיך לבגדד או לירושלים. הזוג המאושר שוחרר מהגבול אחרי שעה ולא לפני שקבלו תה. את האוטו בכלל לא בדקו. אחרי דמשק, בדרך יציאה מסהוריה, עצרנו לקנות סרטים למצלמה בעיר דרא. החנות הייתה של שני אחים צעירים. הם הציעו להראות לנו מפל שנשפך לירמוך. בשבילם זאת הייתה הזדמנות לנהוג ב"חיפושית" שלנו ולראות כמה מהר אפשר להחליף הילוכים. הידידות החדשה הזאת הביאה אותם להזמין אותנו ללון בביתם. הדירה הייתה בשכונה מחוץ לעיר, בבית גבוה עם נוף של דרום המדבר. הכול טוב בינתיים, אבל בבוקר קבלנו שוק. התעוררנו לצעקות ויריות . בזהירות הצצנו דרך החלון וראינו חיילים וכלי נשק בחצר. האחים הסבירו לנו שזה תרגיל צבאי, שמתכוננים להיכנס לישראל. מתברר שישנו במחנה של אחת הזרועות של ה"PLO", שממוקם בלב שכונה אזרחית.
היינו מעט זמן בעמאן, כיון שלא רצינו להגיע לירושלים מאוחר מדי. התחיל להחשיך. לא היו לנו מפות, אבל מצאנו כביש שנראה בכיוון הנכון. ראינו מדי פעם אורות ושלטים אבל לא הבנו מה הם והמשכנו. כשראינו אורות ובתים, ממש עיר, חשבנו, האם זו ירושלים? המראה לא התאים לדימיוננו על ירושלים.-מישהו שעבר הסביר לנו שהגענו לשכם, והראה לנו את הדרך לירושלים. לא רצינו להישאר בשכם, אז המשכנו לנסוע כל הלילה עד שהגענו לעיר הנחשקת. לא היה טקס וגם לא מקהלה שקיבלו את פנינו. כהרגלנו, מצאנו תחנת דלק לישון לידה, אך היא הייתה שוממת, ללא אורות, אז חנינו ליד מחסן מואר, ונרדמנו מותשים.
המקהלה החלה לנגן כשעוד היה חשוך. היו רעמים חזקים, וטיפות גשם גדולות החלו לנגן בסולמות שונים. התעוררנו ויצאנו מהאוטו. הסתכלנו סביב, כן אנחנו בירושלים. חנינו על יד מקום איחסון חביות שמן, שחלקן ריקות וחלקן מלאות למחצה. טיפות הגשם הגדולות שנחתו על החביות, יצרו קונצרט, ובנוסף, התיזו מים ושמן על רכבנו והפכו את ה,חיפושית" שלנו לרכב צבאי מוסווה. רצינו להתרחץ, אבל השירותים בתחנת הדלק היו במצב נורא. במילים אחרות, אפשר היה לראות את רמת הלכלוך שאנשים יכולים ליצור. מצאנו פתרון בהר הזיתים. נכנסנו למלון לוקסוס ויצאנו אנשים אחרים.
הגענו לירושלים הערבית (ירושלים הייתה מחולקת). היינו צריכים להשיג את הניירות הדרושים, כדי להיכנס לארץ ישראל. הקונסוליה האיטלקית טיפלה בענייני שוודיה, ואמרו לנו שזה ייקח כמה ימים להסדיר הכול. שמענו שיש שער שצריך לעבור עם הרכב, וכדי להיות מוכנים, התחלנו לחפשו. היינו מאוד זהירים, כדי לא לגלות את הכוונות שלנו לעבור לישראל. מצאנו שער, אבל בינתיים המצב הפוליטי השתנה מאז שעזבנו את אנקרה, והשער היה חסום. בזמן שחיכינו לניירות, המשכנו לטייל וראינו קצת היסטוריה בירושלים העתיקה, וגם והרגשנו את המתח כשהצבא הירדני הפעיל סירנות. כשהלכנו לכותל המערבי, הזהירו אותנו שאם נתקרב והשומרים יחשדו שאנחנו באים להתפלל, יכולים לירות בנו. מצאנו את שער מנדלבאום, שלא היה בכלל שער, אלא רק מספר של שורות אבנים צבועות בצבע לבן, ומחסום, שם אפשר לעבור את הגבול עם הרכב. הנה מצאנו!
