דן הרטנו, אז חבר יחיעם, היה שליח השומר הצעיר במרוקו, בין השנים 1971 – 1973. לקראת מלחמת יום הכיפורים החליטו אנשי המוסד להוציא משם את השליחים של כל תנועות הנוער. הקן, בקזבלנקה, שכן באחת הקומות הגבוהות של בניין מגורים ופעל בחשאי. "כשהשליחים חשו בסכנה, הם היו מעבירים את הקן לדירה שכורה חדשה באזור אחר בעיר"
למעלה מ-47 שנים עברו מאז סגירת קן השומר הצעיר בקזבלנקה שבמרוקו, והפסקת פעילות התנועה שם ערב מלחמת יום הכיפורים, והשליח האחרון בקן, דן הרטנו, עדיין זוכר כל אירוע וכל פעולה לפרטי פרטים.
הוא שומר בביתו תיק מסמכים שהצליח למלט משם, והוא מתכוון להעבירו לארכיון התנועתי בגבעת חביבה.
חשוב לו לספר על פעילות הקן בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, מכיוון שלדבריו פעילות השומר הצעיר במרוקו תועדה רק עד אמצע שנות ה-60. ואכן בפגישה עמו הזיכרונות קולחים.
הוא בן 74, נשוי לדוריס, אב לשלושה, סב לשלושה, ועדיין עובד כפיזיותרפיסט באזור המרכז. במשך 21 שנים היה חבר קיבוץ יחיעם, וכיום הוא מתגורר ברעננה.
את הריאיון אתו אנחנו מקיימים באחד החדרים הפנויים בקומה שבע בבית התנועה הקיבוצית, המכונה בפיו בית הקיבוץ הארצי.
ממש באותה קומה ישב לפני 48 שנים הייני בורנשטיין ז"ל מלהבות הבשן, שריכז את התנועה העולמית של השומר הצעיר ושלח את הרטנו למרוקו.
את סיפור השליחות הוא מגולל במבטא צרפתי מובהק, שעדיין נותר אצלו גם לאחר למעלה מיובל שנים בישראל.
שירים עבריים מהארץ
הוא עלה לארץ מצרפת באפריל 1966, והגיע עם עוד ארבעה מחבריו על גבי האנייה מולדת. הם היו חברי גרעין השלמה של השומר הצעיר ליחיעם, אחד מקן מארסיי ועוד שלושה מקן פריז.
זמן קצר לאחר עלייתו לארץ התגייס לנח"ל, בהתאם להסכם שנחתם בין צרפת לישראל לפיו מי שמשרת בצבא בישראל יהיה פטור משירות צבאי בצרפת, ואזרחותו הצרפתית תישמר לו מבלי שייחשב לעריק.
לאחר השירות הצבאי עבד ביחיעם בפרדס, ובהמשך חינך חברת נוער בקיבוץ.
"באותה תקופה, סתיו 1970" מספר הרטנו "חיפשו שליח למרוקו שעונה על שני קריטריונים: אחד, שהוא דובר צרפתית. שניים, שיש לו תעודת זהות ודרכון צרפתי, ולי היה את זה כי שירתי פה בצבא והאזרחות נשמרה לי בהתאם להסכם בין המדינות.
הייתי רווק והסכמתי לצאת לשליחות בלוח זמנים מהיר, למרות שהמנהלים של חברת הנוער שבה עבדתי לא כל כך אהבו את זה אבל לבסוף הסכימו. השליחות הייתה מטעם שלושה ארגונים: השומר הצעיר, המוסד ומחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית.
נשלחתי מיד לקורס שליחים שהתקיים בירושלים במשך חודשיים וחצי, אחר כך עברתי במשך חודש ימים הכשרה של המוסד".
מה כללה ההכשרה של המוסד?
