העליון ביטל את חיוב הקיבוצים בהיטל השבחה עבור שיוך 

זכייה מהדהדת של קיבוצים בגליל העליון, שביצעו שיוך לפי החלטה 751, וחיובם בהיטל השבחה – בוטל. בית המשפט העליון: אין לומר שהקיבוצים "התעשרו כתוצאה מהשיוך" 

*תמונה ראשית: גליל עליון. צדק היסטורי חברתי לקיבוצים. צילום: סיגל גולדמברג

דרמה, לא פחות  

בשבוע שעבר התחוללה דרמה משפטית, שכבר נקשרו לה כתרים: "ההישג המשפטי של העשור האחרון", "ציון דרך היסטורי", והמהדרים גם הוסיפו "צדק היסטורי" (אפשר כמשל לאותו "צדק חלוקתי" שהפציע בשמי הזירה המשפטית והמדינית בבג"צ "הקשת המזרחית"), ואני מוסיף גם "צדק חברתי". בית המשפט העליון ביטל את דרישת הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה כי קיבוצים ישלמו היטל השבחה בעד הליכי שיוך זכויות המגורים לחברי הקיבוצים, היטל אותו שילמו קיבוצים בשנים האחרונות לאחר שביצעו מהלכי שיוך.  

גורמי מקצוע מעריכים שהמשמעות הכספית של פסק הדין לקיבוצים שביצעו שיוך, לפי החלטת מועצת מקרקעי ישראל 751, היא מאות מיליוני שקלים, עשרות מיליוני שקלים מתוכם – לקיבוצי הגליל העליון.  

17 קיבוצים מתחדשים המצויים במועצה האזורית הגליל העליון: שדה נחמיה, יפתח, כפר הנשיא, עמיר, להבות הבשן, עמיעד, חולתה, נאות מרדכי, שניר, כפר סאלד, כפר גלעדי, הגושרים, דן, דפנה, מלכיה, כפר בלום ומחניים, הגישו, באמצעות עורכי הדין רון רוגין ויונתן גולדשטיין, ערעור לבית המשפט העליון על כך שחויבו בהיטל השבחה כתוצאה מ"הליך שיוך" שביצעו בהתאם להחלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל.  

הרכב השופטים, יצחק עמית, דפנה ברק-ארז ויעל וילנר, מבית המשפט העליון, פסקו כי קיבוצים אלה שביצעו "הליך של שיוך זכויות במקרקעין" – אינם חייבים בתשלום היטל השבחה.  

"הקיבוצים לא זכו בהתעשרות" 

השופטת דפנה ברק-ארז שכתבה את פסק הדין אמרה במפורש כי התוצאה לפיה הקיבוצים לא ישלמו היטל השבחה – היא צודקת. היא פסקה ש"הקיבוצים לא זכו בהתעשרות" בהליכי השיוך ודומה, על דרך ההשאלה, שפסיקתה יכולה להתכתב כ"תשובה" למנחם בגין, שמיוחסת לו אותה אמירה, בשנת 1981 (שיש הרואים בה את תחילתו של הקרע התדמיתי שבין תנועות העבודה וההתיישבות לבין חלקים אחרים בעם), על אותו "קיבוצניק מתנשא שמדבר מתוך מדשאות בריכת השחייה (בקיבוץ מנרה) כמו מיליונר אמריקאי".  

מתאים לפסיקה זו להגיע בימים אלה דווקא, כמשב רוח מרענן לקיבוצי הצפון בפרט ולקיבוצים בכלל, שלא זכו לעדנה בעשורים האחרונים, בכל הנוגע לזכויותיהם בקרקעות עליהן התיישבו. טרם נשכחה פסיקת "בג"ץ הקרקעות", משנת 2002, המוכרת כעתירתה של "הקשת המזרחית", שביטלה החלטות הנוגעות לשינוי ייעוד קרקע חקלאית ולפיצויים והטבות אחרות שניתנו למחזיקי קרקע חקלאית בעת שינוי הייעוד בטענה שאלה "החלטות מיטיבות" ומפלות עם ההתיישבות.   

