חגיגה של מוזיקה, ריקוד וצבעים. בגן שמואל שומרים על המסורת
פעם שאלתי את אמא שלי "מתי התחלתם לחגוג את חג הביכורים?", היא נזכרה שכשהגיעו לקיבוץ ב-1941 כבר חגגו את החג, והוסיפה: "ב-1938, אחרי שצשקה, מוותיקות הקיבוץ, הייתה כבר יותר מ-15 שנה במשק, התעורר בה הרצון לציין את החג. בהשראת הזיכרונות מהכפרים בפולין, היא גיבשה כוריאוגרפיה ויחד עם בולק פגי, נסכה בחג את הסמלים היהודים".
צשקה ביקשה מדני פקטורי, מוזיקאי צעיר ומוכשר, לכתוב את ה"תרועה" לחג וגם להלחין מוזיקה לריקוד בסגנון "פעם הייתי בתימן". דני הלחין מנגינה למילים של ארנון מגן ונוצר "שיר הקוצרים", אותו רוקדים בכל שנה, וגם ה"תרועה" מתנגנת מאז בפתיחת החג. תחילה ניגן דני על החלילית. בהמשך עבר התפקיד למיכל זידנברג (14) ולאחר מכן לחנוך בראון (14). כיום אייל ילין מרגש בנגינתו את אלפי האורחים היושבים על הטריבונות סביב הדשא הגדול.
מסורת אמרנו?
לאחר נגינת ה"תרועה", נכנסת התהלוכה. ראשונות הנשים נושאות הסל עם שבעת המינים ואחריהן רקדניות ה"עיטור" שמפליאות בריקודיהן וכל נושאי ונושאות הביכורים של ענפי הקיבוץ, והילדים עם סלסלותיהם. כל שנה מעדכנים, מוסיפים, מפחיתים, אך שומרים על המסגרת.
על הבמה הקריינים מלווים את החג בקטעי קריאה הנכתבים מחדש על ידי עמירה הגני וכל העת המקהלה והתזמורת מנעימים בשירי החג המסורתיים, בניצוחו של מנולו מקבוץ מעברות.
כל ענף מוזמן להביא את ביכוריו המעוצבים לבמה ואת פניו מקבלות בריקודים הנערות, לבושות בשמלות צבעוניות. לאחר כל זאת מוזמנים ילדי הקיבוץ וילדי אורחינו להביא את ביכוריהם לבמה. וכשהבמה מלאה מכל טוב וכל ההורים וילדיהם חוזרים לשבת על הטריבונות שנבנו במיוחד לחג, מתחיל הקסם הגדול.
מעגלים מעגלים
אז מתחיל ה"רונדו". משני צידי הבמה שופעת הביכורים, פורצים לדשא מאות רקדנים ורקדניות, זוגות שנהפכים לרביעיות שנהפכים לשמיניות ויוצרים מעגלים. בכל מעגל הנשים לבושות בשמלות בצבע אחר עם הדפס שבעת המינים עליהן, והבחורים לובשים ג'ינס וחולצת ריקוד מודפסת. הדשא מתמלא במאות רקדנים בשלל צבעים. כל שנה לקראת החג הזוגות נפגשים מחדש, כל שנה נוסף מעגל, ואחרי שתי חזרות כלליות מוכנים לחג. החברים שמתעצלים לבוא לחזרות מתבדחים, "גם אם תעיר אותי באמצע הלילה אדע את הצעדים".
סיפרה לי חברה שנקלטה לפני כ-20 שנה בקיבוץ ורוקדת בריקוד ה"סלים" שכולו ריקוד נשים: "כשאני שומעת את דפיקות הפטישים של בוני הטריבונות על הדשא הגדול, מסימני החג, אני מתרגשת".
איך מצליחים לשמור על המסורת?
חג משמעותי, צוות מסור ומתמיד, קהל אוהד וקיבוץ שהוא שותף מלא. עדות לכל אלה אפשר לראות בחזרות הכלליות אליהן מגיעים הורים וילדים לצפות ברוקדים ולצד הדשא הילדות הצעירות מרקדות ומפנטזות על התקדמותן בסולם: מריקוד ילדי הגנים, למקבלות הביכורים ולמעגלי הרונדו, ויש כאלה שאף שואפות להצטרף לרקדניות ה"עיטור" המופלאות.
גאוות היחידה התגבשה במהלך השנים. רבים רוצים להיות שותפים לה, וגם אם לעיתים מתעורר הוויכוח על רלוונטיות החג, עדיין כוחו במותניו ורבים אוהבים אותו ושותפים להפקתו. הטקס, שהוא כמובן ללא תשלום, פתוח לחברי הקיבוץ ואורחיהם ומספר המקומות מוגבל בגלל אופי המקום.
