תערוכת יחיד חדשה של הציירת צביה האריס ליבנה מאל-רום, מתמקדת בציורים של חורבות ברמת הגולן. מבנים הרוסים ששימשו את מי שחי שם בעבר, באזור בו היא חיה ושמשמש לה השראה ליצירה
בסוף השבוע הקרוב, תיפתח במוזיאון 'אדם בגליל' בבית יגאל אלון, תערוכת יחיד חדשה של הציירת צביה האריס ליבנה. התערוכה, שנקראת 'שָם', מתמקדת בציורים של חורבות ברמת הגולן. מבנים הרוסים ששימשו את מי שחי שם בעבר, אותם מציירת האריס ליבנה מצילומים שהיא מצלמת באזור בו היא חיה. האזור שמעסיק אותה כל כך ומשמש לה השראה ליצירה. עוד נשוב לכך בהמשך, אולם תחילה מעט ביוגרפיה. האריס ליבנה, 42, בת קיבוץ עין דור, הגיעה לרמת הגולן לפני כעשור, יחד עם בן זוגה, רז, בן אלרום. היום הם חברי קיבוץ והורים לשני בנים, בני 10 ו-8. לדבריה, היא גילתה את הציור מחדש לפני כחמש שנים, למרות שתמיד עסקה בכך. כיום השבוע שלה מורכב מימים בהם היא מלמדת ציור אצלה בסטודיו, ילדים ומבוגרים, וימים אותם היא מקדישה לציור בלבד.
"לצייר זה משהו שעשיתי מאז ומעולם", היא אומרת "העניין הוא באיזה אופן. הייתי במגמת אומנות בתיכון ואחרי הצבא חייתי שש שנים בארגנטינה, שם למדתי אומנויות יפות (Fine Arts) בבואנוס איירס. אחרי שחזרתי לארץ למדתי בשנקר, אומנות רב תחומית עם התמחות בציור, אבל עדיין לא מצאתי את הדרייב לעסוק בזה ממש. בתום הלימודים שלי עברנו לאלרום. איך שהגענו לקחתי פה סטודיו, ששימש למעשה כמחסן שלנו במשך חמש שנים. התחלתי לעבוד בתרגום באולפני אלרום ועדיין לא עשיתי יותר מידי עם האומנות שלי, עד שמתישהו בקורונה, משהו התחיל לזוז אצלי. מצאתי את עצמי יותר ויותר בסטודיו והתחלתי לצייר דברים שמקורם באלבומי התמונות של המשפחה שלי בעין דור. פשוט ציירתי על פי צילומים שמצאתי. שם גיליתי שלציור יש יכולת להפעיל היזכרות אקטיבית".
איך?
"כשאתה מסתכל באלבומים, בדרך כלל המבט הוא פסיבי. אתה מדפדף וצופה בתמונות. אבל כשאתה מצייר תמונה מהילדות שלך, אתה שוהה איתה הרבה זמן, ותוך כדי נזכר בכל מיני פרטים, מקומות ואנשים ששכחת. זה גם מאפשר לך לחזור למי שכבר לא איתך. זה מאד מילא אותי. ככל שאתה עוסק בזה יותר, אתה נהיה זקוק לזה יותר. זה כמו לעשות כושר, בלי זה אתה לא מרגיש טוב. בפעם הראשונה הרגשתי שהציור גם משרת אותי. אני בן אדם מאד נוסטלגי ומתרפק על העבר, ועל ידי ציור של צילומים מהעבר מצאתי את החיבור שלי לציור. זו הייתה הפאזה הראשונה".
מה הפאזה השנייה?
"רמת הגולן. בעקבות ההיכרות שלי עם רז גיליתי גם את הגולן. זה התחיל מזה שהוא רצה להרשים אותי ולקח אותי לכל מיני מקומות פה באזור. מעיין פה, מעיין שם, מקומות שאנשים אוהבים לטייל בהם, ומה שמשך מאד את תשומת ליבי היה שכל מקום כזה יושב בעצם על איזושהי חורבה. כלומר, אלה מקומות שפעם חיו בהם אנשים. וכל פעם שהיינו במקום כזה וראיתי חורבה כזאת, זה עורר בי רגשות עזים שבהתחלה לא ידעתי מה לעשות איתם ואיך להתייחס אליהם, עד שלפני שלוש שנים החלטתי להתחיל לצייר אותן. לקחתי מצלמה וההסתובבתי בכל מיני מקומות בגולן, צילמתי חורבות כאלה ואחר כך ציירתי אותן על פי הצילומים".
