אושרי חיון צלמת, יוצרת קולנוע, מורה במרכזים למחוננים ויו"ר עמותת "אחותי למען נשים בישראל", חזרה בתקופת סגר הקורונה הראשון למושב שאר ישוב בו גדלה. השהות במושב עוררה בה זיכרונות, מחשבות, תהיות, מה שהביא להשתתפות בקורס "צילום ככלי לשינוי חברתי". אושרי צילמה סדרת צילומים בבית הוריה ומשפחתה המורחבת במושב, מהם נבחרו שישה לתערוכה ב"פסטיבל הצילום הבינלאומי" השמיני בת"א, ה-9-21 בנובמבר – כישרונית כבר אמרנו?
תקופת הקורנה הממושכת גרמה לאנשים רבים לשינויים משמעותיים בחייהם, מכיוונים שונים. שמענו באמצעי התקשורת, אין סוף התייחסויות וחשיפת האנשים לבעיות בריאותיות וכלכליות, כיצד מתמודדים עם תקופות הסגר והשלכתיו על קיום חיים נורמליים ושגרתיים במידת האפשר. הצלמת אושרי חיון מייצגת את האנשים מתקופת הסגר הראשון והממושך, שעם כל המגבלות והקושי, זימנו לה הזדמנויות חדשות, ביניהם השתתפות בקורס צילום בזום: "הצילום ככלי המחולל שינוי חברתי", עם המורה והמנחה איל לנדסמן. לאנשים יצירתיים זהו רק שער להיכנס ולהמריא.
אושרי חיון (37), צלמת, יוצרת קולנוע, מורה במרכזים למחוננים ויו"ר עמותת "אחותי למען נשים בישראל" נשואה לערן העוסק בהפקות, ואמא של הפעוטה אייר (2.5) ובדרך ללידת תינוק נוסף בע"ה. בימים אלו אושרי משתתפת בתערוכה ב"פסטיבל הצילום הבינלאומי" השמיני, שנפתח בת"א, בו מציגים צלמים מהארץ ומהעולם ב-90 תערוכות, חלקן תערוכות יחיד וחלקן קבוצתיות. בפסטיבל תמצאו תערוכות של צלמים ישראלים ובינלאומיים מובילים, בשילוב תכנים שונים מתחום הפרפורמנס, וידאו ארט, מוזיקה ועוד.
בתערוכה תציג חיון שש יצירות מסדרת צילומים אישיים של משפחתה במושב שאר ישוב, בהן היא שואלת: "מהם הדימויים המרכיבים זהות ישראלית-מרוקאית בפריפריה החברתית והגאוגרפית של ישראל?". לדבריה: "אני מאמינה שצילום חברתי בכוחו לשנות גישה ועמדות. חשוב לי שאנו הנשים לא נבוא ממקום מתבכיין אלה ממקום של חוזק, שנבליט ונראה את מה שיש ונעצים את פעילותנו."
דרך חיי היומיום במשפחתה המורחבת במושב בו גדלה, היא מנסה לאפיין ולהחצין את המזרחיות שבה – השפע בחוץ המוצג לעיני כל, הצעקה גם היא בחוץ, האוכל, החום, המשפחתיות, הנשיות המזרחית, הגבריות הפטריארכלית והחמולה. כל אלו מתנקזים לצילומים מבוימים, מעוררי התייחסות.
"פסטיבל הצילום הבינלאומי"
איל לנדסמן, מנכ"ל "פוטו ישראל", הוא יוזם הפסטיבל ומנהלו האמנותי, ביחד עם מיה ענר, האוצרת הראשית.
לנדסמן: "הקורונה גרמה לביטול פסטיבלים רבים או לקיומם באופן מקוון, מה שלא מתאים לפסטיבל כשלנו. 'פסטיבל הצילום הבינלאומי' הינו אירוע הצילום הגדול ביותר בישראל המתקיים השנה בפעם השמינית. הפסטיבל מהווה נקודת שיא לפעילותה השנתית שלPHOTO IS:RAEL , חברה לתועלת הציבור ושלא למטרות רווח. החברה הוקמה למימוש חזון לעשייה חברתית, יצירת דיאלוג, מחקר והפניית זרקור אל נושאים אמנותיים וחברתיים באמצעות שפת הצילום.