"הפעילות של תנועות הנוער במרוקו הייתה תחת אחריות המוסד, וכל השליחים שיצאו לשליחות מחתרתית הוכשרו על ידם. היה לי מדריך צמוד, איש ש"י (שירות ידיעות) לשעבר, על סף הפנסיה, תימני, שידע לדבר חמש שפות וביניהן יידיש ופולנית.
הוא לימד אותי מעקב, התחמקות ממעקב, שינון זהות חדשה שאקבל אם יהיה צורך, בניית סליקים לחומרי הדרכה ומכתבים, ועוד.
המבחן הסופי היה להתחמק ממעקב ממונע ורגלי של אנשי שב"כ, והמדריך שלי אמר לי שהייתי מעולה ועשיתי מהם צחוק".
לאחר שעבר בהצלחה את כל קורסי ההכשרה, יצא הרטנו בינואר 1971 לצרפת ומשם למרוקו. "קודם כל, עברתי אצל אימא שלי בפריז, ולקחתי ממנה את תעודת הזהות והדרכון שהיא שמרה לי.
בנוסף לזה, התנועה סידרה עם אוהדת של השומר הצעיר בצרפת שהייתה פרופסור באוניברסיטה, סיפור כיסוי שלפיו אני חוקר אקדמאי של יהדות מרוקו מטעם הסורבון.
טסתי למרוקו בזהות האמיתית שלי עם הדרכון הצרפתי, מצויד במכתב מטעם האוניברסיטה וכרטיסי ביקור כחוקר אקדמאי. על פי החוק במרוקו כל מי שנכנס כתייר יכול לשהות שם שלושה חודשים, וכך יצאתי משם כל שלושה חודשים וחזרתי שוב אחרי זמן קצר.
כשהגעתי חיכה לי השליח שאותו החלפתי, אורי פרדו, שהיה מעין המפרץ, והוא עשה לי חפיפה בכל ענייני התנועה במרוקו".
השליחות של דן הרטנו התקיימה בקזבלנקה, שבה הייתה הפעילות המרכזית של תנועת השומר הצעיר. בתחילה התגורר במלון, ולאחר שפרדו שב לארץ עבר להתגורר בדירת הסטודיו השכורה של השליחים במרכז העיר.
קן השומר הצעיר בקזבלנקה, שהיה באותה תקופה הקן היחיד של התנועה במרוקו, שכן בדירה שכורה באחת הקומות הגבוהות של בניין מגורים בעיר. כשהשליחים חשו בסכנה הם היו מעבירים את הקן לדירה שכורה חדשה באזור אחר בעיר.
הרטנו זוכר, שבתחילת השליחות שלו הקן שכן בדירה בקומה השביעית של אחד הבניינים, שבכל אחת מקומותיו היו שבע דירות והיו בו שתי מעליות, כך שתנועת החניכים התחלקה בין הקומות והמעליות כדי לא לבלוט בשטח.
"דירת הקן הייתה חייבת להיות עם חלון אחד שפונה לרחוב" מתאר הרטנו "ורק אחרי שהחניכים היו תולים סמרטוט על החלון, השליח היה יודע שהמקום בטוח ואפשר להיכנס.
בדירה היה צריך להיות מסדרון, והיא הייתה צריכה לכלול שלושה חדרים, כשבחדר האמצעי התנהלה הפעילות. הפעולות התקיימו בין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע, כשבכל קבוצה יש 10-12 חניכים.
ראשונים הגיעו המדריכים המקומיים שפתחו את דירת הקן. אחריהם הגיעו החניכים ולבסוף השליח. כל חניך היה מגיע לבד באופן עצמאי, והיה נכנס רק לאחר שדפק את הדפיקה המוסכמת בדלת.
במסדרון הפנימי שליד הדלת היינו שמים מוזיקה, כדי להסוות את הרעש של הפעולה עם החניכים. כל החומרים שהיו מיועדים לפעולה הגיעו מסליק שבו הם היו מוסתרים בדירת המזכירות ולא בדירת הקן, ומי שהביא אותם היה עוזר השליח, שהיה בן המקום, והיה אחראי לנייד את החומרים בהתאם לצורך.
