לכולנו יש מצפן פנימי – אנחנו נולדים עם אחד. הוא מורה לנו על הכיוון אליו נכון לנו ללכת, משהו בלב מתרחב ונרגע. הוא מאותת לנו כשסטינו מהמסלול – ספינת החיים מתחילה לחרוק ואין באופק יבשה. הוא מספר לנו דרך תחושות גוף ורגשות, אם על חופי האי הזה כדאי לעגון, או שאולי דווקא כאן נשקף לנו איום או סכנה. הוא פועל בנו כבר כילדים, מספר לנו על העולם ומלווה אותנו כל הזמן. השאלה היא כמה אנחנו מודעים ומחוברים אליו? כמה אנחנו קשובים לאיתותיו? והאם הוא בכלל מכויל?
השעה שבע בערב. כל היום היינו עם הילדים בבית ונדמה שהיום הזה התחיל מזמן, ממש מזמן. הקטנה התעוררה וישר ביקשה קורנפלקס ואז שפכה את כל החלב על השולחן, הגדול רב עם האמצעית על מי ישתמש היום באייפד לשיעור זום ומי במחשב הישן. בין לבין היה צריך להכין ארוחת בוקר, לסדר מדיח ואולי להצליח לקפל את ערמת הכביסה הנקייה שהצטברה על הספה. מהערמה המלוכלכת נתעלם היום. אחר כך צריך שוב להכין ארוחת צהרים, לעזור עם המטלות הלימודיות שנתנה המורה של ג'2, לרוץ לאסוף את הקטנה מהגן (מזל שיש גן!), לנסות לנתק את הגדול מהמסך. כל זה ורק אמצע היום עכשיו. פלא שאיבדנו את הצפון? -המצפן הפנימי שלנו
פעמים רבות נוטים להמשיל את התא המשפחתי לספינה. אנחנו משייטים יחד בעולם, הורים וילדים, לתקופות השייט רגוע ולעיתים יש סערה. בתמונה הזו לרובנו ברור שאנחנו, ההורים, אמורים לנווט את הספינה הזו אל יעדה. רק שלא תמיד ברור לנו איך ובעזרת מה. עד כמה שננסה להיעזר בספרי הדרכה להורים, ביועצת החינוכית בבית הספר, בניסיונות לחקות את מה שעשתה החברה הכי טובה שלנו עם ילדיה ולה זה עבד, בתוכניות טלוויזיה ורדיו עם מומחים בתחומם, בסופו של דבר סביר שנגלה שאי אפשר להישען רק על הכוונה הבאה מבחוץ. יש משהו בפנים שאנחנו צריכים למצוא ולהתחבר אליו. המצפן הפנימי שלנו.
לכולנו יש מצפן פנימי. אנחנו נולדים עם אחד. הוא מורה לנו על הכיוון אליו נכון לנו ללכת – משהו בלב מתרחב ונרגע. הוא מאותת לנו כשסטינו מהמסלול – ספינת החיים מתחילה לחרוק ואין באופק יבשה. הוא מספר לנו דרך תחושות גוף ורגשות אם על חופי האי הזה כדאי לעגון או שאולי דווקא כאן נשקף לנו איום או סכנה. הוא פועל בנו כבר כילדים, מספר לנו על העולם ומלווה אותנו כל הזמן. השאלה היא כמה אנחנו מודעים ומחוברים אליו? כמה אנחנו קשובים לאיתותיו? והאם הוא בכלל מכויל? לא פעם במשך החיים אנחנו מאבדים את הקשר איתו.
עכשיו יותר מתמיד
בימים האלה המצפן הפנימי של רבים מאיתנו קצת משובש. בתוך המציאות המשתנה תדיר והלא וודאית הזאת לפעמים קשה לנו להתמצא ולהבין לאן כל זה הולך. האתמול לא נראה כמו היום ואין לנו מושג מה יקרה מחר. ויחד עם זאת, בתוך המציאות המשתנה תדיר והלא וודאית הזאת – האחריות שלנו בכל רגע ורגע על שלומם ורווחתם של ילדינו רק הולכת וגדלה. לכן, עם כל הניגוד שבדבר, נראה שבימים אלה אנחנו נדרשים יותר מתמיד לכייל את המצפן שלנו ולהתחבר אליו.
איך עושים את זה? אני בטוחה שיש אינספור דרכים לכך. מספר הדרכים כמספר בני האדם. אולי נקודת הציון המשותפת לכל הדרכים האלו, נקודת ההתחלה, היא ההבנה שיש לנו מצפן בכלל. שאנחנו המצפן של הבית בכבודנו ובעצמנו וכדאי לנו לקחת כמה רגעים לבד עם עצמנו כדי למצוא אותו כך שנוכל לחזור ולהקשיב לאיתותיו.
צריכים דוגמה לכך? בבקשה. מכירים את זה שקמתם בבוקר עצבנים מאיזושהי סיבה ותוך דקות ספורות כל הבית עצבני?
זו חריקת המצפן שלנו שמרעישה בכולם. מכירים את זה שברגע שמצאתם בתוככם פינת רוגע או שקט, טיפה של בהירות, רכות או חמלה, תוך כמה רגעים אחר כך כל הבית נרגע? זה המצפן שלנו שמכוון את כולם. ואם אתם לא מכירים וזה לא קרה לכם מעולם, נסו לשים לב לכך בפעם הבאה כשאתם קמים עם מצב רוח מסוים. לרוב תגלו שהוא מדבק ממש וכל האווירה בבית משתנה בעקבותיו. זה המצפן שלכם בפעולה.
אנחנו המצפן של הבית ובימים אלו (כמו בשגרה) אנחנו נדרשים לקחת אחריות עליו. על עצמנו, על הספינה שהופקדה בידינו וכעת הים סביבה גועש במלוא גליו.
