אבי דבוש, פעיל סביבתי, חברתי ופוליטי משדרות, בעל עבר קיבוצי עשיר ומנכ"ל ארגון רבנים למען זכויות אדם, מאמין שהשינוי הפוליטי בישראל יבוא מהפריפריה וסבור שלקיבוצים יש תפקיד חשוב בכך. ריאיון
למרות גילו הצעיר יחסית (44), הביוגרפיה של אבי דבוש עד כה, היא "רב תחומית" ומגוונת: ימין, שמאל, קיבוצים, עיירת פיתוח, דתיות, הסרת הכיפה, פעילות בצמרת מרצ, ניהול ארגון רבנים לזכויות אדם, והקמת תנועת הפריפריות. הוא נולד באשקלון למשפחה דתית, ימנית, מזרחית; למד בישיבה של הרב דרוקמן והדריך בבני עקיבא; ב-1993, בגיל , לאחר שקפץ כיתה וסיים את לימודיו התיכוניים, הוא עלה לירושלים כדי ללמוד במכון מאיר וכדי לבחון את הספקות שקינננו בו לגבי יחסו לדת וגם חבר למאבק של "העם עם הגולן" ושל מתנגדי הסכם אוסלו. "באתי למכון מאיר כדי להתלבט ומצאתי את עצמי בלי כיפה" הוא אומר, "אבל זה לא הפך אותי לחילוני, נשארתי על הרצף המסורתי-דתי, יש לי זיקה עמוקה למסורת ולדת." ב-1995, הוא התחיל לזוז שמאלה. ההסתה שהייתה ערב רצח רבין, הרצח עצמו, התחושה שהאלימות והשנאה, אינן הדרך, היוו מניע נכבד בתזוזה זו. לדבריו, משפחתו, חרף היותה תומכת ליכוד, שוחרת שלום ובעד מתינות, כך שהשינוי בעמדותיו לא היה צריך להפתיע.
מוקד השינוי: עשירונים 4-6
אחרי הצבא הוא חי 12 שנים בקיבוץ רבדים, שם הקים וניהל בית ספר לנערים הסובלים מאוטיזם. משם עבר לברור-חיל, שהה בו שמונה שנים וכיהן כיו"ר האגודה הקהילתית ובפועל ניהל את קהילת הקיבוץ. לפני שלוש שנים, בעקבות גירושיו, עבר לשדרות השכנה וכיום הוא חולק את זמנו בין שדרות לנירים, שם חיה ארוסתו, ענת חפץ. שניהם בזוגיות שנייה.
"אני מאוד מאמין בחיבור בין הקיבוצים לעיירות השכנות", הוא מסביר, "המרקם האזורי בשער הנגב הוא טוב יחסית, ולכן נשארתי במרחב הזה. בבחירות 2015, הייתי מספר 8 ברשימת מרצ לכנסת. המפלגה קיבלה רק 5 מנדטים וברוח החיבור הזה, פניתי להקמת תנועת הפריפריות, שכיוונה לתיקון יחסי הכוח בין מרכז ופריפריות, עם שותפות רחבה בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות.
לפי הניתוח שלנו, הפריפריות הן המפתח לשינוי חברתי ופוליטי בארץ ועלינו להקים שמאל עממי, לא מרוחק. השסע הכי משמעותי שיש לתקן, הוא זה שבין המרכז לפריפריה; לחבר ביניהם ולסגור פערים. שכניי ברהט, אופקים ושדרות, צריכים להיות שותפים במחנה גדול. מן ההיבט הזה, רב המשותף בין הצדדים, על המפריד. ברוח זו הקמנו באזורנו, במהלך מבצע צוק איתן ב-2014, את התנועה לעתיד הנגב המערבי, שהייתה משותפת לכל היישובים. שם, אגב, הכרתי את זוגתי ענת. הפעילות שלנו היא ניסיון לעבור משותפות גורל לשותפות ייעוד. הפרויקט הפוליטי הגדול צריך להיעשות בעשירונים 4-6. זה מהלך אסטרטגי שמצריך עבודה סיזיפית."