גם פסיקות שאין לקיבוצים "זכויות בעלות היסטוריות" בקרקע, ששיאן בערעור, שנדחה בשנת 2019 של בית אלפא וחפציבה לבית המשפט העליון, הוסיפו והרחיקו את פועלה של ההתיישבות ההיסטורית ממעגלי השיח. ואילו כעת, השופטת דפנה ברק-ארז, מבית המשפט העליון, שב"עניין בית אלפא" אמרה כי "ההערכה לתרומת הקיבוצים והמתיישבים במישור הערכי והציבורי, אינה יכולה ואינה צריכה לקבל ביטוי כספי מעבר לזכויות שהוקנו להם במישור המשפטי", פסקה כעת לטובת אותם קיבוצים שערערו, ביטלה את חיובם בהיטל השבחה, וגם ציטטה בהסכמה דברים קודמים שאמר בית המשפט העליון (השופט בדימוס אליקים רובינשטיין) לפיה "החלטת השיוך" 

"משמעה עשיית צדק עם חברי הקיבוצים, רבים מהם, ותיקים שהשקיעו נשמתם בקיבוץ משחר נעוריהם" והיא באה "להבטיח כי למצער בית מגוריהם יוכל – אם יחליט כך הקיבוץ – להפוך לנחלתם, כדי שיהוה להם עוגן קנייני כלכלי לעת זקנתם". 

אין תמה אפוא כי בימים אלה, ואפשר שגם על רקע הרעמים של המלחמה הנוכחית, נשמעים אחרת דברי השופטת דפנה ברק-ארז, לפיה לא רק שקיבוצי הגליל העליון שהגיעו לבית המשפט "לא התעשרו" כאמור מהליכי השיוך, אלא גם שלא מכיסם של חברי הקיבוצים יבוא המענה לצורך של הרשויות המקומיות לקבל תשלום שיסייע בפיתוח הסביבה, שכן חברים אלה כבר משלמים סכומים ניכרים לרשות מקרקעי ישראל כדמי היוון בעד "זכויות השיוך".  

גלגולה של פסיקה 

הדרך לפסק שביטל את החיוב בהיטל השבחה הייתה ארוכה. כעשור חלף מאז שלחה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל העליון (כ"יוזמה מקומית") עם ביצוע הליכי השיוך של הקיבוצים, דרישות תשלום היטל השבחה לקיבוצים אלה. ערר שהגישו הקיבוצים לוועדת הערר להיטל השבחה במחוז הצפון נדחה, ובעקבותיה בית המשפט המחוזי (לעניינים מנהליים) בנצרת אף אישר החלטה זו, בפסק שאותו סיקרנו בהרחבה מעל דפי מדור זה ("פסיקה דרמטית: לראשונה פסק דין הקובע שהקיבוצים וחבריהם ישלמו היטל השבחה בעת ביצוע עסקת שיוך", "זמן קיבוץ", משפט חברים, 28.7.22). 17 הקיבוצים לא ויתרו ופנו לבית המשפט העליון בשנת 2022, וכעת הגיעה הבשורה.  

למי שאינו צועד במסדרונות בית המשפט מדי יום כדאי לדעת: אין זה דבר של מה בכך. אין זכות מוקנית להגיע לבית המשפט העליון בהליך ערעורי, על החלטת ועדת ערר על ועדה מקומית. זה למעשה "גלגול רביעי" של פסיקה: בפעם הראשונה – הוועדה מקומית פסקה נגד הקיבוצים; בפעם השנייה – ועדת ערר אף היא פסקה נגדם, בפעם השלישית – בית משפט לעניינים מנהליים בנצרת – פסק נגד הקיבוצים, ורק כעת, בית המשפט העליון ביטל את הפסיקות הקודמות בהחלטתו זו. 

טענות הקיבוצים 

זוהי ליבת הערעור של הקיבוצים שביקשו לקבוע שאין להטיל עליהם חיוב בהיטל השבחה בגין העברת הזכויות לחבריהם במתכונת של שיוך. וטענתם כפולה:   

הראשונה, הם לא מימשו זכות במקרקעין, היות שהזכויות בקרקע כלל אינן מועברות מהם במישרין לחברי הקיבוץ. הם רק הפנו את חברי הקיבוץ לרמ"י וזו האחרונה החליטה לגבי השיוך אליהם.  

השנייה, אכן הכלל הוא כי "מי שהתעשר כתוצאה מהשבחת המקרקעין שלו יישא בתשלום היטל השבחה". במילים אחרות: יש לשאוף לכך שהחייב בהיטל השבחה יהיה "הגורם שהתעשר בפועל מההשבחה", זהו תרגום מעשי של הכלל Follow the money. אך הקיבוצים הסבירו שהם אינם רשאים כלל למכור את זכויות החכירה שלהם במקרקעין ולקבל תמורה כלכלית עבורן, כך שלמעשה לא מתקיים היסוד של התעשרות. הקיבוצים הדגישו כי הם לא קיבלו כל הטבה כספית בעקבות השבחת המקרקעין. הם לא "נהנו" או "התעשרו" מהשבחת הזכויות. למעשה, הם אמרו, "הנהנית מן ההשבחה היא רמ"י אשר לה משלמים חברי הקיבוץ דמי חכירה מהוונים עבור הקרקע, הנגזרים משוויים של המקרקעין המושבחים". 

