"ההגעה לקן הייתה תורה שלמה: שלושה נעצים על הדלת דרש שלוש נקישות, שני נעצים – שתי נקישות, חלון חיצוני פתוח העיד על נוכחות בקן". על הפעילות החשאית של השומר הצעיר במרוקו, מפי אחד החניכים דאז, פרופ' רוני לוי, שלאחרונה חיפש ומצא את מדריכו, נמרוד שמע (היום שני), חבר עין החורש.
קיבלתי פנייה מרתקת מפרופסור, סופר ומשורר רוני לוי. רוני ביקש ממני מידע על נמרוד שמעי שהתחנך בקבוצת 'עופר' (בקיבוץ עין השופט). ביקש אפשרות ליצור איתו קשר. עזרתי לו בעזרת עמוס כרמל, חבר קבוצת 'עופר'. הקשר הטלפוני נוצר והאיש היה נרגש מאוד. נמרוד היה מדריך של רוני בקן 'השומר הצעיר' במרוקו. את סיפורו על קן 'השומר הצעיר' במרוקו הוא מספר כאן:
"הגענו לארץ במסגרת גרעין 'יחדיו' של השומר הצעיר, חלקנו היינו סטודנטים ממרוקו וחלק מבלגיה. לאחר פעילות ציונית שהתנהלה במחתרת בעיר טנג'ר במשך כשנה ארוכה, בהדרכתו של נמרוד שמעי, יצאנו להכשרה בצרפת לתקופה של כמה חודשים ולאחר מכן עלינו לארץ, עברנו לקיבוץ כרמיה וקיבוץ מגן.
"זה היה נמרוד שהסתובב כערבי דובר צרפתית, שגייס את כולנו בבתי הקפה של העיר תוך נקיטת סיכון אדיר ושהה איתנו ב-ECOLE ZETTE. איך אפשר לשכוח את התקופה המדהימה במחיצתו של האיש הענק שהיה נמרוד, הוא ואשתו הדסה.
ידע את שירי ברנסנס וברל בעל פה ושר אותם בצרפתית, כן, התימני המקסים והמחונן שהיה נמרוד. אני חייב לדעת מה עלה בגורלו, אני יודע שהוא מקיבוץ מזרע, כ-50 שנה חלפו מאז ואני נעשיתי פרופסור, סופר ומשורר. אני מת לדעת על מצבו, הוא בטח כבר בן שמונים ויותר, אגדה בעיני".
וכאן מוסיף רוני את סיפורו של הקן במרוקו:
"התיעוד השמור בארכיוני תנועת 'השומר הצעיר' לגבי גרעיני העלייה של בני נוער ממרוקו הינו דל ומועט. הוא אינו מאפשר לבחון את פעילות שליחיה ובטח לא את מעמדה של התנועה במרוקו, בעיקר בסוף שנות השישים.
עיקר התיעוד חושף את הפוליטיזציה של מנגנוני הסוכנות היהודית ושאר מניעיהם הנסתרים במאבק לעלייה. קיימים אוספים מועטים של פעולות התנועה, שנאספו בעיקר לקראת מלחמת ששת הימים, אולם זהו אוסף פרטי המבוסס כולו על עדויות של בני הנוער שעלו לקיבוץ בתקופה זו, כמצוין ברשימה צנועה זו, הכוללת קטעי זיכרונות ותיעוד בעל פה.
בשנתיים שבהן שהה נמרוד שני בשליחות, עברו בחוות ההכשרה בצרפת ארבעה מחזורים של בני נוער ממרוקו, בכל אחד מהם היו 20-30 חניכים. בסך הכל מדובר על כ-100 חניכים, שהגיעו לרוחמה, כרמיה ובהמשך למגן. "אני יודע שבודדים מהם נשארו בקיבוצים" אומר נמרוד, "אבל מה שהיה חשוב, זה שהם עלו לארץ ובעקבותיהם עלו כל בני במשפחה שלהם".
"לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו לפעול במרוקו תנועות נוער ציוניות רבות כ'בני עקיבא', 'הבונים', 'דרור', 'השומר הצעיר' ואחרות. תנועות אלה נאבקו על נפשם של בני הנוער היהודיים במרוקו. ראוי לציין את המאמצים הרבים שנעשו על ידי המפעל הציוני לקראת גיוס הנוער והבאתו לארץ.
