מפתיע עד כמה הדברים שהוסכמו בעל פה או אפילו נחתמו באמצעות מסמך בנקודת זמן אחת, עשויים להרחיק את המעורבים מכוונתם המקורית ככל שהזמן חולף
יש לי חברה שמדביקה את הביטוי "לעת עתה" לכל הכרזה משמעותית שהיא אומרת. "זו ההחלטה שלי… לעת עתה". כששאלתי אותה פעם לפשר העניין, היא הסבירה את האג'נדה שמסתתרת מאחורי דבריה, ואמרה – מה שנכון להיום, לא בטוח שיהיה נכון גם מחר.
אני מסכימה איתה; העולם דינמי כל כך. זו הסיבה המרכזית לכך שכל הסדר בין אחים לגבי חלוקת הנחלה חייב להיות מגובה במסמך משפטי, שנעשה כמובן לאחר הליך שקול ומחושב בין כל המעורבים בעניין.
בכל זאת, מפתיע עד כמה הדברים שהוסכמו בעל פה או אפילו נחתמו באמצעות מסמך בנקודת זמן אחת, עשויים להרחיק את המעורבים מכוונתם המקורית ככל שהזמן חולף.
כל כך הרבה דברים יכולים להתרחש מרגע סגירת ההסכם או מרגע שהתקבלה החלטה בין האחים, ועד שהדברים מתממשים בפועל.
לכן את התזמון אני מגדירה כשחקן מרכזי בשולחן הגישור, כאשר ברור למדי שככל שנצמצם את טווח הזמן שבין ההחלטה לבין יישומה בפועל, כך יצטמצמו הסיכויים שנצטרך לפתוח מחדש את הדיון בין האחים.
הבאתי לכם דוגמאות ממקרים שבהם השהיית הביצוע יצרה סדקים בהסכמות, והחזירה את האחים לדיון מחודש על הנחלה.
האם גובה הפיצוי רלוונטי היום?
"לפני שלוש שנים קבענו פיצוי של 400 אלף שקלים בהתאם לשווי של הנחלה, אבל מאז שחתמנו וסגרנו המחירים של המשקים קפצו לשמיים," טען יעקב בתסכול.
"זה לא יכול להיות שמאז ההסכם בינינו, יורם מממש את כל מה שכתוב בתוכו ואפילו הרבה מעבר לכך, מלבד דבר אחד – העברת סכומי הפיצוי שהוא חייב לי ולאחותי."
ההסדר בין שלושת האחים נחתם ונסגר ברוח טובה, ואני שמחתי בזמנו לתייק סיפור נוסף של הליך משפחתי מוצלח, שהתנהל לכל אורכו ברוח טובה.
שילי, האחות הבכורה, שמתגוררת בארצות הברית, הגיעה לביקור של חודשיים, וכך נוצר מצב שבפרק הזמן הזה נעשו מרב ההחלטות. מאוחר יותר השלמנו דרישות כאלה ואחרות בשיחות וידיאו, ובתקופה יחסית קצרה החלוקה נחתמה ונסגרה.
בינתיים, כך התברר, יורם פתח עסק קטן על הנחלה של ההורים, ובכך הציב עובדה ראשונה. שנה לאחר מכן, התקבלה הודעה משמחת מהמושב על חלוקת זכויות לבעלי הנחלות; ומבלי לומר דבר משך יורם לזכותו את השי מהמושב.
בצידו השני של הסיפור, נמצאים כל הזמן הזה שני אחים סובלניים למדי, שצופים בהתרחשות וממתינים בקוצר רוח לקבל את מה שהובטח להם – תשלום הפיצוי המובטח.
המרחק בין מה שנקבע אז לבין המציאות העכשווית הלך ותפח ככל שהזמן חלף, והתוצאה היא שעל הפרק ניצבת כעת שוב דילמה, שאין בה צודקים ואין בה גם טועים.
הדבר המצער הוא, שכעת הדיון בין האחים קיבל גוון סוער וגועש, כי את מה שהתרחש במרוצת הזמן בנחת ובשלווה, כנראה שאין כבר דרך להשיב לאותה נקודה.
תזמון הפיצוי שהפציע בזמנים שונים
"זה היה הלם מוחלט לתמר ולי, כשגילינו שדביר שילם כבר את דמי הפיצוי לרמי," אמר מוטי בקול סוער. גם במקרה הזה, ההתנהלות בין ארבעת האחים זרמה במקור על מי מנוחות. הוחלט שדביר הבכור יזכה בזכויות על הנחלה.