ירדנו גם ליריחו לשאול על אנשים שעובדים בחפירות קומרן. מצאנו את אחד המנהלים ששמח להראות לנו. הוא לקח עמו בגד-ים, וחשב לרחוץ בים המלח ולראות אישה בבגד-ים וללא רעלה. בעקבות ההתעניינות הרבה שלנו בחפירות הוא אפילו לא התאכזב שפספס רחצה בים המלח והציע לקחת אותנו למערה הראשונה בקומרן. הוא אמר, שלרוב הם מראים לתיירים אמריקאים מערה נגישה יותר.
עין השופט
היום הגיע! הניירות שלנו ושל ה"חיפושית" מוכנים. עברנו דרך האבנים הלבנות והמחסום, עם אנחת רווחה, אחרי המתחים שהיו, ונכנסנו לארץ ישראל. הרגשנו מיד בבית! המסע המופלא הושלם התחנה הראשונה הייתה חיפה, לאסוף את הדואר ואת המפות, ששלחנו מאנקרה. אז מצאנו את הקיבוץ המיועד לנו, עין השופט בהרי מנשה. קבלו אותנו עם אוכל. האוכל האמיתי הראשון מזה כמה שבועות.
ללא טקסים מיוחדים – ישר לעבודה. חשבנו שאנחנו יודעים איך מנקים רצפה. אבל לא. לומדים מחדש. קבלנו סמרטוטים, מגבים ודליים עם מים. אז הסבירו, את המים שופכים על הרצפה, מורידים אותם עם המגב, ואז מנגבים עם סמרטוט. כך מנקים רצפת אבן.
אנחנו הגענו לפני שאר הסטודנטים של האולפן, לכן היינו צריכים לסדר לא רק את החדר שלנו, אלא את של כולם. 35 צעירים הגיעו מכל קצוות תבל. כמה נשלחו מהמשפחות ללמוד ולעבוד. ללמוד את השפה, ללמוד דרך ארץ ,למצוא בן/בת זוג, וכמה באו סתם להרפתקה. לומדים חצי יום ועובדים חצי יום. המטרה, להכין אותנו לקליטה בחברה הישראלית ולצבא.
השיעור הראשון בכיתה שלנו היה משהו מיוחד. מהר מאד הבנו שהמורה שלנו ריבה (זכאי), לוקחת את העבודה שלה מאוד ברצינות. היא התחילה לדבר מהר בעברית. חשבנו שהיא נותנת דוגמה של השפה ותכף תתרגם, אבל לא – היא המשיכה ככה. רוב הסטודנטים ידעו קצת אנגלית, אבל ריבה לא אפשרה לדבר באף שפה אחרת – רק עברית! ריבה עם סבלנות רבה, המשיכה וחזרה על מה שאמרה עם סימני ידיים. בסוף הבנו. היא רצתה שכל אחד יגיד את שמו ומאין בא, והכל לאט לאט לפי האלף-בית.
ללא חשיבות מהיכן באנו, כולנו התחלנו מאפס. כולם, פרט ממני וממגדלנה, היו יהודים ,ולרובם היה כבר מפגש עם השפה העברית. אנחנו היינו בכיתה א', וחלק מהחברים שכבר נחשף לשפה, למדו בכיתות ב' ו ג', והם צחקו עלינו על כך, על אף שאנחנו הערכנו אותם. בדיעבד, אנחנו יודעים שדרך לימוד השפה אותה חווינו, כך צריכה להיות הדרך לקליטת עולים גם בארצות אחרות. אחרי כמה חודשים של למידה, נסענו לעיר, והתפלאנו כמה יפה אנו מסתדרים עם מה שלמדנו בעברית. כמובן שכאן רגילים לעולים חדשים, ולכן רגילים לשמוע טעויות בשפה, כמו למשל בית חולים במקום בית חרושת.
