על פסיקת פיצויים לחבר בקיבוץ השיתופי, שנפגע בתאונת עבודה אך ממשיך לעבוד במרץ גם אחרי גיל פרישה
חבר קיבוץ שנפגע בעבודתו ותובע את מעסיקו המפעל-הקיבוצי ואת החברה המבטחת אותו, יצטרך, בין השאר, להוכיח את אחריות המעסיק שהתרשל בכך שלא פעל ולא נקט אמצעי זהירות סבירים למניעת נזקי הגוף שנגרמו לו. בהמשך, בהתאם לנכות הרפואית והתפקודית שתיקבע לו, בידי מומחים רפואיים, יפסוק בית המשפט את הפיצוי המגיע לו בעד אובדן שכרו בעבר (עד הפסיקה בעניינו), וכן את אובדן השכר העתידי שייגרם לו כתוצאה מכך שלא יוכל לעבוד כבעבר, באופן חלקי או מלא. עוד זכאי התובע לקבל פיצוי בעד הוצאותיו הרפואיות, כאב וסבל שנגרמו לו, עזרה שיידרש לה בעתיד ועוד, וכלל שיוכיח את כל אלה.
הקיבוץ השיתופי יכול להצטרף לתביעה ולדרוש, בין השאר, פיצוי, מכוח חוק הטבת נזקי גוף, בגין תמיכתו בחבר-הנפגע, הפסדי שכר של החבר שהקיבוץ לא קיבל, והוצאות שהוציא בקשר לטיפול בחבר. אך מה יהיה הדין כאשר מדובר בחבר בקיבוץ השיתופי שהמשיך לעבוד בגיל פרישה, לאחר החבלה שנגרמה לו? כיצד אז ייפסקו הפיצויים לחבר או לקיבוץ? במיוחד כאשר לא חל כל שינוי בתקציבו לאחר התאונה, והוא ממשיך להינתן לו בשלמותו מהקיבוץ?
קפץ מהשולחן, נחבל ומרפקו נשבר
והינה הסיפור. החבר-התובע עבד במפעל הקיבוצי למעלה מ-40 שנה. בהיותו בן 67, וכחלק ממהלך העבודה, היה עליו להחליף מסור, במתקן "מסור קו עגול" שהיה ממוקם על שולחן. "הפרקטיקה להחלפת המסור", תאר החבר, כללה עלייה על השולחן כדי לבצע את פעולת ההחלפה וירידה ממנו. "העובדים שהחליפו את המסור", סיפר החבר, היו "עומדים על השולחן ואז קופצים למטה". אפשרות אחרת הייתה להתיישב על השולחן ואז לרדת ממנו. כך גם פעל החבר, לא אחת. זו הפעם, החבר קפץ מהשולחן, נפל, נחבל ומרפקו נשבר. לאחר התאונה שינה המפעל את דרך החלפת המסור. במענה לתביעת החבר שהוגשה כנגד המפעל וחברת הביטוח שלו, טענו האחרונים-הנתבעים כי על החבר היה ליטול סולם, לטפס ולרדת בעזרתו ולא לקפוץ משולחן (בגובה מטר אחד), "דבר שאינו מצופה מהחבר בגילו ובוותק שלו".
הטלת אחריות על מעסיק תעשה במקרים בהם שיטת העבודה שהונהגה על ידי המעביד הייתה כזו שלא מנעה מהעובד סיכון בלתי סביר, הסבירה השופטת ברכה לחמן, מבית משפט השלום בטבריה.
"היה על המפעל להדריך וללמד כיצד יש להחליף את המסור. היה עליו להנחות את החבר להימנע מלעלות על שולחן ולקפוץ ממנו לאחר החלפת המסור, ולהנחות להשתמש בסולם. זו פעולה לא פשוטה שהסיכון בה גלוי לעין והיא אינה בטיחותית". משלא כך נעשה, "התרשל המפעל ופעל באופן שאינו סביר". "ניתן היה למנוע את הסיכון הבלתי סביר הכרוך בעליה וירידה מהשולחן להחלפת מסור באמצעי זהירות, כפי שאף נעשה לאחר התאונה. לכן, המפעל אחראי לקרות התאונה ולנזקים שנגרמו לחבר".
פעל לפי שיקול דעתו בלי לבקש עזרה
השופטת התייחסה לטענת המפעל כי החבר אחראי באופן מלא לנזקים שנגרמו לו. היא מצאה ש"החבר החליט להחליף את המסור לפי שיקול דעתו ולא דיווח לאיש, לא ביקש עזרה מאיש, וגם לא נעזר בסולם שהיה במרחק לא גדול משם". החבר יכול היה, הדגישה השופטת, "לאחר החלפת המסור, לחזור ולהתיישב על השולחן ואז לרדת בזהירות המתבקשת", אך הוא בחר בדרך של קפיצה מהשולחן.