חלף היטל השבחה 

ל"כללי ההשבחה" האלה – יש חריג, שנקבע בסעיף 21 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה. זו הוראה מיוחדת הנוגעת לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הקובעת אימתי לא יחול היטל השבחה על החוכר, אלא על רמ"י, באשר היא זו "שנהנית מההשבחה" וגובה בגין עסקאות בקרקע המושבחת דמי חכירה מהוונים. בקשר לכך נחתם בעבר הסכם בין רמ"י לבין הרשויות המקומיות, "בדבר התשלומים שתשלם רמ"י לרשויות המקומיות".  הסכם זה חל במקרה בו שונה ייעודה של קרקע חקלאית, אך החוכר שאליו הוחכרה הקרקע החקלאית אינו רשאי לנצל אותה לפי ייעודה החדש (אלא אם כן יתוקן חוזה החכירה שלו או ייחתם חוזה חדש). במקרה זה לא החוכר ישלם היטל השבחה, אלא רמ"י תשלם "חלף היטל השבחה" לרשויות המקומיות (בשיעור של 12 אחוז מהתקבולים שקיבלה בעד דמי ההיוון).  

הסדר זה הוחל גם לגבי החלטות 692 ו-751 (החלטות השיוך במושב השיתופי ובקיבוץ). 

במקרה זה, הוועדה המקומית סברה כי הקיבוצים כן קיבלו תמורה בעד שיוך המגרשים, ולכן כן מתקיים יסוד ההתעשרות. הם נימקו זאת בכך שחברי הקיבוצים ויתרו על "זכויות שוות כסף, דוגמת דמי עזיבה", ואף אמרו כי הליך השיוך מהווה מימוש זכות במקרקעין. אף רמ"י סברה כי הקיבוצים חייבים בתשלום היטל השבחה.  

עמדה שנויה במחלוקת 

המועצה האזורית גליל עליון, תמכה בעמדת הקיבוצים וסברה כי אין להטיל עליהם את החבות בתשלום היטל השבחה בגין הליכי שיוך, "היא הצביעה על כך שחיוב הקיבוץ בהיטל השבחה צפוי לגלגל את החבות בו לחבריו, באופן שיקטין את האטרקטיביות של רכישת הזכויות על-ידם במסגרתם של הליכי השיוך". עם זאת, עמדתה של המועצה האזורית הגליל העליון הייתה שנויה במחלוקת, שהרי הכספים שהיא מקבלת כהיטלי השבחה משמשים לפיתוח, ואם יינתן פטור מתשלום ולא יהיה להם מקור אחר, תקטן היכולת שלה לבצע פיתוח ביישובים. ההתלבטות הזו באה לידי ביטוי בבית המשפט עד כי השופט עמית שאל את באי כוח המועצה: "איך נהייתם ניטרליים?" והשופטת דפנה ברק-ארז הקשתה בדבריה לפרקליטת המועצה "את מעדיפה שלא להשתתף בדיון?" ונענתה "נכון. זו הבעיה של מועצה אזורית. היא רוצה הטבה לתושבים. בסוף מה שיכריע בית המשפט…". 

לא היתה התעשרות

השופטת דפנה ברק-ארז, מסבירה כי לפי חוק התכנון והבנייה, כאשר חלה השבחה במקרקעין, מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם או בדרך אחרת, על בעל המקרקעין או החוכר לדורות לשלם היטל השבחה בגין ההתעשרות שנגרמה לו. תשלום היטל ההשבחה אמור להיעשות לא יאוחר מהמועד שהחייב בו מימש את זכותו במקרקעין. כדי להשיב על השאלה אם הקיבוצים חייבים בהיטל, היא מבקשת לבחון אם התקיימו התנאים הללו: 

מי הוא זה שהתעשר כתוצאה מההשבחה? 

בבסיסו של היטל ההשבחה קיים עקרון יסודי של צדק חברתי. "מי שהתעשר בשל פעילות נורמטיבית של רשויות התכנון ישתף את הציבור בהתעשרותו", "בדרך של תשלום היטל לאותה רשות תכנון, והמשמש אותה להכנת תכניות וביצוען". הכלל הוא כאמור כי "במידת האפשר, מי שנהנה מן ההשבחה יהיה זה שיישא בתשלום היטל ההשבחה". 