חיבור לחברה מצריך גם קבלת אחריות ולא רק ידיעת שפה. המקום הנכון ללמוד זאת הוא הקיבוץ. בנים וגם בנות אספו אבנים מהשדות, עבדו ברפת ובבריכת השחייה. את העבודה חילק סדרן העבודה. האיש האנגלי, השקט ומנומס, לא התרגש מהתלונות של החבר'ה המפונקים. גם לא כעס, כשלא מצא אותי ואת מגדלנה מעמיסים את התרנגולות לכלובים. הוא כיבד אותנו כשהבין שלא כל עבודה מתאימה לכל אחד.
מעריכים מאוד עבודה בקיבוץ, ולא פורשים ממנה. כשהתקלקל משהו במכונת הברגים במפעל, הגנרל הוותיק (שמעון אבידן)עלה על סולם לתקן אותה והיא בגובה של שתי קומות בניין. הוא אמר שכך הוא שומר על כושר גופני. אין עבודה אחת חשובה מעבודה אחרת. חבר הכנסת (אהרון אפרת) עשה תורנות בשטיפת כלים כשנמצא בבית בסוף שבוע.
צעירים מרמות חיים שונות ומתרבויות שונות, צריכים הרבה תמיכה בהשתלבות בקיבוץ. הבחורה מדרום אפריקה שהייתה רגילה לזרוק את בגדיה המלוכלכים סתם כך על הרצפה, למדה מהר מאד מהשותפות שלה לחדר, שאין פה משרתים. המאצ'ו שענד מגן דוד ענק, כדי להראות כמה הוא קשור לעם היהודי, ניסה בכל אפשרות לחמוק מצו הגיוס לצבא. הוא נעלם מהאולפן, ברח או התגייס – לא יודעים.
מגדלנה וסיר המרק
העבודה שלנו בהתחלה השתנתה כל הזמן. מלבד העבודות שכבר הזכרנו, מגדלנה ואני ,שנינו ניסינו לעבוד בקטיף תפוזים בפרדס ליד מגידו, מקום כמו גן עדן. אבל בחורף היה קשה יותר בעיקר למגדלנה, כאשר הייתה צריכה לחלץ את הסולמות ששקעו בבוץ. אחר כך הבוץ התייבש והיה כמו בטון, והיא שבה לעבודה במגידו, הפעם כדי למשוך סלק סוכר מהאדמה. מהר מאד החליפו אותה. הבינו שחסרים לה איזה 100 קילו למשימה. גם מחיסוני אפרוחים שחררו אותה. היא הייתה רגישה מדי, בעיקר כשהאפרוחים הצטופפו בפינה ונחנקו. מצד שני, הייתה לה הצלחה גדולה במטבח. בחינת הכניסה לעבודה במטבח הייתה רחיצת הסירים הענקיים. נחושה כדרכה הלכה לעבודה. הבינה שמוקדם יותר באותו יום מישהו מילא את הסיר הגדול עם מים לרחיצה. ניגשה לעבודה ושפכה את הנוזלים. פתאום שמעה צעקות "המרק, המרק!" כפי שאתם מבינים, בסיר היו לא רק מים אלא כל מרכיבי המרק.על אף זאת, המטבח היה המקום בשבילה. מדי פעם מישהי הייתה מתלוצצת ואומרת "מגדלנה, אין מרק היום".