"כמענה לתקופה המאתגרת החלטנו לקיים השנה את פסטיבל הצילום בפורמט חדש. הפסטיבל יורכב מתערוכות צילום רחבות היקף, פתוחות לקהל הרחב ללא עלות. הפסטיבל ילווה בתוכנית בינלאומית מקוונת ועשירה, שתתן במה לדוברים ודוברות מרחבי העולם. השנה לראשונה הפסטיבל יתקיים כאירוע נודד במטרה להנגיש אותו לקהל נוסף בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, כאשר הנושא הנבחר הינו 'שינוי / טרנספורמציה'."
לדברי לנדסמן, היום יותר מתמיד יש לצילום ולתיעוד חלק חשוב בהובלת שינויים חברתיים ופוליטיים ברחבי העולם, מהשפעה על מקבלי ההחלטות ועד לשינוי סדר היום. בפסטיבל יושם דגש על עבודות צילום חברתיות, הנוגעות במגוון נושאים: אקולוגיה וסביבה, הגירה, גזענות, אפליה, מעמדות חברתיים ועוד.
לשמירת בריאות המשתתפים יש להקפיד ולקיים את הנחיות משרד הבריאות ומגבלות הפעילות, כפי שמפורסמות ע״י ממשלת ישראל. "מאחר ואי אפשר כעת לקיים פסטיבל בחלל סגור, חיפשתי מקום מתאים תחת כיפת השמים ברחבי ת"א. היינו נחושים למצוא פתרון הולם, שיאפשר לנו לגרום לאנשים לצאת, ולו לשעה קלה מהמסכים ומהרשתות החוצה. באחת מריצות הבוקר שלי נקלעתי לכיכר המדינה, שהפכה לאתר בנייה עם בור ענק במרכזו, המוקף בחומה. החומה באורך של קרוב לקילומטר, נראתה לי אידיאלית לתצוגת צילומי הפסטיבל, כתערוכת צילומי חוצות, הפתוחה לכל וללא עלות."
את הפסטיבל תפתח הרצאתו המקוונת של הצלם הבריטי הנודע, מרטין פאר, על 40 שנות קריירה מאחורי העדשה, במהלכן הוציא לאור 120 ספרי צילום.
"ברחתי מכל סממן ערבי"
אושרי חיון: "אין ספק שחיי מאד מגוונים ויצירתיים. נולדתי בקרית שמונה ובגיל ארבע בשנת 1986 עברתי עם הורי שלמה וסוזי חיון למושב שאר ישוב. אבי החקלאי בנשמתו נולד במושבה יבנאל ועד היום שניים מעשרת אחיו מתגוררים במושבה. אימי נולדה בקרית שמונה למשפחה ברוכת ילדים. היא המשיכה לעבוד במספרה שלה בקרית שמונה. כולם בעיר הכירו את סוזי הספרית, שרק בשנים האחרונות סגרה את המספרה. גם אחי הבכור אסף (39) נולד בקרית שמונה, ואילו אחי הצעיר גיל (34) נולד כבר במושב. שני אחיי מתגוררים כיום במושב עם משפחותיהם, ועובדים עם אבי בעסק משפחתי לתשתיות ועבודות עפר.
"בילדותי ובנעוריי ברחתי מכל סממן ערבי שיכול להגדיר אותי. פחדתי מהשפה המרוקאית, משילוב של מילים שאינן בעברית, התרחקתי מהמוזיקה, סלדתי מהמנומר או מכל טקסטורת בד שיכולה להיקשר לערביות. זה היה חלק מהעולם אליו נולדתי. היינו גאים במוצא המרוקאי שלנו, אבל עבדנו קשה יותר כדי להיחשב כישראלים. כשהתבגרתי ולמדתי את ההיסטוריה השחורה, הגנוזה, חוויתי שבר עמוק מול החוויה שלי כישראלית-צברית, ומול מייסדי המדינה וחזונם."
