יבול שיא
הרפת והחלב
שדה בוקר

התנומה של התנועה

3 דק' קריאה

שיתוף:

אדם קרוב אצל עצמו ואצל אזורו הגיאוגרפי ולכן לא יפנה במצוקתו או ברווחתו לבית התנועה הקיבוצית, אלא למועצה האזורית

בחדשי החל"ת הארוכים שגזרו  עליי, כמו על רבים אחרים, שהות ממושכת ומשתקת בבית הפרטי, חשבתי רבות על המושג הצר והרחב 'בית'. אימצתי בחום את מילותיו האלמותיות של דוד אבידן מתוך השיר 'יפוי כח' כאלו  שהפליאו לבטא את מהות הבדידות והייאוש של הקורונה למרות שנכתבו כבר לפני עשרות שנים .

"מה שמצדיק יותר מכל /את הבדידות, את הייאוש הגדול/ את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול.." כתב אבידן וחתם בשורות המצמררות "היא העובדה הפשוטה, החותכת/ שאין לנו בעצם לאן ללכת". ואכן, אותו בית ממנו יצאנו ואליו חזרנו ואשר הפך לדאבון הלב  למקום של 'סגר' ו'בידוד'  כבר אינו אותו בית חף מחשדות ודבר אשם. מהבית הפרטי נדדתי במחשבתי, שלא באופן פיסי חלילה, אל הבית הקיבוצי, המועצתי,  התנועתי, הלאומי. מזה האחרון היו לי ציפיות שנכזבו ועל כן אני יוצא למחאות בצמתים ובכיכרות. הבית הקיבוצי לא הפתיע לטובה וגם לא איכזב לרעה בחדשי הקורונה שנכפו עליו, ואילו המועצה האזורית עמדה בציפיות כשלא הייתה מבודדת ומסוגרת .

מכאן אני עובר לבית התנועה הקיבוצית, זה השוכן ברחוב ליאונרדו, אשר הצטייר בעיניי כארכאי כבר לפני שנים ובייתר שאת בתקופה האחרונה. נער הייתי וגם זקנתי וזכורים לי היטב הביקורים התכופים ב'בית האדום' שברחוב הירקון ולאחר מכן בבית שברחוב דובנוב 10, אשר שימשו כבתי התנועה הקיבוצית בתקופות שונות. עשיתי זאת כבנו של עורך הביטאון התנועתי 'איגרת' ומאוחר יותר כעיתונאי בשבועון הקיבוצי.

הבית, הן הפיסי והן הרוחני, היה שוקק חיים ועשייה. בימי רביעי היו אלו גזברי הקיבוצים והמזכירים (תקף גם בלשון נקבה), שנהרו לעיר הגדולה ולמפגשים עסקיים בבנקים ובמוסדות החקלאות והתעשייה. בימי ראשון-שני רכזי הקניות ריכזו רכישות במשביר המרכזי ובמחסן ההלבשה הקיבוצי. בין לבין אכלו במסעדה התנועתית  וקפצו לגלריה הקיבוצית טרם שהלכו לצפות בהצגה בצוותא.

המועצות האזוריות לא היו אז 'בשיא כוחן' ובית התנועה היה מעין 'קיבוץ גדול' שנתן מענה חינוכי, כלכלי, תרבותי,  חברתי ל'קיבוץ הקטן' שהיה פרוש על פני הארץ כולה. כל אלו אינם מתקיימים כיום ובשל כך גם אין עוד צורך בבית התנועתי, שהפך מקום עבודה לפעיליו יותר מאשר כתובת רלוונטית לנתיניו – מנהלי וחברי הקיבוצים וההרחבות שלהם.

איני טוען חלילה שאין עוד צורך במטה תנועתי לניהול סיכונים ומשברים. יש טעם במשרד לקידום אינטרסים בתחומים שונים מול גופי המדינה ומוסדותיה כולל ייעוץ משפטי.  מכאן ועד לכפילויות המיותרות של מחלקות ואגפים שמתקיימים גם במועצות האזוריות וגם בבית התנועה הקיבוצית ולמיסים  המשולמים במקביל לשני הגופים האלו – הדרך ארוכה. המועצות האזוריות נותנות תשובה הולמות בכל אותם תחומי חיים שהתושב או החבר נזקק להם לרבות  חינוך, תרבות, חברה, כלכלה, רווחה ובריאות, צעירים וכיוב'.

אדם קרוב אצל עצמו ואצל אזורו הגיאוגרפי ולכן לא יפנה במצוקתו או ברווחתו לתנועה אלא למועצה. המטה התנועתי יכול להכריז על עצמו כמי שמעודד את המחאות בעד הדמוקרטיה ונגד ראש הממשלה (כפי שעשה במועצה האחרונה), וגם לצייר עצמו כמי שמעודד קליטה וילודה בקיבוצים או נרתם לסייע ליישובים בתקופת הקורונה או בימי חירום בעוטף עזה ו/או בגבול הלבנון. בפועל מדובר ב'ברכות לראש הממשלה'  ובאימוץ קרדיטים שלא מגיעים לדובריהם. ספק אם יש ולו חבר אחד שמפנה שוועתו לבית התנועתי בשעת מצוקה ודחק.

הוא עושה זאת כלפי המועצה האזורית. ועדיין לא דיברנו על מחלקות פוליטיות ללא מפלגות, מדור לשוויון בין המינים, רכזי אזורים וכיוב'.  הקשר היחידי שמתקיים (ר' הסיורים התנועתיים בקיבוצים), הוא בין הנהגת התנועה וראשי מחלקותיה למנהלי הקהילה והעסקים. מדי ישיבת מועצת תנועה וכציר קיבוצי שנוטל בה חלק, גם אם בזום, אני יוצא כשגם חצי תאוותי לא בידי.. מרבית  'הראשים המדברים' הינם  בני גיל הביניים או קשישים ממש שעדיין משמרים את הזיקה לתנועה ולביתה. והיכן  אותם צעירים בהם מתנאה מזכ"ל התנועה בבואו לדבר על פני התנועה המתחדשים? מה על זיקתם להנהגה התנועתית? כמו אצל טראמפ – קשים יהיו יסודי הפרידה מהבית וממרבית פעיליו אבל נחוצים והכרחיים. ההחלטה על שעת הנעילה תהיה קשה אבל איש לא הבטיח לנו חיים קלים.

גילוי נאות בסוף הדברים: במשך שנים ועד לפיטוריי לאחרונה, הייתי פעיל תנועה ככתב בעיתון הקיבוצי. למרות שקיבלתי שכרי מהתנועה הקיבוצית ידעתי, וכמותי עורכים וכתבים נוספים, לבקר גם את התנהלות הבית ופעיליו לרבות את העומד בראש. אולי מתוך לויאליות לא הייתי משליך את הבליסטראות האלו בבית הזכוכית של התנועה כל עוד אכלתי  מכף ידה. כעת אני משוחרר מהבית ההוא ורואה את הדברים ללא מורא ובלי משוא פנים. התנועה שלנו כבר עברה מהפכות ויכלה להן . צריך לחולל עוד מהפכה אחת ובכך דיינו.

כתב: קרני עם-עד | התנומה של התנועה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן