רבין נרצח כי אם היה נשאר בחיים המדינה שלנו הייתה נראית אחרת לחלוטין. באנו לכאן לא רק כדי לזכור, אלא כדי ללמוד מרבין ולקחת אחריות על עתידינו ועל עתיד המדינה
משפחת רבין היקרה,
באתי היום לכאן לגעת בקברו של רבין, בזכרו, במורשת שלו. באתי להיות אתכם, אתנו, עם הא.נשים שרבין עבורם הוא צוואה לחיים.
רבין הוא ג'ינג'י וככזה הוא ידע גם להרים קול, גם להתרגז. אבל רבין היה איש של הא.נשים ושל הפרטים. כל פרט היה מעניין אותו.
הוא ידע לקחת אחריות על כל מעשה שעשה. דברים שלא קורים היום. ואנו כולנו נאלצים להזכיר לאיש ולאשה בעלי התפקידים שאינם יכולים להתחמק מאחריות אישית ומעשית.
רבין ידע להבחין בכלים הממלכתיים הקשורים להתיישבות, לביטחון ולחינוך. הכלי שהייתי מופקד עליו, והיה קרוב לאחריותו של רבין היה הנח"ל.
לא אשכח את הטלפון האישי מרבין לאחר שוועדת החוץ והבטחון בראשותו של אורי אור החליטה להמליץ בפני שר הבטחון לסגור את הנח"ל. רבין הרים טלפון ואמר: "יואל אל תדאג אני הולך לאמץ את הצעת המיעוט שלך ושל חבר הכנסת שאול יהלום מהמפד"ל לשנות את משימת הנח"ל מהתיישבות לחינוך.
יש מי שיקים יישובים, אך אין מי שיעסוק בחינוך הבלתי פורמלי בפריפריה. חייבים להוביל את הצעירים באמצעות הנח"ל להיות המחנכים של הדורות הבאים."
פה הבנתי את גדולתו של רבין, את יכולתו להבחין בין עיקר לטפל. בחילופי המשימות הוא הזרים דם, וצבע לחיים, בהבטחת פעילות הנוער משעות הצהריים עד למחרת בבוקר- מהלך זה לטעמי הציל את תנועות הנוער.
רבין לא נרצח בגלל אישיותו. גם לא בגלל המראה היפה שלו בלכתו בין א.נשים ובמשחקי הטניס שלו. רבין לא נרצח בגלל משפחתו וגם לא בגלל המורשת הגדולה שנשא עמו, מהפלמ"ח.
רבין נרצח בגלל חזונו, בגלל ראייתו את עתיד המדינה. רבין נרצח בגלל חתירתו לשלום עם האויבים. רבין נרצח כי אם היה נשאר בחיים המדינה שלנו הייתה נראית אחרת לחלוטין.
הרוצח בן־הבליעל גדל כעשב שוטה בחבורה משיחית, קיצונית. הוא רצח את החזון, רצח את המשימות הלאומיות, רצח לנו את המדינה. עצר את התקדמות המדינה למדינה יהודית, ציונית דמוקרטית בעלת גבולות בטוחים. עד לרגע זה אנחנו בכאוס גדול.
ובאין ברירה, שנה אחר שנה אנחנו מגיעים לכאן כדי לחזור ולהעצים את חזונו של רבין: שתי מדינות בין הירדן לים התיכון, פיתוח התיישבות יהודית על פי עקרונות תכנית יגאל אלון והבטחת גבולות בטחון למדינת ישראל.
להגשמת חזונו של ישעיהו הנביא (ישעיהו פרק ב פסוק ד): וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. וכך נוכל לממש את המשימה שהנחילה לנו מגילת העצמאות – לשקוד על פיתוח הארץ על־ידי ולמען כל תושביה.
רבין השלים עם פירוק הפלמ"ח. אבל כל מי שנפגש עם רבין היה שומע את קולות הפלמחניקים מדברים מגרונו.
משמעותם של קולות אלה הוא לראות בבסיסי ההתיישבות את יסוד בטחונה של המדינה, את התלות בחינוך לשם ההמשכיות, את הצורך בקליטת עליה כתשתית ומנוף לבניית החברה, ואת החברות והרעות כמנוף לסולידריות, כך שאף לברוא את השלם גדול מסך חלקיו.
חשוב היה לו מיהו ומיהי האדם שעובד עמו: לא רק תאריו, ניִסיונו, ויכולתו האישית, אלא מה המניע שלו; ומהם התכנים הציבוריים שהוא מביא עמו.
היו לו חברים קיבוצניקים שהוא סמך עליהם בעיניים עצומות: נח כנרתי ז"ל, איש המים, מקבוצת כנרת, דורון טונגובסקי ז"ל מחבל אילות, בני שילה ז"ל מיגור. ויבדלו לחיים, יצחק מטלון מצוּבָּה ואריה בּרוש ממולדת.
מספר איתן הבר ראש לשכתו: "כל חודש ביום קבוע היה רבין מזמין לפגישה את משפחות השבויים והנעדרים ומדבר איתם על השבת הבנים."
שאלתי אותו: 'מה יש לך להיפגש עמם כל חודש, הרי אין שום התקדמות שום דבר חדש'. ורבין השיב לי בקולו הבס והצלול: 'לי אין מה לחדש להם, אך למשפחות תמיד יש מה לומר לי'."
הכל שואלים מה עושים היום. לטעמי – פשוט עוזרים לדליה רבין שיושבת פה עמנו, להעצים את מרכז רבין; להעצים את החיבור עם תנועות הנוער והארגונים השונים, להביא עוד ועוד צעירים להמשיך את מורשת רבין שמשמעותה היום היא מאבק על דמותה הרוחנית והתרבותית של מדינת ישראל, המבוססת על ארבעה אדנים: ציונות, יהדות, דמוקרטיה וסולידריות.
ברב־שיח שמתנהל בין המנהיגים לאזרחים ברשתות החברתיות, במפגשים ברחובות, א.נשים הולכים פשוט לאיבוד. ומי שהולך לאיבוד הוא בודד, נתון להשפעות שליליות, נאבק על קיומו גם בדרך אלימה וגם בדרכים של אבדן חיים. ראו את המתרחש במגזרים השונים.
אנו יותר מרעבים וצמאים לרבין האיש ולמורשתו. אנו תאבי חיים. באנו לכאן לא רק כדי לזכור, אלא כדי ללמוד מרבין ולקחת אחריות על עתידינו ועל עתיד המדינה.
יצחק רבין בשבילי הוא מצפן ומגדלור. יום יום נושם אותו, יום יום הולך אתו, ועושה הכל כדי שנזכור, נדע, ונחיה עמו בכל מעשינו.
תודה לך יצחק רבין, תודה למשפחה, תודה לכל מי שנמצא פה.
בצאתי היום מן ההר אני נושא עמי אתכם.
צילום: דוד (דדה) עינב
