כדי להעביר מצביעי ותומכי ימין אל רעיונות וכוחות השמאל, יש לפעול בשני אפיקים: להראות עד כמה הערכים והמדיניות של הימין מזיקים לישראל ולהציב אלטרנטיבה חיובית. זה החלק הקל. החלק היותר קשה, והמכריע, הוא לשכנע שאנחנו והם שותפים לאותו מפעל. לראות בהם שותפים ולא אובייקטים לחינוך, חידוש השמאל.
אלישע שפירא עסק בנושא ואני מבקש להמשיך.
קראתי את מאמרו של אלישע שפירא על חידוש השמאל בישראל ("הזמן הירוק". 30.4.20) ואני מסכים עם כל המטרות החברתיות והמדיניות שהציב: סוציאל דמוקרטיה, סולידריות, חתירה לסיום הכיבוש,שמירה על הדמוקרטיה, ועוד. על כל אלה יש הסכמה רחבה בין כל מי ששרדו בשמאל הציוני ואין כל בעיה לחבר רשימת מטרות ותכניות מפורטות שהשמאל יגשים אם וכאשר יחזור להיות כוח מוביל. הבעיה היא איך במציאות הישראלית של היום מגיעים לכך שהשמאל יהיה כוח מוביל, כאשר הימין שולט לא רק בכנסת ובממשלה, אלא גם בתודעה הציבורית. העם, חברים יקרים, כלומר הציבור היהודי בישראל, הוא ברובו ימני.
שינוי מבנה והתנהלות בחברה ובמדינה מותנה בהעברת חלק ניכר ממצביעי ותומכי הימין אל רעיונות וכוחות השמאל. ולעניין זה, שום טריק לא יעזור, כפי שציין בצדק עזרא דלומי בטורו באותו גיליון. כבר מיצינו את כל הטריקים והגענו לאן שהגענו.
כדי להגיע אל היעד הפוליטי שסומן לעיל, צריך קודם כל להבין מה זאת אסטרטגיה פוליטית. בשוק היחצנות והתקשורת יש היום רבים שמתקשטים בתואר של אסטרטג פוליטי. אם יש לך כסף, אתה יכול לשכור אחד מאלה שיגיד לך איך לנהל את הקמפיין שלך, על מי ללכלך, את מי לרומם וכיו"ב עצות זהב שלפעמים עובדות ולפעמים לא. זו אסטרטגיה לטווח קצר שאין עמה כל הבטחה לטווח הארוך, שהוא החשוב ביותר.
אסטרטגיה פוליטית רצינית מתחלקת לשני סוגים – אסטרטגיה של שימוש בכוח פוליטי ואסטרטגיה של יצירת כוח פוליטי. הנהגות תנועת העבודה מזה עשרות שנים ידעו להפעיל אסטרטגיה של שימוש בכוח, כלומר, מהן המטרות הקרובות המוצבות בפנינו, איזו מטרה קודמת לאחרות, איך מגבשים תמיכה במדיניות מסוימת, איך נשארים בשלטון למרות הכול, וכד'.
אסטרטגיה של יצירת כוח פוליטי אומרת כיצד אתה יוצר ומחזק אמון של ציבור מסוים בצדקת ונכונות הערכים שלך, מטרותיך וביכולתך להוביל להגשמתן. מפלגה שיודעת לפעול נכון נוקטת בשתי האסטרטגיות גם יחד: מפעילה כוח אבל גם מקיימת פעילות ומנגנונים של שכנוע מעמיק בצדקת דרכה וביכולת הנהגתה. תנועת העבודה ידעה לעשות זאת בעבר, אבל איבדה את היכולת הזאת כבר לפני עשרות שנים. שרר בה ביטחון בלתי מוצדק בנצחיות שלטונה ולכן היא הזניחה את התחום הרעיוני ורענון שורות ההנהגה בכוחות איכותיים חדשים. הביצוע בא לפני הרעיון. הביצועיזם והוויכוחים המדיניים שהחלו אחרי מלחמת ששת הימים מילאו את סדר היום והחברה והרעיון נזנחו.
תיאור מפורט של תהליך שקיעת תנועת העבודה, חורג ממסגרת מאמר זה ויובא בעתיד. בשלב זה אומר רק כי תנועת העבודה איבדה את ההגמוניה שלה עוד לפני שאיבדה את השלטון. בלי הגמוניה אין שלטון יציב. ההגמוניה היא השליטה על התודעה הציבורית והפוליטית: מהם הערכים, מושגי היסוד ועמדות היסוד הרווחות בציבור ומעצבות את התודעה הפוליטית והזהות הפוליטית. וכיום ההגמוניה היא של הימין. קודם כל הימין המדיני וגם, במידה פחותה, הימין הכלכלי-חברתי. רוב הציבור היהודי בישראל רואה בפתרון שתי המדינות דבר מסוכן ו/או פתרון שאבד עליו הכלח. התמיכה בקפיטליזם חסר מגבלות אמנם אינה טוטלית ורבים רוצים מדינת רווחה, אבל המנטרה של השוק החופשי (פיקציה גמורה) מושרשת היטב בקרב מקבלי ההחלטות של השלטון הימני והציבור לא נלחם על תפיסה שונה.
בנוסף, הפוליטיקה הדומיננטית בישראל אינה פוליטיקה מעמדית אלא פוליטיקה של זהויות. כלומר, הבוחרים מצביעים בעיקר עבור אישים ומפלגות המבטאים את זהותם התרבותית: חרדי, דתי, מסורתי, חילוני, יהודי, ערבי, וכו'. בקרב היהודים הזהות הלאומית באה לידי ביטוי במידה רבה באמצעות סמלים ופרקטיקות דתיים וגם הסתייגות מערבים ולעיתים גם שנאת ערבים. במשפט אחד: ההזדהות כיהודי בדרך זו גוברת על ההזדהות כישראלי בנוסח של פעם. לימין יש עדיפות על המרכז והשמאל בתחום הזהויות.
