גם הכתיבה איבדה את המשמעות. איזו משמעות יש לכתיבה יש עם כל כך הרבה הרוגים בכל כך מעט זמן? איזו משמעות תהיה לכמה מילים – לכל כך הרבה משפחות, שאיבדו את היקר להן מכל ביום אחד?
בנימה האישית, הימים האחרונים שעוברים על עם ישראל, בארץ ובתפוצות, הם הימים הנוראים. אני לא ישנה בלילות כי המוח עסוק במחשבות ולא מצליח להירגע. אני תזזיתית ולא מסוגלת לשבת יותר מחמש דקות במקום אחד. אין לי תיאבון, אבל מכריחה את עצמי לאכול כי זה לא יועיל לאף אחד אם גם אני אתמוטט. הראש טרוד בפצועים, בנעדרים, בהרוגים, בכוחות החילוץ, בכוחות המילואים. אני גם חושבת על צוותי הרפואה והלוחמים והלוחמות שכולם לא ישנים, בדיוק כמוני, בניסיון להציל משהו. להותיר משהו. להחזיק עוד קצת מעמד.
הילדים הקטנים שלי, רבים בינם לבין עצמם, על חתיכת צעצוע או תוכנית טלוויזיה, ובא לי לצעוק עליהם: "חצי מדינה הולכת לעזאזל ועל זה אתם רבים?" אבל אסור לי – אסור לי לחשוף אותם למידע הזה. הם צריכים להישאר תמימים. רק עוד קצת. גם הכתיבה איבדה את המשמעות. איזו משמעות יש לכתיבה יש עם כל כך הרבה הרוגים בכל כך מעט זמן? איזו משמעות תהיה לכמה מילים – לכל כך הרבה משפחות, שאיבדו את היקר להן מכל ביום אחד? כמה משפחות כאלה יש שאיבדו יותר מאדם אחד? מי יחזיר למשפחות החטופים והנעדרים, בימים כאלה של חוסר וודאות וחוסר אונים, את שפיות דעתם בחזרה?
תכננתי לכתוב על גינות פרטיות וקיימות ואקולוגיה, אבל איזו אקולוגיה אפשר ליצור בחצרות מפויחות?
איך אפשר למצוא ערך בעוד עץ שנשתל ועוד פרי שנקטף?
פתאום לעץ השתול יש משמעות של מחבוא והפרי שנקטף מדמה בחור צעיר, או ילד קטן, שלא ישוב. רציתי לכתוב על פעילויות אחר הצהריים שמתקיימות במושב, לכבוד הגננת ההיא והגמלאי ההוא. מעבר לזה שהכל בוטל, המסיבות איבדו משמעות. אין יישוב במדינה שלא איבד מישהו. אין יחידה לוחמת שלא איבדה חבר. אין אנשי צוות רפואיים שיצאו שלמים בנפשם. אין מזכירות יישובים ישנות ואין שערים פתוחים. הכל דומם וסגור. וכך גם ליבנו.
עוברת לאוטומטי
חוסר האונים וחוסר הוודאות משתקים את התודעה. אני נכנסת למצב אוטומט ורק עסוקה בלהעביר את היום. אבל הלילה, לעיתים קרובות, הרבה יותר גרוע. אנשים סביבי, מתנדבים, תורמים, שומרים, אקטיביים. אני מרגישה שהם נלחמים בתחנות רוח. מה זה חשוב להביא לעוד חייל חולצה או לעוד ילדה קטנה דובי לחבק, ביום שבו איבדו כל כך הרבה אנשים את חייהם? ולכל אחד ואחד מהם יש משפחה, חברים, קרובים, קולגות, שעולמם חרב עליהם. אלו אדוות ומעגלים של אלפי אנשים, שיקללו את היום הזה כל עוד הם עצמם עדיין חיים על האדמה הזאת. כל כך הרבה איש ואישה, נער ונערה, ילד וילדה שלעולם לא יממשו פוטנציאל תעסוקתי, משפחתי, חברתי, תרבותי, חוויתי. כל כך הרבה שאיפות, חלומות, תשוקות שלא יתממשו לעולם. כל כך הרבה נשים, אנשים, קשישים וטף, שלעולם לא יתלוננו עוד על המזגן במשרד, או על החום שבחוץ. לא ישבחו את הארוחה במסעדה או את הסרט האחרון. לעולם לא יעריכו קרן שמש אחרי יום גשום ולא יוקירו את גשמי הברכה אחרי הקיץ השחון.