בעבודות הצילום שלה היא מדגישה לדבריה את הערביות, שהיא חלק אינטגרלי של יותר ממחצית האוכלוסייה בארץ, שניסו להשתיק ולדכא במשך שנים בתוך הישראליות: "אני משתמשת בעולם דימויים שפעם היווה מקור להתנשאות ולגלוג, כמו: 'פרחה' – שם גנאי לאישה מזרחית ובדומה לה ה'ערס' – מילת הגנאי הגברית, מילים שנועדו להציג את יוצאי עדות המזרח דרך סטריאוטיפים המייצגים נחיתות, המוניות והיעדר חינוך ותרבות.
"כשבגרתי ועברתי לת"א, התחלתי לחפש את זיכרונות הילדות שלי, את הטעם, הצבע, המשפחתיות, את התפקידים שממלאות הנשים. מהי מבחינתי נשיות מזרחית ישראלית בשנת 2020? עם השנים הזיכרונות אבדו בדרך לכל הדורות, אז אני ממציאה לעצמי זיכרונות וסיפורים על החיים במרוקו, על הישראליות ועל החיבור ביניהם ואני מנסה לצלם אותם"
"באמצעות ריקליימינג אני מנכסת תרבותית את ה'פרחה' אליי ואף נכנסת לנעליה. למרות השנים שעברו אני לא במקום של שלום עם הזהויות שלי, ולכן אני מתריסה דרך 'הפרחה' והסטיגמות את עומק השבר שלי. הגעתי למושב בתקופת ההסגר הראשון אבל כשאני מצלמת את המשפחה שלי מתרחש הפער בין הדעות הקדומות הכוללניות, לבין החיים עצמם. אני מגיעה מתל אביב עמוסה ברעיונות, שואלת מה זה מזרחי? ויחד אנחנו מחפשים את הדימוי, את הסטריאוטיפ.
אנחנו בונים את ה'סטינג' ואת הבגדים שילבשו. המופיעים בצילומים הם בני המשפחה שלי, ולא שחקנים. לפעמים, יש לציין, שהם מצליחים להיכנס לסטריאוטיפ מתוקף היותם הם עצמם, ולפעמים אנחנו רואים את השונות, את הניכור, או אפילו את המימד הקומי שנוצר, בין מה שהתמונה רוצה לסמל לבין מה שהם באמת. באמצעות המצלמה שלי אני שואלת, האם אני זו שתקועה בבינאריות, ב'אנחנו' ו-'הם'? האם השיח המזרחי האקדמי, הוא זה שמשאיר אותי שבויה בתוך הסטריאוטיפ. ודווקא הם מהפריפריה שבנו לעצמם גן עדן משלהם, התקדמו הלאה מהמבט שממסגר אותם? אולי אחרי 72 שנים בארץ זו תמצית הישראליות?"
היא מסתכלת על הדימויים והם משקפים לה את הפער בין "הפיתוי-לדימוי" של הפריפריה לבין מה שהם עצמם באמת. כוחם של הדימויים הוא שדרך הפער הזה, הנגלה לעין, היא מספרת סיפור באמצעות המצלמה שלה, "על מגוון הסטריאוטיפים שאנחנו שבויים בהם, סטריאוטיפים שמובילים לגזענות, סטריאוטיפים שאולי בסופו של דבר לא נותנים לנו פשוט לחיות את חיינו. כשהגעתי למושב, חזרתי לחקור את ההורי על ההיסטוריה שלהם, על ילדותם ועל הבית ממנו הגיעו. חקרתי את הגיסות שלי ששתיהן מקרית שמונה, שעברו להתגורר במושב עם אחיי. והקימו כאן את משפחותיהם. בנינו את התמונות וצילמנו אותם, תוך תשומת לב גם לרקע ולאביזרים."
הרעיון
"אחד הצילומים נקרא ' אמא, אני ואייר'. זוהי התמונה הראשונה שצילמתי בבית במושב בסדרת הדימויים 'לה ווי נובל' על המשפחה שלי. בתמונה נראית אימי, אני ובתי הקטנה אייר על רקע הבית הגדול במושב, ובגינה הירוקה נראים עצים שופעים המבטאים את השורשיות. בצילום אחר נראה עץ הזית כרקע וכל מה שהוא מבטא. הבית הענק הזה לא ניתן במתנה, הוא נבנה בעבודה קשה, בעשרים אצבעותיהם של הוריי. ולמרות זאת, אני זוכרת את אמא שלי יושבת על המדרגה במרפסת בכניסה לבית, עם כוס קפה שחור ביד וקצת חלב, בידה השנייה סיגריה שלא איפרה והיא בוכה ובוכה.