מה דעתך בהקשר זה על העימות סביב נחל האסי?
"יש זכות לציבור ליהנות ממשאבי הטבע, הם לא יכולים להיות פרטיים. מצד שני, יש זכות לחיים טובים לחברי ניר דוד. אמרתי זאת לחבריי שם. ההתקוטטות שלהם עם שכניהם מבית שאן, היא טעות. כשבא שכן, אני קודם כל פותח את דלתי בפניו. בחופי הכינרת ובחוף פלמחים עשינו כברת דרך רצינית בנושא הזה. נכון, יש בעיות שצריך לפתור כדי לאפשר חיי יומיום, אבל אסור שיהיו גדרות הרמטיות. את ענייני הניקיון ושעות פתיחה יש להסדיר, הם לא צריכים למנוע נגישות של הציבור למקומות האלה "
אין מנדטים שזזים שמאלה
שורשיו המזרחיים של דבוש, כמו גם הדתיים, עיצבו גם את השקפתו לגבי זהותו הרצויה של השמאל בישראל. "שמאל בעיני, הוא אומר, "זה אהבת אדם. אי אפשר להיבנות משנאה לחרדים ומזרחיים. אסור לנו להאשים את הקורבן. אני חושב שהעניינים יותר מורכבים ומושיט יד. במרצ אילן גילאון מבטא את התפיסה של אהבת האדם. יש לבנות שמאל עממי גדול. בתחום הכלכלי, צריך להציע תפיסת עולם אמיתית ושלמה, שתאתגר את התפיסה הנוכחית: לסגור פערים בחינוך, רפואה ציבורית משמעותית, תואר ראשון באוניברסיטה במימון המדינה. עלינו להיות אפקטיביים. בנט מצליח היום, כי הוא מדבר על פתרון בעיות ומתקתק את זה. אין היום מנדטים שזזים לשמאל ויש לשאול למה בנט זוכה בקולות המוחים. יש לו משנה כלכלית מסוכנת ואין מי שישכנע את הציבור לבחור בדרך שלנו. הימים הם של בין כסה לעשור ויש לומר שאנחנו במסלול של כישלון. נחוץ תיקון אמיתי וחיפוש אחר כיוון אחר."
מה זה כיוון אחר?
"ב-1951 בגין קיבל 8 מנדטים, אבל הוא עשה חריש, זיהה את המקומות של ההזנחה, חיבק את האנשים וזכה בטווח הארוך. הוא עבד על זה במשך שנים. הביא את דוד לוי, שהפך לסמל; הביא את מאיר שטרית ודוד מגן. הוא ליווה זאת בקריאה: 'אחינו בני עדות המזרח' וכבש את האלקטורט שלהם. כיום אין מקום לפריפריות בשמאל. יש דוגמאות ספורות של הצלחה, כמו הניצחון של עמיר פרץ בעבודה ב-2006 וחוק הדיור הציבורי של רן כהן. אם לא עמדנו לצד פיניציה בירוחם ונגב קרמיקה ולצד תושבי גבעת עמל בעת צרתם, אז איננו חלק מהמאבק החברתי בארץ. ואם החרדים הם האויב, אז איננו רלוונטיים לשכנים שלי בשדרות. אני בעד להפריד בין דת למדינה, אבל כשאומרים "מפלגה חילונית", זה לזרוק לפח 80% מהציבור היהודי. אי אפשר להיות שמאל חילוני וללעוג לפטריוטיות ולדת. זה לא שמאל אמיתי בעיני."
מה מקומם של הקיבוצים בשינוי שאתה מבקש לחולל?
