חשבתי, שמן הראוי להתייחס לטענה שהופיעה כאן לפני כמה שבועות, שהגורם המרכזי לשינוי באורחות החיים בקיבוצים, המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש/מופרט, התרחש משום שחברים בקיבוצים, בעיקר מנהלים בעלי יכולת השתכרות גבוהה, דרשו לעבור להפרטה, לשכר דיפרנציאלי, ולבטל את השוויון. אני רוצה לעשות זאת באמצעות סיפורו של קיבוץ.
לקיבוץ הזה היו בשנת 2002 חוב של 230 מיליון שקל. היו בקיבוץ באותה עת פחות מ-100 משפחות, מה שאומר כ-2.5 מיליון שקל חוב ממוצע למשפחה. זה, אם מחלקים את החוב באופן שווה בין כל המשפחות. אם מחלקים אותו לפי ותק, החוב של חלק מהמשפחות גדל במידה ניכרת.
איך נוצר החוב האימתני הזה? בקיבוץ לא נעשה ניתוח של הגורמים שהביאו אותו למצב של קרוב לפשיטת רגל, אבל מותר להניח שמדובר בשלושה גורמים: האחד נוח – תנאים חיצוניים (הריבית המטורפת בימיו של שר האוצר יצחק מודעי בממשלתו של מנחם בגין, הבנקים "המנוולים"). השניים האחרים נוחים פחות.
הגורם השני – התנהלות כלכלית לא נכונה של הקיבוץ (מפעל שלא הצליח, לא מעט ענפי חקלאות שלא הצדיקו את קיומם ונסגרו, רמת ניהול בעייתית בחלק מהמקומות).
הגורם השלישי – השיטה הבזבזנית והלא יעילה שבה התנהל הקיבוץ השיתופי (עשרות חברים שעבדו במקומות שאינם מחוללי פרנסה, חלוקת תקציבים ללא קשר להכנסת המשפחה, חשמל חינם, גז חינם, שנים של מצרכי יסוד בכלבו חינם, וכיו"ב). מה הייתה תרומתו של כל אחד משלושת המרכיבים הללו לחוב? שאלה שתיוותר ללא תשובה.
בשלהי שנת 2002 נכנס הקיבוץ להסדר חובות הקיבוצים. נמחק לו חוב של 200 מיליון שקל, והוא התחייב לשלם קצת למעלה מ-3 מיליון שקל לבנקים במשך עשר שנים. התוצאה הייתה קשה – הידוק חגורה כלכלי חמור, 3 מיליון שקל שהופנו כל שנה לשימוש הקיבוץ, הלכו מ-2003 לבנקים. המרכיב המאוד בעייתי השני – הידלדלות דמוגרפית. בעלי יכולת עזבו, בנים לא הצטרפו, הקיבוץ הלך והצטמק.
כדי להיחלץ מהמצב המשברי הזה, היה הכרח לבצע שינוי דרמטי בדרך התנהלותו של הקיבוץ, שינוי שינסח חוקי משחק חדשים. היה ברור לכולם (לרובם), שככה אי אפשר להמשיך.
ב-2006 החליט הקיבוץ הזה להפוך לקיבוץ מתחדש. המשמעות של מעבר מקיבוץ שיתופי למתחדש ברורה לקוראי עיתון זה. בכל זאת, בקצרה: כל משפחה אחראית לפרנסתה. אין יותר חלוקת תקציבים. אין יותר צריכה שלא משלמים עליה. יש רשתות ביטחון למי שיתקשו להסתדר עם המצב החדש.
הדוגמא המאוד מייצגת של השינוי הזה, צמחה על גגות הבתים. בעשרות השנים הראשונות של הקיבוץ, חברים חיממו מים לרחצה ולשטיפת כלים באמצעות דודים שפעלו על נפט. מכלי נפט ניצבו ברחבי הקיבוץ, החברים מילאו בנפט מיכלים ביתיים שהזינו את הדוודים, וכך חיממו מים.