היא מתגעגעת לעיר שלה, לשפה שלה. פה היא יכולה למות ואף אחד לא ישמע אותה. אני שואלת את עצמי לא פעם מה זה בית בשבילי? מהי הנשיות אליה אני מתחברת? כשהייתי קטנה השאלות האלו לא היו חלק מהמהות שלי, התעריתי כמו כולנו כאן עם ילדים של מהגרים ממדינות שונות. בילדות במושב היינו שתי משפחות ממוצא מרוקאי, שמייסדי המושב ממוצא אשכנזי הונגרי.
שליו עם האבטיח
"כשבגרתי ועברתי לת"א, התחלתי לחפש את זיכרונות הילדות שלי, את הטעם, הצבע, המשפחתיות, את התפקידים שממלאות הנשים. מהי מבחינתי נשיות מזרחית ישראלית בשנת 2020? עם השנים הזיכרונות אבדו בדרך לכל הדורות, אז אני ממציאה לעצמי זיכרונות וסיפורים על החיים במרוקו, על הישראליות ועל החיבור ביניהם ואני מנסה לצלם אותם. בתמונת צילום אחרת המבטאה גם היא 'שלושה דורות של נשים', אני עומדת לצד אימי, המוכרת בקרית שמונה והאזור כסוזי הספרית. כשאני שם, ככה אני מציגה את עצמי, הבת של סוזי הספרית, כי בפריפריה לא תמיד צריך שם פרטי. מה אני לוקחת מאמא שלי? מה אני בוחרת להעביר לבת שלי? ומה היא תעביר הלאה, לדור הבא? ימים יגידו."
צילום נוסף המוצג בתערוכה הוא האחיין הבכור שלה בשם שליו עם האבטיח. היא בחרה שיצולם אבטיח, שהוא סמל הקיץ הישראלי מבחינתה, מושבניקיות ופלאח. "צילמתי את התמונה הזו רגע אחרי ששליו יצא מהבריכה בחצר הורי. הוצאתי את השטיח המהמם, עבודת יד של סבתי ז"ל, שמשפחתה של אימי הביאה עימה לארץ, מהעיר פז שבמרוקו – וברקע אמא שלי אומרת לי: 'אושרי, תשמרי על השטיח הזה, זו הירושה היחידה שלי'. בחרתי מקום בחצר בו מופיעה חומה חשופה, שילוב בין חדש לישן. את המראה רואים גם דרך השיח הקטן השתול שם והעץ הגדול מאחורה. באמצעות החומה והשטיח נוצר שילוב שמהווה בעיני חיבור בין מזרח לבין מערב. שזו תמצית הישראליות עבורי."
תחנות
חיון שרתה בצבא כפקידה פלוגתית בגדוד שמשון. בהמשך למדה קולנוע במכללת ספיר, שם יצרה בשיתוף עם הילה כהן את הסרט על סבתה, "עיישה". הן זכו בפרס הצילום, מטעם "פסטיבל קולנוע דרום", פרס סרט הביכורים מטעם פסטיבל הקולנוע באלמטי קזחסטן, הסרט הופיע גם בפסטיבל חיפה, בסינמטקים ברחבי הארץ ובערוץ 2 ו-10 בזמנו.
חיון משתפת בתהליך יצירתו: "החלטתי לנסוע לסבתא שלי שהתגוררה ביבנאל מאז עלייתם לארץ ולצלם מעין יום בחייה. החוויה הייתה עוצמתית. דרך המצלמה התגלתה לי אישה חזקה שהולכת אחרי האמת והעקרונות שלה, היא פשוט לא יודעת דרך אחרת. היא שיקפה עבורי את החיים שהיו במרוקו, ושאין לי שום מושג לגביהם. שיתפתי חברה קרובה ויוצרת קולנוע מוכשרת, הילה כהן וביחד יצאנו לצלם את סבתא שלי שוב ושוב. אספנו חומרים, ניסינו להבין את העברית השבורה שלה שמסתתרת מתחת לשפה המרוקאית.