היא בוחנת את נוסח החלטה 751 ומוצאת כי "האגודה לא תהיה רשאית לדרוש מחברים המצטרפים לאגודה, תשלום בעד המקרקעין", אלא רק את "ערך המבנה הקיים במקרקעין, לרבות הוצאות פיתוח". מאחר שלפי החלטה 751 "מגרשי המגורים יוחכרו תמורת תשלום דמי חכירה מהוונים, הגורם הנהנה באופן ישיר מן ההשבחה", לדעת השופטת, "במובנה הכלכלי, הוא רמ"י ולא הקיבוצים. רמ"י קיבלה תשלום בעד המקרקעין במתכונת של דמי החכירה ששולמו עבור המקרקעין על-ידי חברי הקיבוצים, דמי חכירה ששוויים נקבע תוך התחשבות בתוכניות המשביחות.  

לעומת זאת, הקיבוצים ויתרו על חלק מן הקרקעות שנכללו בחוזי החכירה שלהם, מבלי שניתנה להם תמורתן תמורה ממשית בעבורן".  

התועלת הדמוגרפית והחברתית שיש לקיבוצים כתוצאה ממימוש ההחלטה ותרומתה הפוטנציאלית של החלטה 751 ליציבות הכלכלית של הקיבוץ – "אינן יכולות לשמש תחליף להתעשרות קונקרטית, לצורך היטל השבחה, ואין לכך קשר ישיר לעליה בשווי המקרקעין" מוסיפה השופטת ופוסקת ש"הקיבוצים לא זכו בהתעשרות בהיבט הממוני הישיר". "די בקביעה זו, לפיה הקיבוצים אינם מתעשרים מההשבחה", היא אומרת, "כדי להימנע מחיובם בהיטלי השבחה", אך היא מבקשת לבחון היבט נוסף: האם התרחש כאן "מימוש זכויות" בידי הקיבוצים, שאף הוא תנאי לתשלום ההיטל? "במישור הפורמלי", מסבירה השופטת, "הקיבוצים משיבים את זכות החכירה לדורות בקרקע לרמ"י, אשר מתקשרת במישרין עם החברים בקיבוץ". בכך, היא קובעת, אין "מימוש זכויות" על ידי הקיבוצים וגם לא מימוש עקיף כטענת הוועדה המקומית.  

אין מימוש זכויות

המתווה המופיע בהחלטה 751, מסבירה השופטת, נועד לשמור על האיסור בכל הנוגע להעברת הקרקע מהקיבוצים לחבריהם. איסור זה קבוע בחוזי החכירה שנחתמו בין רמ"י לבין הקיבוצים. אף אם גריעת המגרשים נעשתה בהסכמתם של הקיבוצים, לא נוספו להם זכויות חדשות בהשוואה למצב שהיה לפני שיוך המגרשים, לכן, גם מסיבה זו אין לראות בכך "מימוש זכויות" לעניין היטל השבחה.  

החתימה של החברים במישרין מול רמ"י על הסכמי חכירה פרטניים אינה עניין טכני, כפי שסבר בית המשפט המחוזי, המשיכה השופטת. זהו "עניין עקרוני הנוגע לשורש ההסדרה שחלה על מקרקעי ישראל". לו היה זה "עניין טכני בלבד, הקיבוצים היו יכולים להעביר את הקרקעות לחברי הקיבוץ מבלי להידרש כלל להחלטה 751, ואז גם "רמ"י לא הייתה מקבלת עבור הקרקע תשלום של דמי חכירה מהוונים בהתאם להערכת שווי עדכנית. משכך, היא פוסקת: "אין לומר שהקיבוצים מימשו את זכויותיהם באופן שגורר חיוב בהיטל השבחה". 

עוד מדגישה השופטת כי מתקיים כאן התנאי הפוטר את החוכר מתשלום היטל השבחה אם כדי לנצל את שינוי היעוד (מחקלאות למגורים למשל) יש צורך בהסכם חכירה חדש. היא מתארת כי "קיבוצים לא יכולים לממש את שינוי הייעוד של המקרקעין ללא שינוי של הסכמי החכירה, ובמקרה הזה, גריעה של חלק מן המקרקעין מהסכם החכירה, שעבר הליך שיוך, תוך חתימה של הסכם חדש בין רמ"י לבין חברי הקיבוץ". לאחר שנגרע מההסכם החכירה שבין רמ"י לקיבוץ חלק המגורים שעברו הליך שיוך נותר חוזה החכירה המקורי של הקיבוצים היה, ונשאר, חוזה למטרות חקלאיות.  