"תנועת 'השומר הצעיר' פעלה בעיקר בערים הגדולות כמו קזבלנקה, רבת וטנג'יר, בהן התרכזו בני נוער ממעמד הביניים, בוגרי 'אליאנס וגימנסיות צרפתיות, בני נוער שכבר לא מצאו את דרכם בחיי התרבות המקומית ואשר שאפו לעתיד טוב יותר, מחוץ לגבולות מרוקו.
היה על תנועות הנוער הציוניות לגייס נוער זה ולקרב אותם להגשמה ציונית במקום לאפשר להם להתיישב בצרפת ובקנדה, שתי מדינות אליהן נהרו משפחות אמידות רבות.
"בני הנוער שפעלו בקנים השונים של תנועת 'השומר הצעיר' נבחרו בקפידה על ידי שליחי התנועות ועברו הכשרה יומיומית במפגשים שהתקיימו בדירות מסתור שנקראו קן מקומי. במפגשים למדו החניכים עברית מודרנית, הרחיבו את אופקיהם אודות ארץ ישראל המתחדשת, למדו על מפעלי הציונות, על הקיבוץ, שרו שירים עבריים ורקדו ריקודי עם ישראליים.
בסופי שבוע יצאו לטיולים ביערות עם המדריכים ולמדו באופן מעשי על החיים עצמם. בסיום נשלחו בני הנוער להכשרה חקלאית בצרפת בחווה החקלאית ECOLE ZETTE. זה היה מעין כפר חקלאי שדמה לקיבוץ, עם שדות זרועים, רפת ודיר וחיים משותפים. בסיום ההכשרה היה על בני הנוער להחליט עם לשוב למרוקו או לעלות לארץ ישראל במסגרת גרעין הגשמה. לא זכורים לי מקרים בהם בני נוער שבו למרוקו.
קן השומר הצעיר, טנג'יר
"ב-1966 נאסרה כל פעילות ציונית במרוקן. תנועת הנוער ה'שומר הצעיר' התקשתה לפעול בחופשיות והחלה לפעול במחתרת. רשימה זו עוסקת בתקופה זו. אחשוף את קורותיה של התנועה ומעשי שליחיה המסורים והאמיצים. אציין כי רוב בני הנוער בפעילות הציונית במחתרת באו מערים שונות, דבר שהוסיף למורכבותה של הפעילות, אך רובן היו מחוברות למטרת העלייה, לציונות חילונית ולחזון שיבת הגלויות.
בעבורי, כנער יהודי חילוני, המפגש הראשון שלי עם השליח נמרוד שמעי היה מרגש ביותר. זו הייתה מעין יקיצה ציונית מכוננת. כל בני דורי בעיר טנגיר התכוננו לנטוש את העיר ולנסוע לעבר חופי מבטחים אחרים וטובים.
באותו קיץ, שמעתי לראשונה על ארץ ישראל החדשה ועל שואת יהדות מזרח אירופה, על אסון ספינת אגוז, לראשונה התוודעתי ליומנה של אנה פרנק ולמרד גטו ורשה, כך החל הסיפור הציוני שלי.
אני זוכר שישבתי באחד מבתי הקפה במרכז העיר, ענדתי שרשרת זהב וסמל מגן דוד, ואז הופיע המלאך שלי, אדם שחרחר בעל חזות ערבית ברברית, חייך אלי ושאל אותי לכתובת בעיר – בית הכנסת על שם נהון. מה לערבי ולבית כנסת? שאלתי את עצמי.
במהרה הביט בי ובחיוך מתחכם אמר לי שהוא עורך מחקר על הקהילה היהודית בעיר מטעם עיתון צרפתי. הוא אף שאל אותי אם ידוע לי משהו אודות מדינת ישראל ואני פשוט אמרתי לו שלא ידעתי דבר על ישראל. דברי משום מה מצאו חן בעיניו. הוא הבין מהר מאוד כי אני יהודי, התעקש לשלם את החשבון ונפרד ממני לשלום.
באותו שבוע פגשתי בו שוב ואז גילה ששמו נמרוד. שמו העברי הפתיע אותי מאוד. 'נמרוד שמעי, זהו שמי', אמר לי בחיוך.
ידעתי עכשיו שיש לי חבר ערבי ושמו נמרוד. הוא היה מבוגר ממני בהרבה, ודאי היה בין עשרים ושמונה לפחות, אינטלקטואל אמיתי, חכם ושנון, בעל חוש הומור וכישרון. אלו אינן מילים מוגזמות, הבחור הערבי נמרוד, האיש המנומס והאדיב הזה, הרשים אותי מאוד וכבר בסוף אותו השבוע היה לי חבר מיוחד ושמו נמרוד שמעי. הוא בטח בי ואני בטחתי בו.