אי אפשר שלא להרהר במי שהיה כאן קודם
מה מושך אותך במקומות האלה?
"בהתחלה זה נבע מצורך מסוים. כאב לי שמקומות כאלה, שאנשים מטיילים בהם, מטפסים עליהם וכותבים גרפיטי, הם בעצם חורבות שהיו פעם בית של מישהו וחיו בו אנשים. מאד משך את תשומת ליבי שבגולן – וזה מאד מיוחד דווקא לגולן – כל הזמן רואים את העבר. בדרך כלל כשכובש כובש אזור ונשאר בו, הוא מנסה למחוק כל זכר למי שהיה שם לפניו, אבל פה פשוט השאירו את זה כפי שזה. כשאתה מסתובב במקומות האלה, אתה לא יכול שלא להרהר במי שהיה כאן קודם. כשאני רואה צריח של מסגד, מרוסק ומופגז, מלא בגרפיטי, זה כואב לי. זה היה פעם לב ליבו של מישהו. מבנה שהיה הכי חשוב לאיזו קהילה. הציור של המקומות האלה התחיל אצלי מתוך רצון להעניק איזשהו מבט למקומות שאף אחד כבר לא נותן להם. להגיד אוקיי, אני רואה אתכם. להחזיר להם איזשהו כבוד אבוד".
ומה הפאזה השלישית?
"ה-7 באוקטובר. בעקבותיו גם אצלי השתנה משהו. כל המבט שלי על החורבות האלה הפך להיות מין מבט של השתקפות. שאולי זה מה שעתיד להיות גם לי. לפני כן חייתי פה בסרט, שחיזבאללה זה פיקציה, בסוריה כבר אף אחד לא מתעניין בגולן, כולם יודעים שאנחנו פה, ודי, המלחמה על המקום הזה היא נחלת העבר. ופתאום הכל מתהפך עליך, ואז הבנתי את היומרנות שבה הסתכלתי על החורבות האלה בגולן. הנה, אני מסתכלת על העבר, אבל אולי זה גם העתיד שלי".
שאולי מתישהו גם אתם לא תהיו שם?
"כן. אולי בעוד כך וכך שנים, מישהו אחר יתהלך פה בין החורבות של הבית שלי. זה הפך להיות מין מראה, של מה שיכול לקרות גם לנו".
את מציירת גם את מה שמעבר לגבול.
"נכון. גם זה תולדה של ה-7 באוקטובר. לפני כן לא התעסקתי עם מה שמעבר לגבול. זה נראה לי לא רלוונטי, אפילו שהגבול מאד קרוב אלי. אבל אחרי מה שקרה, פתאום אתה מפנה את המבט וקולט שהגבול ממש פה, ליד. ואז אמרתי זה כל כך מפחיד אותי, אני אנסה קודם כל לראות את הדבר הזה. את הצד השני, את סוריה. התחלתי להתקרב לכל מיני נקודות בגבול, כמה שיכולתי, וצילמתי את מה שראיתי בצד השני. צילמתי כמה שאפשר לעומק, ואמרתי עכשיו אני חייבת לעבד את הדברים האלה דרך הציור, והתחלתי לצייר את מה שצילמתי. ואז הפחד מפנה קצת מקום לדברים אחרים, כמו סקרנות. מי הם האנשים האלה שחיים שם. הם שונאים אותי או לא שונאים אותי. במה הם עסוקים, ומה זה בכלל הגבול הזה בינינו".
לאורך הגבול, מעבר לגבול
איפה את הולכת לצלם? עד לאן את מגיעה?
"אני כל הזמן מגלה מקומות חדשים לאורך הגבול. בודקת עד לאן אני יכולה להתקרב. נוסעת עם רכב שטח, יורדת מהכבישים ונכנסת פנימה כמה שיותר עמוק, דרך המטעים, ממש עד הגדר. ככה גיליתי כל מיני דרכים שבכלל לא היה לי מושג על קיומן, וזה תמיד גם מלווה באיזשהו חשש".
אף פעם לא היה לך קטע עם הצבא?