גם אני מצאתי את מקומי. נוניק (נתן זמיר) היה הבוס שלי. עבדנו בחצרנות. הובלנו דברים ממקום למקום. האולפניסטים קינאו בי, כי נהגתי בטרקטור "הפרגי הקטן". השתמשו בפרגסון הזה לכל דבר – בחורף היינו צריכים להוביל חביות גדולות עם נפט למקומות גישה לתנורים. באותם ימים, כולם חיממו את חדרם עם תנור נפט. היה קשה מאד למצוא דרך טובה להוריד אותם. למאפיה הובלנו שקי קמח שהיו כבדים מאד. כנראה משקל גופי ומשקל השק היו די דומים. אבל כ"צ'ופר", אריה האופה ( אריה אלנר ) נתן לי לעתים חלה לשבת, ואנו חגגנו.
היה בחור מכיתה ג', שנראה כמו מהלגיון הצרפתי: חזק ממש כמו בריון, ואני הייתי צריך ללמד אותו מה לעשות. הובלנו למטבח עופות שזה עתה נשחטו, שעדיין נוזל מהם דם. בנוסף, רוקנו את האשפה מחדר האוכל. בזמן שבין המשימות, בילינו על סולם חבלים בתוך הסילו הגדול בניקיון לפני הקציר. הסילו הפך למקום המרכזי שלנו. בימי גשם ישבנו יחד, ונוניק סיפר לנו שהוא פיזר שקי קמח מסביב ועל רצפת המשאית, נגד הקליעים, שירו מהגבעות על הכביש בדרך לירושלים. נוניק היה אחד הלוחמים שניסה לשבור את המחסום על ירושלים. מוזר, אבל לא דברנו אף פעם על דת או פוליטיקה .כאילו היה הסכם ללא מילים, כדי לא לקלקל את היחסים הטובים בינינו.
ריבה מלאת המרץ ישבה עם תלמידיה בגבעת ג'וערה וסיפרה איך בהתחלה גרו באוהלים, וישנו בהם, עד שנרקבו. איך שתלו את העצים מסביב, ואיך ניסו לגדל ירקות באדמה הדלה של האזור. כאן צמח רק בצל. למרות האוכל הדל והקשיים, ריבה הגיעה לגיל 101. בכל פעם שאנו מגיעים לקיבוץ אנו מבקרים בבית הקברות, לחלוק כבוד לריבה, לנוניק ועוד חברים שזכורים לנו.
עכשיו, כשאנחנו מזדקנים
עכשיו, כשאנחנו מזדקנים, צצים במוחינו הרהורים רבים…מה היה בחודשים ההם, כשהיינו בעין השופט, שנשאר כל כך חשוב בחיינו? היינו צעירים, מוכנים לאתגרים, מוכנים לנסות את הבלתי ידוע…אבל זו לא הסיבה שבגללה בחרנו דווקא בישראל. הסיבה כמובן שייכת לסביבה שבה גדלנו. מכיוון שהשתייכנו למאמיני התנ"ך והנצרות,
הזדהינו עם ארץ ישראל ואנשיה. לכן זאת לא הייתה רק צליינות (APILGRIMAGE), אלא חזרה הביתה (A HOMECOMING). עבור חברינו הישראלים שלא בקיאים בהבדלים בנצרות, נסביר קצת. קבוצה אחת חושבת שאם כתוב בתנ"ך ישראל, הכוונה היא ישראל, אם חשיבה שאפשר "להשתיל "to implant גוי אבל לא להחליף את ישראל. הקבוצה השנייה חושבת שהכנסייה מחליפה את ישראל ואת כל ההבטחות שהבטיחו לישראל הן עכשיו לכנסייה. ההבדלים ביניהם עצומים.קבוצה אחת מאמינה באהבת ארץ ישראל ואנשיה, הם שרדו במשך דורות אבל במיעוט. לקבוצה השנייה יש היבטים פוליטיים,למשל הכוח של הקיסר הדיריאן, שניסה למחוק את השמות ירושלים וישראל. וקונסטנטין שביטל את הדיברה הראשונה שישוע קרא "השמע", וגם את השבת. הזרם הזה של נצרות מתייצב לצד האסלאם ולא לצד היהודים וישראל ובקלות מזדהה עם עמדות אויבי ישראל .