גם דירת המזכירות הייתה בבניין גדול, בקומה השביעית, ומי שהגיעו אליה היו השליח ושני פעילים מקומיים ששימשו גם כמדריכים".
מה עשיתם בפעולות?
"המתכונת הייתה דומה לפעולות שהיו בתנועה בארץ, וגם בתנועת השומר הצעיר בעולם. קודם כל, לימדנו את החניכים שירים עבריים מהארץ באמצעות מקרן שקופיות, והפעולה הייתה נפתחת תמיד בשירה. אחר כך היינו עורכים שיחה בנושאים שונים, כמו ישראל, הקיבוץ, ההיסטוריה של עם ישראל, הציונות. כל פעולה נמשכה בערך שעתיים, ואז סדר היציאה היה הפוך מסדר הכניסה. אני הייתי יוצא ראשון, אחריי היו יוצאים החניכים, ולבסוף המדריכים המקומיים שהיו נועלים את הדירה".
איך גייסתם את החניכים?
"בשיטת חבר מביא חבר. ההוראה שקיבלנו הייתה לגייס חניכים תלמידי תיכון בני 16-18, ולא לחרוג מקבוצת הגיל הזאת למעלה או למטה. חניך שזיהה חבר בעל פוטנציאל להיות בתנועה, היה מתשאל אותו ובודק את הנכונות שלו להצטרף. אחרי זה הוא היה פונה אליי ומציג את הנתונים של החבר, ואם הוא היה מקבל אישור לגייס אותו הוא היה מביא אותו אחרי שהוא תדרך אותו בדיוק מה זו התנועה, ומה הוא מצווה לעשות קודם כל מבחינת הסודיות, כי היה אסור לספר על התנועה אפילו להורים".
לא היה לך קשר עם הורי החניכים?
"רוב תקופת השליחות לא היה לי קשר עם ההורים. רק לקראת סוף השליחות היה לי קשר עם חלק מההורים, כי הייתי צריך לשכנע אותם שיסכימו שהילדים שלהם ייצאו למחנה קיץ בישראל. זה היה מחנה שיצא לצרפת, ומשם לישראל ליחיעם ולנחשונים. קיבוץ יחיעם היה יעד ההגשמה של קבוצת החניכים הזאת, על פי החלטת ההנהגה העליונה של תנועת השומר הצעיר".
סיום הפעילות, מלחמת יום הכיפורים
הפעילות התנועתית התנהלה כביכול על מי מנוחות, אך בכל התקופה הזו המערכת הייתה דרוכה כקפיץ. הרטנו זוכר את מסיבת ערב יום העצמאות של ישראל שהתנהלה בקן הראשון שבו הדריך, כשבקומה מעליהם התקיימה מסיבה רועשת של צעירים מקומיים וצרפתיים בדירה שנשכרה למטרת המסיבה. השכנים בבניין התלוננו על הרעש מהקומה העליונה, ולמזלם של אנשי השומר הצעיר, השוטרים עלו לקומת המסיבה שמעליהם ולא לקומה שלהם. "בתקופה ההיא היו איתי שני מדריכים, אחד מקומי שהיה בגרעין לנחשונים והשני מצרפת שהיה בגרעין לרבדים" נזכר הרטנו. "המדריך המקומי יצא לרגע מהמסיבה שלנו, ואז חזר חיוור כמו סיד ואמר לנו שיש משטרה בבניין. החלטנו שאני מיד מסתלק מדירת הקן, ושאחד המדריכים עוקב אחריי כדי לוודא שהכל בסדר. סיכמתי איתו שאם הוא רואה שאין אחריי מעקב משטרתי, הוא מתקשר אליי לבית קפה שאליו הגעתי כדי להודיע לי שהכל בסדר".