"הקיבוצים מתקשים להיות שותפים לזה, כי הם חילוניים בהכללה, אבל בעיני הם ה-שותפים, כי הם נמצאים בפריפריות. שדרות ושער הנגב הגיעו להסכם וולונטרי, כך גם ירוחם ורמת נגב. אנחנו מתחילים לבנות מרקם יותר משותף. הקיבוצים צריכים להוביל ולא להיות הזנב. אנשים רוצים בדברים שהם משמעותיים לחיינו. השמאל חייב להציע פתרונות פרקטיים. בסוף השאלה היא איפה אתה מביא ערך מוסף לציבור. חוק הדיור הציבורי השפיע על חיי אלפי משפחות. עד היום מחבקים אותנו על זה. זה דבר קונקרטי ששינה לציבור גדול את החיים."
"לו יכולתי להגיע למשרד האוצר"
הקורונה, מסביר דבוש, "חשפה את הכשלים הקיימים כאן שנים רבות. לפי בנק ישראל אנחנו צריכים להשקיע עוד 130 מיליארד ₪ בשנה כדי להגיע לממוצע של ה-OCD בהשקעות חברתיות. המערכת הציבורית קורסת, במהלך של שנים. המערכת הרפואית נכשלה. הרווחה, החינוך, התחבורה, הכול נחלש. היה צריך להשקיע הרבה יותר בעסקים, ללכת על המודל הגרמני של השארת האנשים במקומות העבודה, תוך מתן פיצוי למעסיקים. היום יש חצי מיליון מובטלים. במדינות שבהן הפערים יותר קטנים, יש יותר אמון בין הציבור למדינה ויותר יכולת להתמודד עם משברים כמו מגפות. מי שנפגעו מהמגפה, הם בעיקר אנשים שחיים בעוני – ערבים, חרדים ואנשים פריפריות בכלל. בהם המדינה לא תומכת. ניסינו להציג קו של העלאת גובה קצבאות הקיום, אך משרד האוצר דחה אותנו. אנחנו במאבק על ביטחון תזונתי. התמיכה של המדינה בנושא הזה, היא דלה וגם לא רשמית. לפי הדוחות, יש בישראל בין שני מיליון לשניים וחצי מיליון עניים."
בסוף צריך חלופה לנתניהו ועד עכשיו אין.
"זה כי התפיסה התרבותית שלנו, מקדשת את העניין האישיותי. למשל, גנץ הוא בן אדם טוב, אבל לא נראה חזק מספיק, אז לא רואים בו חלופה. כולם כאן מסכימים על דבר אחד: להעיף את ביבי. שוכחים שבמצרים המחאה נגד מובארכ הובילה לעליית האחים המוסלמים. יש הרבה אנשים נהדרים וטובים שיכולים להיכנס לנעליו של ביבי, אבל בסוף השאלה הגדולה היא מה אנחנו מציעים לחברה הישראלית."
פן אחר בפעילותו של אבי דבוש, המשתלבת בתפיסת עולמו, הוא ניהול ארגון רבנים לזכויות אדם, שבו חברים כמאה רבנים מכל הזרמים, ורבות. הארגון שקם במהלך האינתיפאדה הראשונה, כדי לתת תשובות לשאלות מוסריות שעלו אז, התרחב לטיפול בזכויות חברתיות בארץ ומשמיע קול יהודי דתי למען זכויות אדם. הארגון עוזר לפלסטינים במסיק זיתים במקומות בעייתיים; יש לו מחלקה לצדק חברתי שהובילה בין היתר את המאבק נגד תוכנית ויסקונסין, מפעילה מרכז זכויות בחדרה ומנהלת מאבקים פרלמנטריים למען השכבות המוחלשות.
יש לך שאיפות פוליטיות אישיות?
"הלוואי שהייתי יכול להגיע למשרד האוצר, זה תפקיד מפתח בחברה הישראלית, שמבוזבז לחלוטין. אם הייתי מקבל את משרד האוצר, הייתי יודע מה לעשות בתפקיד הזה. עוברים במשרד אנשים שמסמנים V כדי לומר: הייתי שם. אם יקום מחנה שמאל רציני, אשמח להיות המנהיג שלו, אבל העניין האישי פחות משמעותי בעיני."
ד"ר שקמה שוורצמן ברסלר, ממושב בית שערים, ממייסדות "מחאת הדגלים השחורים" – ראיון