יום אחד הזמין אותי לבקר בביתו. הוא התגורר בדירה שכורה במרכז העיר. זה היה מעין מרתף של בית. בפנים היה הכל חשוך ועל אחד הקירות התנוסס דגל ישראל. לא היינו לבד, מלבדנו נכחו בחדר שני אנשים נוספים ואני נבהלתי מאוד כיוון שהם לבשו גלביות וכאפיות שכיסו את פניהם.
'אל תפחד איש יקר', אמר לי נמרוד, 'אנחנו יהודים כמוך'. חשתי נדהם, הייתי לגמרי מבולבל.
'אלו הם חברי', הוא שב ואמר. הם היו נציגי 'השומר הצעיר', שבאו מישראל והקימו קן מקומי, מחתרתי, של 'השומר הצעיר' ואני מאוד התרגשתי, חשתי בטוח. סמלי ארץ ישראל עטפו אותי מכל עבר, נמרוד ראה בי פוטנציאל גיוס ועזר. באותו השבוע הוא השביע אותי בנוכחות שני חבריו, עם יד על ספר התנ"ך. הוא סיפר על המפעל הציוני בעולם ובמרוקו, סיפר לי על הקיבוץ, על הצבא ועל התנועות הציוניות הפועלות בעיר. נמרוד ראה בי בן ברית נאמן, סמך עלי בכל והזמין אותי לאירועי התרבות של העיר.
כך הפכתי מנער ביישן חסר דאגות, לפעיל ציוני במחתרת. מידי יום נסענו לקן להקשיב להרצאות על ציונות, למדתי לראשונה על דרייפוס כי בבית הספר לא לימדו כלל על העם היהודי זולת המהפכה הצרפתית, הקולוניאליזם ושאר נושאים על התרבות הצרפתית.
שיא הפעילות בתנועת ה'שומר הצעיר' היה כרוך במעין חינוך מחדש של בני הנוער המגויסים, בעיקר חינוך על תולדות עם ישראל בכל הדורות, על גזענות ואנטישמיות, על השואה באירופה וחלק ממדינות צפון אפריקה, להתחיל קרוא וכתוב בעברית מודרנית ובעיקר להיות מודעים על כל ההתרחשויות בארץ ישראל.
במסגרת תפקידי כפעיל ציוני טרי וכמגויס נלהב לתנועה, היה עלי לגייס חברים יהודים על פי קודים והוראות ברורות ולהביאם למפגש סודי ראשוני עם המדריכים 'המוסתרים', כל זאת הרחק מעיני השלטונות ובחשאיות גדולה. נהגנו ללכת רק ברגל, שלא יראו אותנו יחד. היה חשוב לשמור על בטחוננו.
ההגעה לקן הייתה תורה שלמה: שלושה נעצים על הדלת דרש שלוש נקישות, שני נעצים – שתי נקישות, חלון חיצוני פתוח העיד על נוכחות בקן.
בתוך פחות מחודשיים הספקתי לגייס כעשרה פעילים חדשים, כל אחד נבחן היטב על ידי נמרוד וחבריו, החשיפה נעשתה בתום שבועות ארוכים של בירורים וחקירות עד להשבעה הסופית. בדרך כלל כל המגויסים אושרו לאחר הסרת המסכות של המדריכים, בכל אירוע חשיפה הורמו כוסות גזוז ועוגיות דבש.
כל הפעילות נעשתה באופן חשאי ביותר, הורי המגויסים לא ידעו דבר. זכורים מקרים בודדים שבהם הורים התלוננו למול השלטונות, פעמיים פונה הקן מכל תכולתו המחשידה עד יעבור זעם, המדריכים והשליחים עמדו בכוננות הסתלקות ליד הנמל מחשש למעצרים.
ברור כי התנועה לא זכתה לגיבוי ההורים, הקהילה ובתי הספר, הרי התנועה פתחה תכנית חינוכית מותאמת, עם מטרות ויעדים רעיוניים וחינוכיים מוגדרים היטב, בעיקר חילוניים, דבר שבוודאי עורר את התנגדות הקהילה, שראתה בפעילות הציונית גורם מתסיס העלול לסבך את מוסדותיה ושאר ארגוניה החברתיים.