בעקבות האירוע עם המשטרה החליטו אנשי התנועה לנטוש את דירת הקן, ולשכור דירה חדשה שתשמש אותם לצורכי ההדרכה. "זה היה לא פשוט" אומר הרטנו "זו הייתה תקופה די סוערת במרוקו, שבה ניסו להתנקש בחייו של המלך ולהחליף את השלטון. מי שהיה משכיר דירה דרש ערבויות כמו בארץ, וכשהגיע אליו אחד המדריכים, שהיה בגיל 18-19, זה נראה לו קצת חשוד ולא בטוח. בסופו של דבר, הכסף שהוספנו סידר את הכל. זה גם לא היה פשוט למצוא דירה שתתאים בדיוק לדרישות שקבענו: בניין גדול, עם הרבה דירות ומעליות, ושהקן יהיה בקומה גבוהה ולא בקומה שנייה או שלישית. בסוף מצאנו את מה שחיפשנו".
היו לך קשרים עם תנועות נוער אחרות?
"כן. היינו בקזבלנקה שלושה שליחים: אחד של תנועת הבונים שהיה מקיבוץ ניר עם, אחד של דרור מקיבוץ משאבי שדה, ואני מיחיעם. אגב, השליח של הבונים שהיה צרפתי במקור, התחתן כמה שנים לפני השליחות עם בחורה מקזבלנקה, וכשהוא היה בשליחות המשפחה שלה לא ידעה מזה והוא תמיד חשש שמישהו מהם יפגוש אותו במקרה. היינו נפגשים בכל יום שישי בערב, והולכים לאכול במסעדה לקבלת השבת. בנוסף, היה לנו קשר עם קצין הביטחון מהמוסד, שחלש על כל הפעילות המחתרתית והגלויה של הישראלים במרוקו".
הייתה גם פעילות גלויה?
"כן, אבל לא של תנועות הנוער הציוניות. השליחים הגלויים היו של HAYT שהייתה חברה קנדית, שמטרתה להביא להגירת יהודים לצפון אמריקה. זה רק היה סיפור כיסוי. למעשה היה מדובר בשליחים ישראלים של הסוכנות היהודית, שתפקידם היה לטפל בכל תהליך העלייה לארץ של יהודים שהחליטו להגיע לישראל".
קרוב לשלוש שנים נמשכה השליחות של הרטנו במרוקו, והיא הסתיימה בצורה בלתי מתוכננת לקראת פרוץ מלחמת יום הכיפורים. "בקיץ 1973 ארגנו לחניכים מחנה בארץ שחלקו היה ביחיעם וחלקו בנחשונים" הוא מספר על תהליך ההתקפלות "וכמובן שהצטרפתי אליהם וגרתי בבית שלי ביחיעם. זה היה בחודש אוגוסט 73', ופתאום קיבלתי טלפון מהייני בורנשטיין, רכז התנועה העולמית של השומר הצעיר, ששאל אותי איפה נמצא הציוד שלי בדירה בקזבלנקה ומה אני רוצה שיביאו לי משם. אמרתי לו שאני מבקש שיביאו לי אוסף כלי קרמיקה שקניתי, וגם את הציוד האישי שהשארתי שם. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שאנשי המוסד בטוחים שהולכת לפרוץ מלחמה בין ארצות ערב לישראל, והם החליטו להוציא ממרוקו את השליחים של כל תנועות הנוער ולנתק בשלב הזה את הקשרים עם החניכים והמדריכים המקומיים. אחרי המלחמה התפרסם שבאותה תקופה היה ויכוח בין אנשי המוסד לאמ"ן, כשאמ"ן אמרו שלא יהיה כלום והמוסד הזהירו שתפרוץ מלחמה וצדקו".
המרוקאים גם היו קשורים למלחמה?