"עם הצבא לא, אבל פעם אחת האחראים על שמירת אזור הטורבינות (טורבינות רוח) הגיעו והתחילו לתחקר אותי. הלכתי פעם לצלם ליד מוצב הבוסטר. אפשר להגיע ממש עד אליו, מול קונטרה החדשה, מאד קרוב. אמרתי אני הולכת לצלם משם, נראה אם מישהו ייצא אלי, אבל אף אחד לא בא".
היום הציורים שלך עוסקים רק ברמת הגולן?
"כן. אני מרגישה שזה מה שבוער בי. אני מתעסקת בחורבות בגולן ומה שקורה מעבר לגבול. מה שעוד מתחיל להעסיק אותי עכשיו זו הקהילה הדרוזית. יש לנו פה קהילה שכנה, דרוזית, שכביכול אנחנו מאד מעורבים זה בחיים של זה, אבל בעצם אנחנו לא. מעסיק אותי העניין הזה של גבולות, גם במובן התרבותי. עד כמה אני מכירה את האנשים האלה, את הקהילה הזאת. אני גם חושבת על זה שהתהפכו להם לגמרי החיים פה לפני כמעט שישים שנה. גם זה בעקבות ה-7 באוקטובר. עכשיו אני עובדת על ציור של חאדר, כפר דרוזי שנמצא בחרמון הסורי. התקרבתי אליו כמה שיכולתי וצילמתי, ואני מציירת אותו מהצילום".
כל הציורים שלך הם מצילומים?
"כן. זה משהו שאני תמיד במאבק איתו, ואני תמיד מרגישה קצת אשמה שאני מציירת מצילומים, אבל ככה אני מקבלת את מה שאני רוצה. העניין של לצייר על פי צילום הוא לא סתם. זה לא מקרי שאני לא עומדת בשטח ומציירת. ברגע שאתה מצלם משהו ומצייר מצילום, אתה מנציח איזשהו מרחק בינך ובין האובייקט. אתה לא מצייר את הדבר עצמו, אלא איזשהו דימוי שלו. מצד שני, המשיכה שלי לפרטים היא מאד גבוהה, ועל ידי כך שאפשר להגדיל מאד את הצילום, אני יכולה לראות עוד ועוד פרטים שלא הייתי רואה בעין. זה גם מאפשר לי לצייר בקצב שלי, בסטודיו, ולא להיות תלויה במזג אויר, רוח, שעות, כי בסוף אני מציירת דברים שנמצאים בחוץ".
את לא מציירת בכלל מהראש, מהזיכרון?
"לא. אני צריכה את הגירוי הוויזואלי. לראות מולי את הדימוי. אגב, אני מציירת תמיד שני ציורים במקביל, בצבעי שמן וצבעי מים. צבעי שמן לוקח הרבה יותר זמן וצבעי מים זה הרבה יותר מיידי. לכן אני מציירת עם שניהם במקביל".
לא פוליטית
זו תערוכת היחיד הראשונה שלך?
"הרשמית כן. הייתה לי כבר תערוכה בעין דור, אבל לא מאד פורמלית. הצגתי גם בתערוכות קבוצתיות."
מתרגשת?
האמת שמאד. בית יגאל אלון זה מקום שזכור לי מהילדות, וההתנהלות שם מאד מקצועית ונעימה. ד"ר איילת כרמי, אוצרת המוזיאון, שגם אצרה את התערוכה, היא אוצרת אידיאלית לדעתי. הם התחברו לנושא של העיסוק שלי בחורבות, ואלה התמונות שאני מציגה בתערוכה.
"חשוב לי להדגיש משהו לסיום. הסיבה שאני מציירת חורבות בגולן ואת הישובים מעבר לגבול, היא לא פוליטית או מתוך רצון לצאת בהצהרה כלשהי. אין לי שום דבר נגד אמירות פוליטיות, אבל זה לא מה שמניע אותי. הסיבה היא הצורך שלי לנסות לעבד את המורכבות של הסביבה בה אני חיה ונוגעת ביום יום שלי. כך היה גם לגבי ציורי בני המשפחה – הם לא נוצרו כדי לתאר מצב או זיכרון נוסטלגי, אלא כדי לעזור לי לעבד את המרחק מאנשים ומקומות יקרים לליבי, שהשתנו או כבר אינם איתנו. הציור פשוט מאפשר לי גישה לכל הדברים האלה".
התערוכה 'שָם' תהיה פתוחה עד סוף מרץ 26. מוזיאון אדם בגליל, בית יגאל אלון, קיבוץ גינוסר.
Tzvia-harris-livne.com