"המושב שלי, שאר ישוב, הוא תמיד בשבילי הבית והמשפחה שלי – מקום אהוב לחיות בו. לא זכור לי שהרגשתי בו גזענות כלשהי בשל מוצאנו. נקלטנו יפה והיו לי חברים וחברות רבים. …הפעם הראשונה שחשתי גזענות היה בביה"ס התיכון האזורי בכפר בלום. הקיבוצניקים נתנו לנו להרגיש 'הם ואנחנו', כינו אותנו בכינויים מעליבים ופוגעים. היה לי קשה לקבל זאת, ושאלתי בתוכי למה? בבית שמעתי את סיפור החיים וההחלטות של הורי מהשנים הראשונות של נישואיהם"
"בלילות, שתינו דיברנו הרבה על הגירה ועל המחירים שהיא הביאה לחיים של כולנו. מה קיבלנו? על מה ויתרנו בדרך? למדנו את ההיסטוריה הפחות קונבנציונלית, זו שלא מלמדים בבי"ס. מבחינה זו, התואר בקולנוע בספיר פותח אפיקים מדהימים. הסרט עוסק במערכת היחסים בין סבתי לעז שלה בובה ולתרנגולים, כשברקע מערכות יחסים משפחתיות שמדברות על הגירה ועל הכאב הטמון בה. הסרט ברובו מדבר במרוקאית ונעזרנו בנשים משדרות לתרגום. בהמשך גיליתי שהסופר א.ב. יהושוע צפה בסרט וכתב על סבתא שלי בסיפרו 'ניצבת', שם דמותו של הגיבור מתרשמת ממנה, מהעוצמות שבה ובלילות הוא מנסה לחקות אותה. מתוך עשיית סרט זה: נשיות, הגירה ומזרחיות הלכו ותפסו מקום נכבד בחיי היצירה שלי. חקרתי את הנושא הלוך ושוב ובעיקר, ניסיתי לחשוב איך זה משפיע עלי?"
כמו כן, אושרי השתתפה בחממת הקולנוע הבינלאומית "גרינהאוס" ובחממת הנשים של "הקרן החדשה לקולנוע" ואף זכתה בפרס התחקיר על הסרט "תחנה סופית" של ג'ולי שלז. כן יצרה תערוכה בשדרות בשם "נשים באדום", שבה חקרו מה מלחמה בת עשרים שנה יוצרת בנפש האישה, האמא, דרך מונולוגים ותמונות שבנינו. שם התאהבה בעולם הסטילס ובאפשרויות הגדולות שטמונות דווקא בצמצום שלו. היא עדיין מצלמת גם בוידאו J.
"בארבע שנים אחרונות אני משמשת בהתנדבות כיו"ר תנועת 'אחותי – למען נשים בישראל', שהיא תנועה פמיניסטית-מזרחית יחידה מסוגה בישראל. מטרתה ליצור תנאים מתאימים, בהם נשים מאוכלוסיות מוחלשות, הנתפסות בחברה הישראלית כשקופות, יהיו נראות ומשפיעות." חיון מסבירה ש-"אחותי" נוסדה על ידי פעילות פמיניסטיות מזרחיות, שהציבו להן למטרה להעלות על סדר היום הציבורי נושאים של צדק כלכלי וחברתי, מתוך תפיסה פמיניסטית הקושרת נושאים של לאומיות, אתניות ופמיניזם. מאז הקמתה הצליחה התנועה להרחיב את השיח והעשייה הפמיניסטיים בישראל, בתכנים המתייחסים למגוון ההתנסויות והצרכים של נשים מהפריפריה הגיאוגרפית, הכלכלית, החברתית והתרבותי בארץ.
