הדי בן עמר בחר לשחרר את הצער במטע האבוקדו, שם אין איש שומע ורואה. טור לא מצחיק בעליל
המיתולוגיה היוונית מספרת לנו שפעם הוזמן המלך מידאס לשפוט בתחרות נגינה בנבל שנערכה בין האל אפולו לאל פאן. מידאס פסק שהאל פאן זכה בתחרות. אפולו התרגז, ובכעסו הצמיח למלך מידאס אוזני חמור, בטענה שרק חמור יכול לטעות ככה בשיפוט ולפסוק שפאן זכה.
המלך מידאס החביא מתחת לכובע את אוזני החמור שצמחו לו, אבל מאחר ומעת לעת היה חייב להסתפר, היה חייב לחשוף אותן בעת התספורת בפני הספר שלו. על כן איים המלך מידאס על הספר שאם חלילה יפצה את פיו ויגלה למישהו על אוזני החמור של המלך – יותז ראשו מעל כתפיו.
הספר התאפק והתאפק ככל שיכול היה, עד לרגע בו חש שאין הוא עומד עוד באצירת הסוד היושב בקרבו, והוא רץ אל גדת הנחל, חפר שם בור עמוק וקרא אל תוך חלל הבור: "למלך מידאס אוזני חמור! למלך מידאס אוזני חמור!"
ורווח לו והוקל המשא מעליו.
אז כיסה את הבור והלך לביתו.
אלא שעל הקרקע שמעל לבור צמחו להם עם הזמן קני סוף, ומדי ערב, כשהייתה הרוח נושבת בין קני הסוף, נשמעה המיה מבין הקנים, המיה שהלכה לכל אורך גדת הנחל: "למלך מידאס אוזני חמור! למלך מידאס אוזני חמור!
התאונה
ולמה נזכרתי בסיפור הזה?
כי בתשעה בספטמבר 2001, יומיים לפני קריסת מגדלי התאומים, קרתה לנינה בתי – אז חיילת צעירה בתחילת שירותה הצבאי ובחופשה מהצבא – תאונת דרכים קשה, שלאחריה שכבה משך מספר חודשים ללא הכרה.
איש לא ידע לומר לנו מה יעלה בגורלה, האם תתעורר אי-פעם, ואם תתעורר, איך יהיה ומה.
טבע הדברים הוא שהתאונה טלטלה את כל המשפחה, ואני לקחתי עלי את תפקיד עמוד התווך שיחזיק אותה, אימצתי לי רוח אופטימית והכרחתי את עצמי להתנתק מרגשות, ולפעול באורח קר ושכלתן – לא להיסחף למקומות של ייאוש, צער ודיכאון.
ניהלנו סדר יום קבוע שבו חניה אשתי עזבה את עבודתה כאחות של קיבוץ עין החורש וישבה בשעות הבוקר עד שעות אחר הצהריים המאוחרות ליד מיטתה של נינה בבית החולים לוינשטיין, אלו השעות בהן המשכתי לתפקד באורח מלא בתפקידי כמרכז המשק והמזכיר של קיבוץ יד-חנה.
אחר הצהריים, בסביבות השעה שלוש או ארבע, סגרתי את המשרד ונסעתי להחליף את חניה ולשבת ליד מיטתה של נינה עד שעות הלילה, כשהמחלקה נסגרה לאורחים ולבני משפחה. אז נכנסתי למכוניתי ונסעתי הביתה.
כך נמשכו הימים, יום מושך אחריו לילה, לילה מביא אחריו יום, ללא כל שינוי, עד שבאחת הפעמים, כשחזרתי מבית החולים בשעת לילה מאוחרת ונכנסתי כדרכי לקיבוץ דרך מטע האבוקדו של קיבוץ יד-חנה, נוסע בשביל המתפתל בין עצי המטע, עצרתי את המכונית בלב-לבו וכיביתי את מנוע המכונית.
נכנסתי בהליכה אל בין שורות העצים, בעומקו של המטע, רחוק מאנשים ובתים, מקום בו איש לא יראה ואיש לא ישמע.
ובמקום ההוא, בין עצי האבוקדו של יד-חנה, נתתי לבכי פורקן.
והוא פרץ בעוצמה. קורע קרביים ולב וריאות, והדמעות מסמאות את הראייה, והכל רוטט בתוכך ומתוכך, לפעמים בבכי ולפעמים בשאגה, עד שהכל נרגע וחזרתי להיות שקט, שוב איש רגוע ומיושב, ונכנסתי למכונית – והגעתי הביתה.
ואיש לא ידע, ואיש לא ראה, ואיש לא שמע.
בכי נישא ברוח
ולמה נזכרתי בסיפורו של המלך מידאס ובסיפורו של הספר שלו ובסיפור על הבור שכרה, אתם שואלים?
כי ב-20 השנים הקשות והלא-פשוטות שעברו מאז הלילה ההוא, ועוד כיום מעת לעת, כשאני מגיע הביתה לעת ערב או לילה, והרוח נושבת בחוץ ואני עובר ליד עצי המטע ופותח את החלונות, אני יכול לשמוע את הבכי שלי מאז, חי וקיים כאילו לא עברו 20 השנים ההן, והוא הולך עם הרוח בין ענפי העצים במטע עד שלאט-לאט הוא נעלם.
ואני מקשיב לבכי ההוא מאז ההולך בין ענפי העצים.
מקשיב עד שאני נרגע.
ואני עוצר את המכונית ליד הבית, ואני נכנס אל הבית פנימה, וכמו אז, לפני 20 שנה – איש לא רואה, איש לא שומע ואיש לא יודע.
רק אתם יודעים עכשיו.