עם היכרות של יובל שנים, הייתה לנו הזדמנות להשוות את המסע הרוחני והאידאולוגי של הקיבוץ וישראל, בין אז לבין היום. צצות לנו מחשבות מהעבר, למשל כשאמרו לנו כשהגענו, שעין השופט הוא הקיבוץ הכי קיצוני- קיבוץ אתיאיסתי שלא מאמין באלוהים. ראינו תמונות של מארקס ולנין. באחד הטיולים של האולפן לצפון נסענו להר הגלבוע .המדריך ה"כופר" הוציא תנ"ך וקרא את השיר של דוד על תבוסתם של יונתן ושאול על ידי הפלישתים ואיך הוא קילל את הצד ההוא של ההר. בלי להגיד מילה. ה"כופר" הראה לנו את הצד המקולל. בתוך כל הירוק מסביבנו רק הצד הזה הוא ריק, שומם, עקר. בחג המולד ה"כופרים" עזרו לנו להיפגש עם נוצרים מנצרת כדי לכבד את החג . פעמים רבות אני חושב שהרגשתי הרבה יותר טוב בחברת ה"כופרים" האלה, מאשר עם אי אלו נוצרים.
בזמן האחרון, בביקורים שלנו בעין השופט, ראינו שינויים. הדגלים האדומים שהתנופפו במצעד הסוסים, בשדה בפסח, היום מתנופפים בכל מיני צבעים. התמונה של מארקס איננה, ויש אמנם תמונה של לנין, אך הוא שכוב בארון הקבורה. אנחנו מבינים שיש מאבק בכל רמות החיים, למציאת אידיאולוגיה הוגנת, שתיטיב עם החבר-הפרט, וגם עם הקיבוץ. אנחנו מבינים יותר ויותר מדוע היהודים פחדו מחג הפסחא של הנוצרים. כמו כן, אנו מבינים את הזיכרונות של הטרגדיה בשואה. על זה הנוצרים צריכים לבקש – סלחו לנו. אנו רוצים להיות איתכם, בכל דרך אפשרית, ותודה שאתם מאפשרים זאת. אנחנו לא יודעים אם מר שליח טעה. אם כן, בשבילינו זאת הייתה טעות מצוינת.
אחרי תקופה שחיינו בקיבוץ, התאפשר לנו להשתתף בחפירות תל דן, דבר שקירב אותנו להרגיש את הקדמת מלחמת ששת הימים. זאת היתה הסיבה שהחלטנו לחזור לשוודיה ולא לגרום להורינו יותר מתח וחרדה. כשהגענו לאתונה באניה, הצבא שלט במקום. בדרך לפריז ולבריסל השתתפנו בהפגנות פרו-ישראליות. מדי פעם יש לנו סיבה ורצון לבקר בארץ ובקיבוץ. תמיד מרגישים כאחד מכם, בבית. יחד ולחוד הבאנו קבוצות לארץ, היינו בחפירות תל דן, בנגב ובסיני, עבדנו בירושלים והתנדבנו ב"שר-אל". החברים שלנו היו בשוק כשהופעתי בביתם במלחמת המפרץ, כדי להיות איתם. שנים רבות פירסמתי ירחון ,שלום על ישראל" (SHALOM OVER ISRAEL"").
מהפעם הראשונה שהגענו לישראל, ועד היום, אנחנו מעורבים ב-cumenical work דו-שיח בין הזרמים השונים בנצרות בענייני ישראל והיהדות. לפעמים אנחנו חושבים על ההצעה – להישאר בקיבוץ אחרי האולפן. עד עכשיו אנו לא יודעים אם ההצעה באה מהקיבוץ או מאחד החברים, אבל אנחנו מבינים כי למען הורינו, למען ישראל, למען שוודיה ולמען כולם, הכל יצא נכון וטוב".
איבן ומגדלנה – המסע המופלא