המושב
"המושב שלי, שאר ישוב, הוא תמיד בשבילי הבית והמשפחה שלי – מקום אהוב לחיות בו. לא זכור לי שהרגשתי בו גזענות כלשהי בשל מוצאנו. נקלטנו יפה והיו לי חברים וחברות רבים. ליד תחנת האוטובוס התגוררה זקנה מוותיקות המושב בשם אלה, שמאד חיבבה אותי. נרקם ביננו קשר מיוחד וחם. לעיתים הייתי יורדת מהאוטובוס ומגיעה לבקר אותה. היינו משוחחות והיה לי כייף. הפעם הראשונה שחשתי גזענות היה בביה"ס התיכון האזורי בכפר בלום. הקיבוצניקים נתנו לנו להרגיש 'הם ואנחנו', כינו אותנו בכינויים מעליבים ופוגעים. היה לי קשה לקבל זאת, ושאלתי בתוכי למה? בבית שמעתי את סיפור החיים וההחלטות של הורי מהשנים הראשונות של נישואיהם."
האב שלמה הוא מושבניק יבניאלי בנשמתו שגדל על ברכי החקלאות. בשנות העשרים שלו הכיר את רעייתו לעתיד, בת קריית שמונה, הגאה במספרת הנשים שלה בעיר. הם התאהבו, התחתנו ועברו לגור בדירת עמידר בקרית שמונה, בזמן שחיפשו בתי קבע להשתקע בהם. האם הייתה מחפשת בתים בעיר והאב חיפש במושבים מסביב. על אף שקרית שמונה היא עיר קטנה, הוא לא יכול היה להכיל את החיים בעיר, הוא היה חייב מרחבים.
"כששאלתי את אמי איך בסופו של דבר התרצתה ועברה למושב, היא אמרה שאבי מושבניק מלידה. המרחבים הפתוחים והקרקעות רחבות הידיים זה משהו שזורם לו בדם ואי אפשר לעצרו. הוא התאהב בחלקת אדמה בשאר ישוב. בין המשקים שראה התגלו באחד מהם 3-4 עצי אבוקדו שגדלו בצפיפות, אחד לצד השני. ואז הוא התאהב במקום. עד היום זה המקום בילוי שלנו, בו אנחנו אוכלים ארוחות משפחתיות בחוץ. יש שם עמדת ברביקיו מסודרת, מקרר וכל מה שצריך.
"אני זוכרת את החקלאות ואת האדמה המניבה, את פירותיה הצבעוניים וריחניים לאורך כל ילדותי. עד היום אני יודעת להעריך פירות וירקות טריים הנקטפים, היישר מהאדמה הארץ ישראלית. יש להם טעם מיוחד שאין בשום מקום בעולם. עם השנים אבי זנח בכאב רב את החקלאות שלא השתלמה כלכלית והשקיע בבניית החברה שלו כקבלן, אליה הצטרפו בהמשך גם שני אחיי. אבי עדיין מגדל כל מיני ירקות ופירות לשימוש עצמי. הוא מתעורר מוקדם בבוקר והולך לראות את האדמה, את הצמיחה. באוגוסט האחרון, כשהייתי שם בהריון ועם הילדה שלי אייר, כל בוקר חיכו לי תאנים טריות שטופות על השולחן, מאחר והוא יודע שאני מכורה לתאנים. מבחינתי זה היה חלום. בכלל, הקורונה והסגרים שהיו הזכירו לי את הקסם הטמון במושב, במרחבים שלו. אין חווית ילדות טובה מזו לילדים."
אמא סוזי מציינת, שמילדות הייתה אושרי חיון ילדה יצירתית ומיוחדת: "כבר בגן הילדים הגננת אמרה שהיא תגיע רחוק, אולי סופרת או משהו שקשור בכתיבה ובסיפורים. היא הייתה ונשארה דעתנית, שיודעת להשיג מה שרוצה. אני זוכרת שהיינו צופות יחד בהמון סרטים. אז היה מקובל לצפות גם בווידאו. בסרט 'חלף עם הרוח' אולי צפתה מאה פעמים וידעה לדקלם משפטי מפתח ויותר. כשהחליטה ללמוד קולנוע בספיר אנו ההורים לא התלהבנו. שאלנו האם יש בזה פרנסה? מסתבר שבמידה ואתה טוב, יצירתי ומצטיין, אז אפשר להצליח ולהתפרנס בכבוד – אנחנו מאד גאים בה וביצירותיה."
לשכת התיירות של איטלה ושגרירות איטליה בישראל מכריזים על שבוע האוכל האיטלקי