כפי שכבר ציינתי, הורים מסוימים פנו לשלטונות, אך אלה פעלו תוך עצימת עין ולא הפריעו להמשך הפעילות של הקן. בסופו של דבר, מספר החניכים שפעלו בתנועת 'השומר הצעיר' נאמד בכמה אלפים, נערים ונערות, שחוו תהליכי חילון ומודרנה ובעיקר תהליך התעוררות ציונית.
נמרוד הפך את כל הקבוצה לחבורת צעירים אידיאליסטים, קבוצה ספוגה בערכים של שיתוף ועצמאות, עיצוב תרבות גרעינית וחיזוק הקשרים והחברויות. אני עדיין שומע את קולו הנאה והסמכותי: "דרך החינוך ניתן לשנות את העולם. הציונות הוא מעין פסיפס, כל אחד מביא את המשבצת שלו וביחד נוצר מרקם ציורי מדהים".
איזה פטריוט היה והינו האיש הנפלא נמרוד, אוהב אמיתי לעם ישראל ולמדינת ישראל, אדם אכפתי לכל מה שקורה בארץ הזאת ובתפוצות. לכל זה הוא נתן ביטוי חד מאוד בעשייתו ובפעילותו עם הגרעין שלנו. אלו אינן מילים נמלצות, אלא מילות הערכה והערצה לאדם הראוי לכל הכבוד".
המדריך נמרוד
"ישבתי בפגישות שם עם גלבייה, כשהפנים מכוסות פרט לחורים לעיניים, ועד שלא הרגשתי בטוח, לא הזדהיתי. כל הפגישות היו בדירות שכורות, במסווה של לימודי אנגלית ולימודים אחרים. רק כשהכרנו אותם טוב וסמכנו עליהם, הרשינו לעצמנו להיות פתוחים אליהם". נמרוד שני, 83, עין החורש, על פעילות 'השומר הצעיר' במרוקו
נמרוד (שמעי) שני, המדריך לשעבר מתנועת השומר הצעיר, זוכר את הפגישה ב-1965 בבית הקפה בטנג'יר עם החניך הראשון, רוני לוי, אבל לא לפרטי פרטים כפי שלוי זוכר אותה. ככה זה בדרך כלל.
החניכים זוכרים כל פרט הקשור למדריך הנערץ שלהם, והמדריך זוכר פחות כשמדובר בעשרות חניכים. "אמרתי לרוני שאני מודה לו שהוא מזכיר לי דברים מהשליחות שלי", אומר שני "והתפעלתי מהתרומה הגדולה שהתנועה ואני תרמנו לו.
אמרתי לו שזה מוכיח את האמרה, שכל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו, ושאני האמנתי בו. זה מאד ריגש אותי מה שהוא כתב. לא תיארתי לעצמי עד כמה ההשפעה שלי עליו הייתה גדולה".
מה אתה זוכר מהמפגש אתו ועם החברים שלו?
"אני זוכר שאספנו אותם כמו ביצים עזובות, כדי להצליח ליצור קבוצה של חניכים. ההורים שלהם לא רצו לעזוב את מרוקו. היה להם טוב שם. זה היה סיר הבשר. בתקופה ההיא, שנות ה-60 של המאה הקודמת, נשארו במרוקו 70 אלף יהודים שמצבם הכלכלי היה טוב מאוד.
הם לא תיארו לעצמם איזה משבר הם יעברו כשיגיעו לישראל. פגשתי את רוני ראשון ואז הוא הביא חבר שלו, וככה פעלנו בשיטה של 'חבר מביא חבר'. הכל נעשה בזהירות, כדי שלא נתגלה לפני שנוכל לבטוח בהם.
ישבתי בפגישות עם גלבייה, כשהפנים מכוסות פרט לחורים לעיניים, ועד שלא הרגשתי בטוח, לא הזדהיתי. כל הפגישות היו בדירות שכורות, במסווה של לימודי אנגלית ולימודים אחרים. רק כשהכרנו אותם טוב וסמכנו עליהם, הרשינו לעצמנו להיות פתוחים אליהם ולהזדהות לגמרי, במחנה הקיץ לקראת היציאה להכשרה בצרפת והעליה לארץ".