גם כך הוא היה היחיד שהתעניין בגידולי הפרחים ועבד כבר שנים לצד אביו. כולם היו מרוצים, כולל ההורים, שהיו שבעי רצון גם מכך שילדיהם נוהגים בכבוד האחד כלפי השנייה, וגם מכיוון שזכו להמשכיות המסורת החקלאית.
"אין לי שום בעיה לשלם את הסכום גם לתמר וגם למוטי. הם יודעים את זה," הסביר דביר להגנתו. "לרמי הייתה הזדמנות לרכוש דירה להשקעה והוא ביקש שאעביר לו את סכום הפיצוי, שגם ככה היה עובר אליו בעוד מספר חודשים."
"לא רצינו לעשות מזה עניין גדול, אז הסכמנו שנשאיר את זה בינינו. אני באמת לא מבין מה הסיפור?!" תהה דביר על המהומה שלתפיסתו יצאה מכל פרופורציה הגיונית.
"הפיצוי צריך להתקיים בתזמון אחד. לא יכול להיות שהוא יישלם לרמי היום, ולנו הוא יישלם בעוד חצי שנה; והכי מכעיס זה שהוא עשה את זה מאחורי הגב שלנו. השקט סביב זה, הופך את העניין להרבה יותר חשוד," סיכמה תמר.
התזמון הוא כל העניין, חשבתי לעצמי, גם במקרה הזה. רגע לפני שההסכם בין האחים נחתם, פעולה אחת, שהתרחשה ככל הנראה ללא מחשבה מרחיקת לכת והתבצעה מאחורי הקלעים, הפכה להיות המקל שנתקע בגלגל העגלה, וכעת הקפיאה את המשכיות ההליך לסגירת ההסכם.
וכפי שחברתי נוהגת לומר – נראה, לעת עתה, שהם צפויים לשוב אל שולחן הגישור בניסיון להסדיר מחלוקת חדשה שנבראה לאור הנסיבות.
תקופת האופוריה מאחורינו
כשמגיעים לנקודת הסיום – אחרי הליך מתמשך של דיונים ומחלוקות משפחתיות, בירוקרטיה מול רמ"י או מול גופים אחרים, תשלומי מיסים לכאן ולשם – אני צופה לרוב בתחושת האופוריה שמצטרפת לחתימה על ההסכם. מה שנסגר, כבר נסגר; ויש ביטחון שדבר כבר לא יכול להניע את ההסכם מדרכו הסלולה.
אבל לא מעט דברים מתרחשים גם בהמשך, אחרי שהחיים ממשיכים והשגרה איתם. "איתן חושב שאם יש לו הסכם בכיס, אז עניין התשלום שהוא צריך להעביר אלינו הפך להיות שולי," התבדחה במרירות רחל.
היא סיפרה שמספר חודשים לאחר שחתמו על ההסדר ביניהם, חתם איתן על הקמת גג סולארי מעל חממת הפרחים. "זו השקעה מטורפת, שאין לי מושג מאיפה הוא גייס את הכסף כדי לשלם עליה."
"זה מגוחך, כי לנו הוא קיטר כל הזמן שאין פרנסה מהחקלאות, וכאילו רמז שנמתין בסבלנות לתשלום הפיצוי. אבל, ככל הנראה, כסף כן צומח על הפרחים," חתמה רחל בציניות את דבריה.
להסדר הזה הגענו אחרי עמל רב, במיוחד מכיוון שהיה לי חשוב שנסגור את כל הפינות ללא כעסים בין האחים. רציתי ששלושתם ייצאו מרוצים, פחות או יותר וישמרו על קשר משפחתי טוב גם בהמשך.
לשאלתי מדוע אינה שואלת את אחיה על הפיצוי, היא השיבה: "לא היה לנו נעים לנג'ס לו. חיכינו שהמצב שלו יתאזן במקצת, אז לא אמרנו דבר. אבל אז, הופתענו לגלות את הפאנלים הסולאריים החדשים מנצנצים על הגג, וזה מכעיס כל כך."
אף אחד לא יכול לחזות את אופיו של הליך ההסדר בהתחלה. אנחנו יוצאים לדרך משפחתית משותפת, בתקווה שנסיים את ההליך על הצד הטוב ביותר.
מרגע שההסכם נחתם, ואפילו עוד לפני כן, כשהצהרת הכוונות כבר ברורה, ועד למימוש ההסדר הדרך יכולה להיות קצרה או ארוכה. זו הסיבה שאני נוהגת לכנות את התזמון של הוצאת ההליך אל הפועל כשחקן מרכזי.
המסר שלי הוא, שככל שנצמצם את פערי הזמן בין ההחלטה לבין הביצוע, כך גם נצמצם את האפשרות שהתהליך יסטה ממסלולו.
