מה שהתחיל מכפית של דבש ה"מנוקה" שהעלימה באורח פלא צינון חורפי של ארוסתו, הפך אצל תומר בכר, חקלאי צעיר מקיבוץ מענית, לחזון חקלאי ועסקי פורץ דרך. כעת, כשהוא חמוש במומחיות של אגרונום בכיר, גיבוי ממרכז חדשנות, המון תעוזה קיבוצית וסבלנות של אוהד הפועל, בכר מסתער על שוק של מאות מיליוני דולרים במטרה לגדל בישראל את "הזהב הנוזלי" של ניו זילנד
בעוד צעירים רבים במרחב הכפרי בורחים מהעיסוק בחקלאות, את תומר בכר (26), בן וחבר קיבוץ מענית (המתגורר כרגע בבאר שבע בשל לימודיו באונ' בן גוריון), מעסיקים דברים אחרים. ועבורו, החקלאות היא הרבה מעבר למקור פרנסה.
"אחד הדברים שלתפיסתי תמיד יגנו עלינו ויתנו לנו את הזכאות למרחב הקיבוצי שלנו אלה השדות שיקיפו אותנו", אומר בכר, שקורא לחקלאות "תעודת הביטוח של המרחב הכפרי": "בלי החקלאות חצרים תהיה שכונה בבאר שבע, לא יהיה הבדל בין מענית לחריש".
אבל בכר גם מבין שהעולם משתנה, וגם הענפים החזקים ביותר עלולים לספוג מהלומות. כשהוא ראה את שוק המנגו קורס בקיץ האחרון בגלל תנודות בשוק העולמי, הוא הבין שאסור להסתמך רק על ההצלחות של ההווה.
"למרות ההצלחה של המנגו, הספיק מכס אחד של טראמפ בכדי לטלטל את המגדלים המקומיים של המנגו בישראל, ובשנים האחרונות הרבה קיבוצים ומושבים עברו לאבוקדו. אבל מה יקרה כששוק האבוקדו יקרוס? מה יקרה עוד 20 שנה כשתהיה מדינה שתייצר אבוקדו איכותי או זול יותר משלנו? כשענף קורס, קיבוצים ומשפחות קורסות יחד איתו, ואסור לנו לנוח על זרעי הדפנה".
והוא באמת לא נח. בכר מעורב מאוד במגמה החמה ביותר בחקלאות הישראלית היום, ה"אגרו-וולטאי" – שילוב של לוחות סולאריים לייצור חשמל מעל גידולים חקלאיים. המדינה משוועת לאנרגיה ירוקה וקצרה במקום, לחקלאים יש מקום, והלוחות יכולים להפיק עבורם שורות רווח גם לפני הקציר. כביכול, מדובר ב-WIN-WIN. אך בכר מזהה במהלך הזה גם סכנה.
"הגובה של הגידולים החקלאיים בישראל נע סביב 3 ל-8 מטרים בערך. הפרי בדרך כלל דורש המון שמש כדי לבצע פוטוסינתזה, כשללוחות יש פוטנציאל להנמיך את כמות האור והקרינה לשם התהליך. אותו כלוב זהב שמנגנוני המדינה מטמינים לנו פה, שלמעשה מידי שנה יהיה לנו, החקלאים פחות ופחות יבול", ובדיוק בגלל זה, הוא עובד כעת על פתרון שעשוי לשנות את כללי המשחק.
סיפור האהבה בין בכר ודבש המנוקה התחיל בעלייה שגרתית לירושלים עם ארוסתו, לבקר את ההורים שלה. רק שבאותו היום, היא סבלה מצינון.
"חמותי היא ירושלמית אסלית, תמיד יש אצלה סירים בשפע, והיא מאמינה מאוד בתרופות טבעיות. כמי שגר כל חייו ליד פרדס חנה, באופן טבעי תמיד הייתי סקפטי", הוא צוחק. אבל הפעם, חמותו לעתיד של בכר הצליחה להמם אותו.
"היא שלפה דבש רפואי בשם 'מנוקה'. כפית אחת הספיקה כדי להפחית את כאב הגרון ולסייע בהורדת החום. הייתי בהלם". אבל ההלם האמיתי הגיע כשבכר הרים את הצנצנת של המנוקה. "ראיתי תג מחיר של 400 שקל. על 500 גרם. 800 שקל לקילו! אמרתי, וואו, זה זהב בתוך צנצנת".