מתישהו בשנות ה-80 שכנע מישהו את הנהלת הקיבוץ לעזוב את הנפט ולעבור לחימום באמצעות גז. במקום מכלי הנפט הוצבו במקומות שונים בקיבוץ מצבורי גז גדולים, ובבתי החברים הותקנו דודי גז, שדלקו על אש קטנה כל הזמן, ועל אש גדולה כשמישהו התקלח. זה עבד יפה והיו מים חמים בשפע וללא הגבלה, עד שהוחלט שהחברים ישלמו על הגז שהם צורכים, ולכל דוד חימום הוצמד מונה גז.
מאותו הרגע החלו לצוץ, כפטריות אחרי הגשם, דודי שמש על גגות הבתים. דודי הגז הוסרו בזה אחר זה והובלו אחר כבוד לבית הקברות לדוודים שאין בהם שימוש.
היום אין בקיבוץ הזה בית אחד שעל גגו לא מוצב דוד שמש, ואין בו בית אחד שמחמם את המים לרחצה באמצעות גז.
התוצאה של השינוי באורחות החיים בקיבוץ הייתה דרמטית. ההתנהלות הכלכלית של הקהילה עלתה על פסים נורמאליים. ההוצאות הכלליות פחתו באחוזים ניכרים, פחות תשלום על חשמל, על גז, על מים.
ענפי שירות נסגרו (חדר אוכל, מטבח, מחסן בגדים, מכבסה, נגריה, חשמליה), צומצם במידה משמעותית מספר החברים שמשכורתם שולמה מהכנסות הקהילה.
מכיוון שלחברים היה כדאי להגדיל את שכרם, כי להרוויח יותר פירושו גידול בהכנסת המשפחה, תוך זמן לא רב זינקה רמת השכר הכוללת של החברים כלפי מעלה. בדרך ההתנהלות הזו, (אם נוהגים בזהירות המתבקשת), אין סיבה שהחוב, אותו סיים הקיבוץ לשלם ב-2013, יתחיל לתפוח מחדש.
השינוי המשמעותי יותר והחשוב יותר היה בכיוון הדמוגרפי. מודל ההתנהלות החדש, פלוס ההליך לשיוך דירות שבו פתח הקיבוץ, גרמו לתפנית של 180 מעלות בנושא הקליטה.
מקיבוץ שבניו נמלטו ממנו, לקיבוץ שבניו (ואחרים) צובאים על שעריו כדי להתקבל כחברים ולבנות בו את ביתם. כיום האוכלוסייה של הקיבוץ הזה כפולה בגודלה מזו שהייתה בו לפני השינוי.
היה לשינוי גם מחיר. כמובן. פגיעה ביחד הקיבוצי, פחות ענייני ציבור ויותר התמקדות בעניינים משפחתיים. חברים שהצורך להתפרנס פגש אותם בסיטואציה לא מיטבית (גיל, מקצוע). חברים שניתקו מגע כי לא זה הקיבוץ שהם חלמו לחיות בו.
נוצרו פערי שכר בין החברים ופערים במצב הכלכלי של משפחות, (אף אחד לא הלך לאיבוד). נוצרו קבוצות בעלות אינטרסים שונים (צעירים מול ותיקים, חברים מהקיבוץ הישן מול חברים חדשים בעצמאות כלכלית) והתפתחו מאבקים של שימוש במשאבי הקהילה.
במאזן הכולל, אין בכלל ספק שהשינוי הציל את הקיבוץ הזה, כלכלית ודמוגרפית. כל קיבוץ והסיפור שלו, אבל לא מעט קיבוצים ימצאו את עצמם מתחברים לסיפור דומה.
הטענה שאת המעבר מקיבוץ שיתופי למתחדש יזמו והובילו חברים שבסך הכל רצו להגדיל את שכרם, זו גרסה שאמצו מתנגדי השינוי מתוך רצון לומר שהשינוי לא היה באמת הכרחי. אבל זו גרסה שלחלוטין לא מתכתבת עם הסיפור האמיתי.