כל הזמן בכוננות בריחה
הוא בן 83, חבר קיבוץ עין החורש. גרוש מהדסה מקיבוץ מזרע, שממנה יש לו ארבעה ילדים, ופרוד מעינת מקיבוץ עין החורש, שממנה יש לו שני ילדים. סבא גאה ל-14 נכדים. בגיל 50 החליט לצאת ללימודי עבודה סוציאלית, ועד היום הוא עובד עם פגועי נפש, הלומי קרב, בחממה האקולוגית בקיבוץ עין שמר, עבודה שנפסקה בחודש האחרון בשל הסגר ההדוק.
הוא ממוצא תימני. אמו נולדה בירושלים לעולים מתימן, אביו נולד בתימן והגיע בצעירותו לארץ ישראל. "הוא היה דתי לגמרי" מספר שני "ופה הוריד את הפאות והפך לאיש שמאל. הוא אפילו הגיע למפלגה הקומוניסטית. אחר כך היה חבר מפ"ם".
כשפרצה מלחמת העצמאות היה שני בן 11, והוריו החליטו לשלוח אותו לקיבוץ כדי שלא ייפגעו לימודיו בתקופת המצור על ירושלים. הוא הצטרף כילד חוץ, לקבוצת 'עופר' בקיבוץ עין השופט, וכעבור שנה ביקשו הוריו שיחזור אליהם. "לא הסכמתי" הוא אומר. "כל שנה התנהל מאבק בין הורי וביני, ואני לא ויתרתי. בעיני, החינוך החקלאי בקיבוץ היה פסגת השאיפות. הגעתי בכיתה ה' ונשארתי עד שסיימתי י"ב".
לאחר הלימודים התגייס לצבא, שם פגש את אשתו הראשונה, הדסה ממזרע. הוא עבר לחיות במזרע, שם היו גם הוריה, וחי שם עד 1980. באותה שנה התאהב בעינת מעין החורש, ולאחר פרק זמן שבו היו שניהם פעילים בתל אביב, עברו להתגורר בעין החורש.
לשליחות במרוקו יצא נמרוד ב-1965, בעקבות משבר שחווה בקיבוץ מזרע. לדבריו, לא קיבל עובדים לענף שאותו ריכז, ולכן יצא לעבוד בקיבוץ מגן שבנגב. בעיני הדסה אשתו הסידור הזה לא מצא חן, ולכן ביקשו לצאת לשליחות תנועתית משותפת.
הם פנו לאריה יפה מקיבוץ יקום, שהיה פעיל בקיבוץ הארצי ובתנועת 'השומר הצעיר', והוא הציע להם לצאת לחוות הכשרה בצרפת למשך שנתיים. כשהגיעו לצרפת התברר שחסרים מדריכים במרוקו, ולכן יצאו להדרכה ולגיוס חניכים שיגיעו לחוות ההכשרה.
"לפני שיצאנו למרוקו" נזכר שני, "קיבלנו הכנה מאנשי המוסד. סיפור הכיסוי שלי היה שאני יליד בלגיה, למשפחה שהמוצא שלה מפורטוגל. הייתי צריך לשנן את שם השכונה שבה גרתי, ואת שם מקום העבודה שבו כביכול עבדתי. הסיפור הזה נועד להסביר את זה שאני לא ממש דובר צרפתית וגם לא ממש דובר ערבית.
קרה לי פעם שטיילתי בשוק בטנג'ר, ואחד הרוכלים רצה למכור לי משהו. אמרתי לו בערבית שאני לא צריך את זה, והוא הסתכל עלי ומיד אמר: 'אתה מפלסטין'. עד כדי כך האבחנות שלהם היו חדות. היינו שם כמה שליחים מכמה תנועות נוער, ונהגנו לשחק כדורעף וכדור רשת על החוף. אחד החבר'ה פתאום צעק בעברית: 'חילוף', וזה מיד הכניס אותנו למתיחות".
כמה היה מסוכן אם היו תופסים אתכם?
"האמת שהם לא חיפשו אותנו במיוחד. הם חיפשו אנשים שמתנגדים למשטר, והיו עוצרים וחוקרים כל מי שנראה חשוד. אני מעריך שאם היו עוצרים אותי, ומגלים שיש לי דרכון זר ושבאמת הגעתי מארץ שנחשבת כאויבת של מרוקו, הם היו מגרשים אותי או עוצרים אותי לזמן ממושך. היינו כל הזמן בכוננות לברוח משם. היו לנו כרטיסי טיסה מוכנים, וברגע שהיו מאותתים לנו שאנחנו בסכנה, היינו צריכים לעלות על המטוס הראשון ולהסתלק משם".