מבט מהיר בגוגל גילה לו שמדובר בשיח הגדל באופן טבעי באזורים בניו זילנד וערבות אוסטרליה, ומפיק פריחה שממנה מייצרות דבורים דבש המכיל מולקולות MGO בעלות תכונות אנטי-בקטריאליות ואנטי-דלקתיות מוכחות, מה שהופך אותו לאחד ממוצרי הבריאות והקוסמטיקה המבוקשים בעולם.
בשל כך, מחירו של דבש המנוקה גבוה במיוחד, ונע בין 400 ל-1,000 שקלים (ואף יותר) לקילו, בהתאם לריכוז החומרים הפעילים שבו. מדובר בתעשייה המגלגלת מאות מיליוני דולרים בשנה, שמבוססת כיום אך ורק בניו זילנד ואוסטרליה.
בכר חיבר מיד בין המצוקה האגרו-וולטאית להזדמנות הכלכלית של המנוקה. התברר שהשיח ממנו מופק הדבש מתאים כמו כפפה ליד לחקלאות החדשה: מדובר בשיח נמוך יחסית שמגיע לגובה של כ-1.80 מטרים בלבד, מושלם לגידול מתחת ללוחות סולאריים; הוא אינו דורש קרינת שמש חזקה כמו גידולי פירות מסורתיים; ובניגוד למטעי בננות או אבוקדו, אין צורך להכניס טרקטורים וכלים כבדים לשטח – הדבורים עושות את רוב העבודה. נוסף על כך, כמובן, הערך הכלכלי של דבש המנוקה גבוה לאין שיעור מרוב הגידולים המקומיים.
"אין גידול חקלאי כזה שמצד אחד נותן מענה כלכלי מטורף לשוק הישראלי, ומצד שני יודע לתת מענה אולטימטיבי ובטוח לחקלאי שבוחר לגדל מתחת ללוחות סולאריים. זה ממש מתאים כמו כפפה ליד. מה גם שהחקלאות הישראלית, החקלאות הטובה והמתקדמת בעולם, שמה את ניו-זילנד ואוסטרליה בכיס הקטן".
הדרך לחבית הדבש הראשונה בישראל
בימים אלו, בכר לא רק מדבר, אלא עושה. והרבה. המיזם שלו זוכה לליווי מקצועי ממרכז החדשנות "סינוביישן" אילת-אילות ולגב כלכלי מענקית האנרגיה "דוראל" ומשקי גרנות. יחד עם ספי ציוני, אגרונום מומחה ממושב חרשים שחוקר את צמח המנוקה כבר תקופה ארוכה באופן עצמאי, ואביתר דותן שמתכלל את הצד העסקי והכלכלי יד ביד יחד עם תומר, הם הקימו פיילוט בחממת ניסוי בערבה, וכן פס ייצור לשיחים בנתיב העשרה.
המטרה ברורה ויש לה תאריך יעד: מרץ 2027 – רדיית דבש המנוקה כחול-לבן הראשון. האיכות תיקבע לפי ריכוז ה-MGO; כשככל שיצליחו לייצר ריכוז גבוה יותר, כך הערך של הדבש יעלה.
ולמרות הפחדים, חוסר האמון וההתנגדות המתלווה לכל יזמות חדשנית, בכר מסתכל קדימה באופטימיות ובנחישות. "אני לא מפחד להיכשל", הוא אומר בביטחון מלא. "התהליכים ארוכי טווח וצריכים להיות סבלנים, אין מה לעשות. אני אוהד הפועל, אני רגיל לזה", הוא אומר בחצי-הומור.
ולמה דווקא בקיבוצים? עבור בכר, מדובר בניהול סיכונים אחראי. "אני לא אעז לתת את זה למשק משפחתי שהוא מהיד לפה, בלי שאני רואה שזה ממש מצליח. לקיבוצים יש מעטפת כלכלית שיודעת לספוג זעזועים. כל עסק בהתחלה סופג קשיים, ואחרי שנוכיח את המודל, נקדם את זה גם למשקים ולמושבים".
"כל הדבר הזה הוא לא לשם רווח אישי. מעניין אותי להעמיד את התנועה הקיבוצית בחזית ההצלחה החקלאית הגלובלית. וגם אם זה לא יצליח, כשיבוא הבן שלי, לפחות יהיה לי את הכבוד להגיד לו – תשמע, ניסיתי. הבנתי שבעתיד הולך להיות קשה, ולא ישנתי על ההצלחה שמתקיימת כרגע".