המלצה למדינה: לפצות את הרשויות 

התוצאה לדעת השופטת, לא רק שהיא ראויה היא גם צודקת, והיא מציינת שגם אם היא "בהתאם לתוצאה שאליה הגיעה הקיבוצים אינם חבים בהיטל השבחה, הרי שהחברים אשר להם מוקצים המגרשים משלמים גם משלמים סכומים ניכרים – לרמ"י – בשים לב לשומות העדכניות של הקרקע".  

ויש לשופטת גם המלצה למדינה: הוועדה המקומית אמורה לקבל תשלום – מרמ"י. במלים אחרות, המענה לצורך של הרשויות המקומיות בקבלת תשלום (ולו חלקי) שיסייע בפיתוח הסביבה (אותה תכלית שלה משמש היטל ההשבחה המקרה הרגיל) אמור לקבל את ביטויו בהסדר של חלף היטל השבחה. הקושי הוא נוסחת החיוב בחלף היטל השבחה, ששיעורו מצומצם מאד באזור קו העימות (כמו במקרה זה). במובן זה, דומה שטוב היה נעשה לו נמצאה הדרך לפצות את הרשויות (מטעם המדינה). אולם, אין בכך בלבד כדי להצדיק הטלת תשלום על הקיבוצים במקום שבו אינם צריכים לשאת בו". 

תקווה להתחדשות

בית המשפט העליון בתוך עמו הוא יושב. יפות מילות הסיום של השופטות: "לקראת סיום, לא ניתן שלא להזכיר כי ההליך דנן נפתח בשנת 2022, קרוב לשנה בטרם פרצה מלחמת 'חרבות ברזל' ששינתה באופן ניכר את מציאות החיים בישראל בכלל ובקיבוצים מושא ההליך בפרט. בהמשך לכך, גם הדיון בפנינו התקיים בשיאה של המלחמה. הלכה למעשה, פסק דיננו ניתן לאחר שכבר ניכרת התקדמות בהשבת חייהם של תושבי הצפון למסלולם, וניתן רק לקוות שתהליכי ההתחדשות המתוארים בפסק דיננו יחזרו להיות תהליכים המתרחשים גם בחיים עצמם". 

על "שיוך מגורים" והיטל השבחה 

מהם שלבי הליך השיוך? מי חייב בהיטל השבחה? מי נהנה מה"התעשרות"?

בדרך לניתוח החבות בהיטל השבחה סקר בית המשפט את תהליך השיוך. 

החלטות רשות מקרקעי ישראל (751 ואלה שבאו בעקבותיה) נועדו לאפשר לקיבוצים "לשייך" מבני מגורים ומגרשים המצויים בשטחם, כך שהזכויות בהם יוקנו במישרין לחברי הקיבוץ המתגוררים באותם מבנים. על רקע זה, הגדיר בית המשפט העליון את השאלה: האם ההליך המתואר של "שיוך זכויות" במקרקעין מטיל על הקיבוצים עצמם חובת תשלום בהיטל השבחה?  

לפי המדיניות הקרקעית הנוהגת: "במושבים הנחלה תוחכר ישירות למתיישב במושב, ואילו בקיבוצים הנחלות יוחכרו לקיבוץ". על הקיבוצים נאסר להעביר את זכות החכירה שלהם במגרשי המגורים לחברי הקיבוץ. 

ה"שינויים המשמעותיים במרקם החיים הקיבוצי", הביאו להחלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל, שהקיבוצים-המערערים פעלו לפיה, ש"העניקה לקיבוצים גמישות רבה יותר בניהול הקרקע שלהם", "אפשרה לחברי הקיבוץ לקבל זכויות קנייניות בחלקת מגוריהם, ולחתום על הסכם חכירה ביחס אליה ישירות מול רמ"י. המשמעות: "כל חבר קיבוץ יכול לקבל זכויות קניין עצמאיות בבית מגוריו".  