הרגשתם אצל החניכים את המתח שבין החינוך השומרי החילוני לחינוך המסורתי שהם קיבלו בבית?
"לא. הם היו מאד פתוחים לרעיונות של הציונות ושל העלייה לארץ ישראל. הם למדו מאתנו את הדברים מהיסוד, אבל הכירו את הכמיהה לארץ ישראל. זה נוער שבחלקו היה מרדן, והוא היה מוכן ללכת בדרך אחרת מזו שעליה חונך בבית. הם לא גילו להורים שהם נוסעים לארץ ישראל.
סיפרו שהם נוסעים לאירופה או לקרובי משפחה בארצות הברית או בקנדה. ההברחה ממרוקו הייתה בספינות מטנג'יר לספרד, ומשם היו טסים לצרפת. כשהיו בחוות ההכשרה בצרפת, הם לא סיפרו להורים וגילו להם את האמת רק לאחר שהגיעו לארץ. הרציונל היה שברגע שאתה מעלה את הנוער, ההורים יגיעו לארץ בעקבותיו, ואכן כך היה".
פרק ההכשרה לחיי קיבוץ, היה משותף לחניכים ממרוקו ולחניכים מכלל אירופה. שני זוכר את חוות ההכשרה שהשתרעה על פני 500 דונם, שעליהם נזרעו גידולים שונים.
"גידלנו חיטה ומספוא והייתה רפת שבה היו חולבים בידיים, וזה היה מאד קשה. ביקשתי מהסוכנות מימון למכונות חליבה, והם נתנו לנו אותו בלי בעיות. זה היה כמו קיבוץ קטן. מה שקשר אותם האחד לשני ואת כולם לארץ, היו העבודה המשותפת, השיחות, לימודי העברית ושירי ארץ ישראל שלימדנו אותם. הם היו בני 17-18, הגיל שבו בני הנוער מורדים במוסכמות".
הם הביעו געגועים להוריהם?
"במקרים מועטים מאד. הבנות היו יותר רגישות מהבנים. ברור שחוו משברים, אבל הם התגברו".
בשנתיים שבהן היה שני בשליחות, עברו בחוות ההכשרה ארבעה מחזורים של בני נוער ממרוקו, שכל אחד מהם מנה 20-30 חניכים. בסך הכל מדובר על כ-100 חניכים, שהגיעו לרוחמה, כרמיה ובהמשך למגן. "אני יודע שבודדים מהם נשארו בקיבוצים" הוא אומר, "אבל מה שהיה חשוב, זה שהם עלו לארץ ובעקבותיהם עלו כל בני המשפחה שלהם".
מה התגובה שלך לטענות שהקיבוצים לא רוצים לקלוט את בני עדות המזרח ושהם מופלים לרעה כשהם חברי קיבוץ?
"אני חושב שאלו דברי נאצה שבאים מאנשים שרוצים לגרוף פופולריות. אורלי לוי אבקסיס, לדוגמה, ישבה שנים בקיבוץ מסילות ואהבה את המקום, ופתאום היא תוקפת את הקיבוצים בניסיון לקושש קולות מן הגורן ומן היקב. מאז ומתמיד הקיבוצים קלטו את בני עדות המזרח בחברות נוער, וחלק מהם נשארו בקיבוצים. כשאני פוגש בוגרי חברת נוער, הם בעיני חברי קיבוץ רגילים, אבל אולי לחלקם יש משקעים מהתקופה שבה לא התייחסו אליהם כאל בני הקיבוץ. אני יודע שבעין החורש לא הפרידו בין חניכי חברת הנוער לבני הקיבוץ, ואני לא חושב שהם מרגישים מופלים לרעה לעומת שאר חברי הקיבוץ".
55 שנים חלפו מאז השליחות של נמרוד שני במרוקו, ולמרות שניתן היה להגיע לשם כתייר הוא עדיין לא מימש את חלומו לשוב לשם. "אולי עכשיו אעשה את זה עם רוני לוי" הוא אומר.
מה אתה אומר על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם מרוקו?
"זה היה צפוי. מרוקו אף פעם לא הייתה ארץ אויב. היחסים של המלכים במרוקו עם היהודים היו תמיד טובים. הם העריכו את הכוח של היהודים, את היכולת שלהם, ואת חוכמתם. הם באמת הצטערו כשהקהילה היהודית עזבה אותם ועלתה לארץ".
ראיין: נחמן גלבוע