השלב הראשון בשיקום השמאל או ביצירת שמאל חדש, הוא המאבק על ההגמוניה. זהו תנאי מוקדם והכרחי ליצירת כוח פוליטי בר קיימא ואפקטיבי. שיקום ההגמוניה של השמאל אינו מתרחש רק על ידי יצירת מסמכים מנוסחים יפה. מניפסטים שמאליים מרשימים כבר חוברו בעבר ולא הביאו להתחזקות פוליטית כי הם הגיעו בעיקר ל"כוחותינו", כלומר שכנעו את המשוכנעים. הם לא הגיעו, או שהגיעו בצורה מעוותת אל החלק המנוכר לערכי השמאל ולאנשיו. הבעיה היא כיצד למצוא את הדרך לשכנע את ה"הם" בצדקת השמאל. זו מלאכה קשה, מסובכת וממושכת. אין כאן קיצורי דרך וטריקים.
במישור האידיאולוגי, התודעתי, יש לפעול בשני אפיקים: להראות עד כמה הערכים והמדיניות של הימין מזיקים לישראל ולהציב אלטרנטיבה חיובית. זה החלק הקל. החלק היותר קשה, והמכריע הוא לשכנע את ציבור היעד שאנחנו והם שותפים לאותו מפעל. לראות בהם שותפים ולא אובייקטים לחינוך. במילים אחרות, ליצור אמון הדדי; לחסל כל יסוד של התנשאות, מודע או לא מודע. הדרך לכך היא קודם כל חיפוש המכנה המשותף. המכנה המשותף צריך להיות ציוני. הציונות היא השאיפה להשגת ושמירת ריבונות יהודית בארץ ישראל. לא בהכרח בכולה ולא באמצעות שליטה על עם אחר וסכסוך אינסופי. להיפך, ריבונות בריאה היא זו שבה העם שולט על עצמו באמצעות נציגיו הנבחרים, לא שולט על אחרים ומפעיל כוח רק לשם הגנה עצמית.
למפלגה, או לכל קבוצה רעיונית שלא תגדיר את עצמה כציונית, אין כל סיכוי להגיע ותודעה וללב של תומכי הימין בציבור היהודי, שהם הרוב בציבור זה. מכאן שלרשימה יהודית-ערבית אין סיכוי ליצור שמאל שיהווה אלטרנטיבה של ממש לשלטון הימין. מצד שני, אין מניעה להציב מועמד ערבי ישראלי במקום ריאלי במפלגה מיונית שמאלית. הציבור הישראלי ברובו יקבל את זה.
אחד המסרים העיקריים של השמאל המתחדש צריך להיות הצגת מדיניות הימין כחבלה בהגשמה המתמשכת של הציונות. המשך הסכסוך עם הפלסטינים מביא להזנחת התחומים החברתיים ולכן תיקון החברה יכול לבוא רק עם חיסול הכיבוש וחתירה להסדר מדיני עם הפלסטינים. יש קשר אורגני בין שני התחומים, דבר שרבים מהפעילים החברתיים של השמאל אינם מבינים ומשלים את עצמם שבפעילותם הם מביאים לשינוי המצב החברתי במדינה ויוצרים אלטרנטיבה לשלטן הימין. אלה אשליות גרידא, גם אם הן גורמות סיפוק למי שמאמין בהן.
בתחום הזהות, המפריד בין הימין לשמאל, יש לגבור על הדיכוטומיה בין יהודים לישראלים באמצעות גיבוש זהות יהודית-ישראלית שמרכיביה הם מודעות היסטורית, תרבות עברית, תרומה למדינה כמגלמת הריבונות וסולידריות ממשית, לא הצהרתית.
מי יהיו הנושא של המסר השמאלי? המפלגות הקיימות, מפלגת העבודה ומרצ, בדמותן הנוכחית לא תצלחנה למלאכה. מפלגת העבודה קרובה לסוף דרכה. בחבירתה לכחול לבן ולמנהיגותה הנוכחית אבדה לה האמינות הדרושה לכל כוח פוליטי. מרצ עדיין לא הצליחה, וספק אם ניסתה ברצינות, לשנות את תדמיתה כמפלגה אליטיסטית של אינטליגנציה ליברלית. בשתי המפלגות קיימת מה שאני מכנה כ"דיקטטורה של הבינוניות", השתלטות עסקנים בינוניים מכל בחינה אפשרית על המפלגות הללו ומניעת הצבת אנשים מתאימים יותר בעמדות הנהגה. חידוש שמאל מחייב הופעת מנהיגות בעלת שיעור קומה רוחני. ביצועיסטים בינוניים לא יצלחו לכך.
את המסר השמאלי יוכלו לשאת בעיקר אנשים צעירים שיאמינו בו והנחלתו תהיה כאש בוערת בעצמותיהם. בלא הממד הרגשי של דיבור מהלב אל הלב, לא יבוא השכנוע. דיבור שכלתני נטו לא מניע אנשים לשנות עמדות מושרשות.
יש ליצור קאדרים של צעירים משוכנעים ובעלי מוטיבציה. תנועות הנוער הכחולות הן מועמדות טבעיות למשימה זו, אבל למיטב ידיעתי הן נמנעות מחינוך פוליטי מסיבות שונות (אשמח להתבדות). מועמדים נוספים הם מוסדות רעיוניים-חינוכיים כבית יגאל אלון, קרן ברל כצנלסון, בינ"ה, יד טבנקין ודומים להם במידה והם קיימים. אני מקווה שהם ייענו לאתגר.