משכך, היא מצאה כי "האשם התורם", של החבר, כלומר "תרומת האחריות" שלו לקרות התאונה היא בשיעור 40 אחוזים.
אשר לפיצוי בעד כאב וסבל אמרה השופטת ש"בהתחשב באופי הפגיעה, ימי אשפוז לאחר הניתוחים, תקופות אי הכושר, שיעור הנכות הרפואית (25 אחוזים) וגילו של החבר, יש לפסוק לו 95,000 שקלים.
"עושה עבודה של שני אנשים"
כשהגיעה השופטת לבחון את הפסד השכר שנגרם בעבר לחבר כתוצאה מהתאונה, העיד החבר כי "כחבר קיבוץ שיתופי אין קשר בין הכנסותיו מעבודה לבין תקציבו האישי. ההכנסות מעבודה מגיעות לקיבוץ וזה דואג לכל מחסורו של החבר. משכך, קבעה השופטת שלא נגרם לחבר הפסד השתכרות בעבר, שכן "שכרו לא נגרע כתוצאה מהתאונה, והוא המשיך לקבל תקציב שוטף מהקיבוץ".
חמש שנים לאחר התאונה המשיך החבר לעבוד במפעל ולאחר מכן עבר לעבוד בענף הנוי בקיבוץ, במשרה מלאה. נציגי הקיבוץ העידו שהחבר "עובד מהבוקר עד הלילה. אדם מאוד חרוץ, עושה עבודה של שני אנשים יחד". עוד הוסבר ש"חברים מעל גיל 70 פטורים מעבודה, אך יש חברים רבים שמרצונם החופשי עובדים בכל זאת…".
ומה קבע בית המשפט? החבר היה אמור לפרוש בגיל 70 אך הוסיף לעבוד, תארה השופטת. הוא "ממשיך לעבוד בענף הנוי, מקבל את התקציב מהקיבוץ ללא שינוי". לכן, היא לא מצאה מקום לפסוק לו פיצוי על אובדן שכר בעתיד.
עוד פסקה השופטת לחבר פיצוי בסך 30,000 שקלים בעד הוצאות נסיעה הקשורות בפגיעה והוצאות בגין עזרה של אחרים.
לא נגרם לקיבוץ הפסד
ומהם נזקי הקיבוץ, שהרי הוא המשיך ועוד ימשיך להעביר תקציב לחבר? לעמדת השופטת יש לבדוק אם נגרם "הפסד לקופת הקיבוץ, בגין אובדן הכנסה עקב התאונה". היא מצאה שהמפעל המשיך להעביר שכר לחבר במשך כל התקופה בה עבד בו (למעט החודש בו ארעה הפגיעה), כך שלא נגרם הפסד לקופת הקיבוץ.
אשר לנזק העתידי של הקיבוץ, הקיבוץ טען כי החבר צפוי לעבוד עד גיל 80 ולכן יש לחשב לקיבוץ הפסד שכר מעבודת החבר (שכן נכותו הרפואית מגבילה את כושר ההשתכרות שלו). השופטת דחתה טענה זו. התאונה אירעה לחבר מעבר לגיל פרישה, ולא רק שאינו חייב להוסיף ולעבוד, הוא המשיך לעבוד בקיבוץ. היא הביאה מדברי נציגת הקיבוץ שדיברה על כך שעבודתו של החבר יצרה יעילות עד כדי שפוטר עובד אחר בענף. הקיבוץ, אמרה השופטת, "יצא נשכר מהעסקת החבר מעבר לחובתו לפי תקנון הקיבוץ. משכך, לא נגרם לקיבוץ הפסד שכר לעתיד בשל התאונה".
השופטת חישבה את סכום הפיצוי הכולל לחבר בכדי 140,000 שקלים. מסכום זה ניכתה השופטת את "האשם התורם של החבר בשיעור 40 אחוזים", וכן הפחיתה סכום נוסף, בשיעור הסכום שיכול היה הקיבוץ והחבר לקבל לו היו ממצים את זכויותיהם מול הביטוח הלאומי (דבר שלא נעשה).
סוף דבר, המפעל וחברת הביטוח שלו חויבו לשלם לקיבוץ ולחבר 57,000 שקלים ועוד הוצאות משפט בכדי 20,000 שקלים.