הליך השיוך מתבצע בשני שלבים. הראשון, תכנוני (הפרדה בין חכירת השטח החקלאי לבין החכירה למגורים). השני, התקשרות ישירה בין רמ"י לחברי הקיבוץ (שהקיבוץ אינו צד לה) בהסכמי חכירה אישיים. מאחר שנאסר על הקיבוצים לבצע הקצאה ישירה של הקרקע לחברי הקיבוץ למטרות מגורים, הם משיבים את הקרקע לרמ"י, אשר מקצה אותה מחדש לחברי הקיבוצים שמתקשרים עימה בחוזה חכירה לדורות. חוזה החכירה החדש נעשה בין רמ"י לבין חברי הקיבוץ הפרטניים, אשר נדרשים לשלם דמי חכירה מהוונים עבור הקרקע, לפי הערכת השמאי הממשלתי. 

מהו היטל ההשבחה? 

היטל ההשבחה הוא סוג של מס. זהו תשלום חובה שמטילה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בהתאם לסמכותה לפי חוק התכנון והבנייה, והוא נגבה מבעל המקרקעין או מחוכר לדורות. החיוב מוטל על "השבחה תכנונית", ומותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון, "פעולה תכנונית", כאשר הוועדה לתכנון ובנייה אישרה מהלך תכנוני מסוים מסוג של אישור תוכנית, מתן הקלה או שימוש חורג (זו "התוכנית המשביחה"), והשני, עליית שווי המקרקעין, כתוצאה מהפעולה התכנונית. אמור מעתה, אין די בכך ששווי המקרקעין עלה, "אלא נדרש קשר סיבתי בין פעולות התכנון המנויות בסעיף לבין עליית שווי המקרקעין". 

החייב בתשלום ההיטל, הוא מי שהיה הבעלים או החוכר בעת אישור התוכנית המשביחה. שווי "ההשבחה" (עליית הערך) נקבע אומנם במועד שבו אושרה "התוכנית המשביחה", אך הגבייה של ההיטל נעשית רק כאשר החייב בתשלום מימש את זכויותיו במקרקעין (הוצאת היתר בנייה, העברת הזכויות לאחר או בדרך אחרת).  

ביסודם של דיני היטל ההשבחה קיימת התפיסה לפיה "בעל הזכויות העיקרי בקרקע, שנהנה מן ההשבחה, צריך לשתף את הציבור בחלק מן ההתעשרות שהורעפה עליו בעת שהוא מממש את זכויותיו במקרקעין", הטעם לכך הוא שלמעשה "התעשרות" זו נוצרה כתוצאה מפעולה נורמטיבית של הרשות (למשל, שינוי ייעוד של קרקע). 

מי נגד מי? 

הקיבוצים, שלא ויתרו, הקימו צוות מצומצם למאבק בעניין זה, שמנה מנהלים וחברים בגליל העליון 

על הצוות שפעל לצד עורכי הדין במאבק עיקש לאורך השנים וגייס את מרבית קיבוצי הגליל העליון  

נמנים אורי דורמן (כיום מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל), יונתן פרידמן (חולתה), רועי שרון (מעין ברוך), דנה יוסף והדס בן זיו סולגניק – רכזת התנועה הקיבוצית בגליל העליון והגולן.  

חשוב להבין באירוע חשוב זה את גבולות המגרש והשחקנים שבו: רשות מקרקעי ישראל (אשר לוּ הייתה תוצאה אחרת לפסק הדין הייתה "חוסכת" כספים רבים שהיא מעבירה למועצות האזוריות המקומיות כ"חלף השבחה" מתוך תקבולי דמי ההיוון שהיא מקבלת), קיבוצים, חברי קיבוצים (שבתוצאה אחרת היו נדרשים בתשלום עשרות אלפי שקלים), הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה (מכוח סמכותן להטיל חובת תשלום של היטל ההשבחה) וגם המועצה האזורית (שמקבלת כ-80 אחוזים מהכספים המשולמים כהיטל השבחה לצורכי פיתוח ביישובים). בבית המשפט העליון נמצא שאף עמדת המשנה ליועצת המשפטית – היא נגד עמדת הקבוצים. 

כל אלה התייצבו בבית המשפט העליון לפי הסדר הבא: 

הקיבוצים, באמצעות עורכי הדין רון רוגין, יונתן גולדשטיין;  

הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל העליון, באמצעות עו"ד לילך גפני-רוזינס; 

המועצה האזורית הגליל העליון, באמצעות עו"ד ורדה גילה;  

רשות מקרקעי ישראל, באמצעות עו"ד יונתן ברמן, עו"ד אסתי אוחנה.  

בית המשפט העליון בהחלטה נדירה דחה אחת לאחת את טענות הוועדה המקומית, ועדת הערר ובית המשפט המחוזי ואימץ את הטיעונים של הקיבוצים.