"כן. מרוקו שלחה גדוד לרמת הגולן כדי שיילחמו עם הסורים נגד ישראל. האמת שבגדוד הזה היו כמה קצינים שהמלך היה שמח להיפטר מהם, כי הם היו ממתנגדי השלטון. באותה תקופה גם התפרסמו בעיתונות המקומית קריקטורות אנטי ישראליות ואנטישמיות נגד היהודים. אגב, כשהגדוד המרוקאי צעד בחודש יוני ברחובות רבאט הבירה לקראת יציאתו לסוריה, נסענו לשם, שלושת השליחים, כדי לצפות במצעד, וחטפנו על הראש מאנשי המוסד שדאגו לביטחוננו".
עם סיום המחנה בישראל, חזרו רוב החניכים למרוקו ללא השליחים. כמה חניכים כבר נשאר בארץ, ובהם דוריס, שהייתה חניכה של דן והפכה לאשתו. הוא והיא יצאו לפריז, והתגוררו שם בבית של אמו. "בפריז היו שליחים ישראלים והתווספו אליהם שליחים ממרוקו ומארצות נוספות. אנשי הסוכנות ביקשו מכל השליחים, גם לארגן הפגנות תמיכה בישראל וגם להגן על היהודים מפני פגיעה בהם בעקבות המלחמה. בכל יום היינו מתכנסים בסוכנות להערכת מצב, ומחליטים באלו צעדים לנקוט. היו בינינו לוחמים ביחידות מובחרות וטייסי קרב, ולא נתנו להם לחזור לארץ כי התפקיד בפריז היה לא פחות חשוב. כשהוחלט על הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים, נחתי עם אשתי בארץ וחזרנו ליחיעם. כמוני חזרו לארץ כל שליחי תנועות הנוער, והציוד האישי פונה ממרוקו והגיע אלינו. אני לא יודע מה קרה לציוד התנועתי שהיה בסליק בדירת המזכירות, ומה שנשאר לי זה חומר שאספתי על התנועה ועל היהודים במרוקו והבאתי לארץ בלי שידעתי שלא אחזור למרוקו".
חינוך להגשמה בקיבוץ
כשהרטנו הגיע למרוקו היה לתנועת השומר הצעיר קן אחד בקזבלנקה. כשעזב כבר היה לתנועה קן נוסף במרקש, והיא הייתה תנועת הנוער הציונית הגדולה ביותר שמנתה 70 חניכים.
אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית ואנשי ליכוד טוענים שבקיבוצים לא רצו לקלוט עולים ממרוקו, והעדיפו שהם יהיו תושבי עיירות הפיתוח ויעבדו במפעלים האזוריים של הקיבוצים. איך זה מתיישב עם כל הפעילות שהיית שותף לה?
"זה לא מתיישב. אנחנו חינכנו את החניכים במרוקו להגשמה בקיבוץ בישראל, במסגרת גרעינים של בוגרי התנועה בדיוק כמו שחינכו פה בארץ ובקינים אחרים בעולם. קיבוץ היעד של אחד הגרעינים שהדרכתי בקזבלנקה היה נחשונים, ועד היום יש בנחשונים חברי קיבוץ שהיו חניכים שלי. ההשלמה בקיבוץ הייתה המטרה המוצהרת של כל תנועות הנוער. אני יכול לציין שנושא המאבקים בישראל בין האשכנזים לבני עדות המזרח, עלה על ידי החניכים בפעולות שלנו אחרי שהם שמעו על זה ממקורות שלהם. אמרתי להם שבקיבוץ לא עושים אבחנה בין מרוקאי, לישראלי, לצרפתי, לאנגלי או לאמריקאי. כולם נקלטים בקיבוץ, והם שווים זה לזה".
הקשר של הרטנו עם חניכיו לשעבר כבר אינו הדוק, והוא מתקיים עם חלקם ברשתות החברתיות. הוא יודע ששישה מהם נשארו בנחשונים, כמה מהם חיים במקומות שונים בארץ, וכמה מהם עברו לצרפת.
חזרת למרוקו מאז השליחות?
"לא חזרתי כי זה היה בעייתי, אבל אני רוצה לבקר שם. לאשתי זה יהיה טיול שורשים".