פעולות ניתוק המחשבה לא כל כך עוזרות. יושבים ובוהים באיזה סרט מטופש עד השעות הקטנות של הלילה ואז מנסים לקרוא עד הבוקר. במהלך היום, בין חיפושים אחר הנעדרת הזאת או הדרך הבאה לתרום למורל הלאומי, משוטטים באינטרנט ונתקלים בתמונות נוף מרחבי העולם, או באיזו בדיחה לא מצחיקה. אבל הפעולות האלה לא משתיקות את המטוסים והמסוקים שחגים לנו מעל הראש ולא את ההדים בלב שמבקשים נחמה.
יש בי משהו שכלתני, שמתחנן בפני, תעבדי, תעשי, תיצרי, תאפי, רק על תשבי חסרת מעש. החלק הזה בי שולח הודעות לקרובים וחברים לראות שכולם בסדר ולכולם יש מרחבים מוגנים לשהות בהם. החלק הזה בי, מחייב אותי לדאוג לילדים הקטנים שלי ולחלקת האלוהים הקטנה שאני קוראת לה בית. החלק הזה בראש שלי, חוזר ומוודא עם חברים חרדתיים שהם לוקחים את הכדורים שלהם. אותו החלק גם מבשל סירים ואופה עוגיות לכל אותן המשפחות במושב שהאבא או האח או הבעל הוקפצו בצו 8 לכל מיני מקומות ברחבי הארץ. החלק השכלתני בראש שלי גם ממחזר קלישאות ישראליות שחוקות כמו "יהיה בסדר".
פעולת ניתוק המחשבה מדרבנת אותי לאתר חבר, שבוודאות לא נמצא באזור מסוכן, אבל כיוון שכל מי שסביבנו עסוק בלאתר קרובים וחברים, אנחנו גם צריכים לוודא שאותו חבר יודע שנפתחה מלחמה. אחרי שעות, כשהצלחנו ליצור איתו קשר, רגע לפני הפאניקה, הוא הסביר כי עבד על הטרקטור ולא שמע את הצלצול. רצה להספיק לבצע כמה דברים כי גם הוא מצפה לצו 8.
הדחקה של הרגשות האמיתיים וניסיון להציג מצג שווא של רוגע ויציבות, באים לידי ביטוי בניתוח כל פריט מידע עד דק ולנסות להעלות אפשרויות, מה יהיה עכשיו ולמה קורה מה שקורה. הלב רוצה להיסגר ולהתנתק. כמה איפה אפשר לספוג? כמה רוע? למה זה מגיע לנו? אני פתאום מרגישה, פיזית, את מגנון ההישרדות שנכנס לפעולה ומתחיל לחפש סיבה לתוצאות הקשות של הימים האחרונים. מתוך המנגנון ההישרדותי עולה קלישאה חדשה: "יש בנו כוחות. אנחנו נתגבר."
הרבה תקווה עולה בלב כשאני יושבת מול פייסבוק ותורמת לעוד קבוצה שרוכשת ציוד ומזון למפוני היישובים, לחיילים בחזית, לצוותי הרפואה ולמשפחות של הפצועים. הרבה תקווה עולה בלב כשרואים את התורים האינסופיים לתרומות דם בכל רחבי הארץ וכמויות הציוד והאוכל הבלתי נתפסות שעם ישראל תורם בשעת צרה. הרבה תקווה עולה בלב בשתי דקות סרטון של זיו שילון או של גיא הופמן. הרבה תקווה עולה בלב למראה כל ערמת המחלוקות שיושבת בצד ולא פוצה פה, אלא נותנת במה לאחדות, לעזרה הדדית ולחמלה גדולה.
אז בנימת תקווה גדולה אשלח חיבוקים גדולים וכוחות למשפחות שאיבדו את היקר מכל, הרבה בריאות והחלמה מלאה ומהירה לכל הפצועים, בגוף ובנפש וכן כוחות ותעצומות לכל המשפחות שגורל היקרים שלהם עוד לא ברור. בתפילה לימים שקטים ורגועים יותר, אני אנסה ללכת לישון.
