רעיה אדמוני שהוציאה לאור את הספר "דסטינו" (הוצאת "אוריון"), מספרת על הווי החיים של יהדות טורקיה שמוצאה בספרד, על קריירת הדיבוב המצליחה, על ילדות במשפחה דתית לאומית ועל התנדבותה בספרייה לעיוורים בתל אביב * האם נראה את "דסטינו" בקרוב בערוץ הדרמות הטורקיות? שווה לעקוב
הספר "דסטינו" (גורל בלדינו) מציג את הווי החיים של יהדות טורקיה שמוצאה בספרד, החל מהמאה ה-19 ועד המאה ה-20 – את הניחוחות, את המנהגים ואת המסורת בת מאות השנים, שהשתמרה ולפיה לא יכול היחיד לממש את רצונו שלו.
מחברת הספר היא רעיה אדמוני, לשעבר עורכת ומגישה תוכניות בקול ישראל. היא ערכה וביימה תסכיתים, קראה סיפורים ושירים, ועבדה גם כמדבבת של סרטים מצוירים לאורך עשרות שנים והיא מוכרת בעיקר מדיבוב הסרט "פינוקיו".
הספר מבוסס על מקרה אמיתי: "התבססתי על סיפור שסיפרה לי אחת המרואיינות שלי, ורדה לוי, שהתארחה בתוכניתי 'בית הורי'," מספרת רעיה אדמוני. "מבין מאות רבות של סיפורים, הסיפור הזה היה כל כך מפתיע, שהייתי חייבת לבקש את רשות המספרת לכתוב רומן על פיו."
ורדה היא ילידת טורקיה, בת לאב שנולד באיזמיר ואם שנולדה באיסטנבול. אימה סוזן התייתמה מאימה בגיל שלוש וכעבור שנתיים נתקלה באישה שהיא החליטה שזאת תהיה אימה. מה שהיא לא ידעה הוא שאביה האלמן כבר הכיר את האישה הזאת בעבר.
מואיז, אביה של ורדה, איבד את אביו – שנשלח עם הצבא הטורקי לארץ ישראל ושם נעלם בלי להותיר עקבות, כשהיה בן שמונה. כשהוא עצמו מגיע לגיל גיוס, הוא אינו מוכן להתגייס בשום פנים ואופן ובורח מהצבא. כשהוא נעלם, אימו ואחיותיו יושבות עליו שבעה.
איך נוצר הקשר בין שתי המשפחות? האם מואיז ישוב אי פעם למשפחתו? ומה תפקידו של ה"גורל" הוא ה"דסטינו" בכל הסיפור?
נשמע מרתק. כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר הזה? מה ידעת לפני כן על יהדות טורקיה?
"כתיבת הספר נמשכה כמעט שלוש שנים. העבודה עליו ריתקה אותי. לא הכרתי את יהדות טורקיה, ולא זכור לי שנתקלתי ברומן שעסק ביהדות טורקיה. למדתי המון. בזמן העבודה התאהבתי בספר, בדמויות האמיתיות והבדויות ובשפת הלדינו אותה דיברו הגיבורים. היום אני מנסה להיכנס לנבכי השפה היפה הזאת, אף שעד כתיבת הספר לא ידעתי כמעט מילה בשפה זאת."
היית בטורקיה?
"פעם אחת, באיסטנבול. את רוב המידע שלי על טורקיה שאבתי מספרים ומסרטים."
למי הספר הזה מיועד? לחובבי דרמות טורקיות?
"קודם כל למי ששולט בלדינו, אבל מעבר לכך זה סיפור שכל אחד יכול להזדהות איתו. סיפור מעניין הוא חוצה גבולות של שפה ותרבות."
אלו תגובות קיבלת על הספר?
"מי שקרא אמר שהספר הוא מעניין וכי כל הזמן קורה בו משהו. כשעבדתי ברדיו אמרו לי שצריך כל הזמן לעניין את המאזינים אחרת הם עוברים למשהו אחר. זה מה שניסיתי לעשות בספר – שכל הזמן תהיה התרחשות. שזה ימשוך לקרוא הלאה."
מתי נודע לך שאת יודעת לכתוב?
"מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת. יומנים, שורות מחורזות, סיפורים, תמיד למגירה. רינה לוינזון, משוררת מרוסיה שכותבת נפלא בשלוש שפות, באה למסור לי חומר שכתבה לילדים, ואני הערתי שגם לי יש חומרים כתובים, אבל כולם במגירה. אז היא תמהה: 'למה במגירה? תוציאי,
תוציאי, מה שאת כותבת אף אחד אחר לא יכתוב'. היא יצרה בעבורי את הקשר עם הוצאת הספרים 'דני' ועם המאייר וולף בולבה, וכך יצא ספרי הראשון והיחיד עד כה לילדים 'אימא אומרת מאוחר'."
בספר שירים בחרוזים שמתארים מה קורה בבית לפני ששולחים את הילדים לישון. האימא רוצה שהילדה תלך לישון, אבל היא עדיין לא רוצה ללכת למיטה.
ואיך נולד הרומן הראשון שלך "חלומות"?
"הרומן נכתב בעקבות סיפור קצר שכתבתי. הקריין מנחם פרי נהג לספר לי על משפחתו, בעיקר תוך כדי ארוחת הצוהריים במזנון הרדיו. נחשפתי לסיפור המדהים של סבתו שרק'ה מצד אימו, שבראשית המאה העשרים כשהייתה בת שלוש עשרה ורבע, אילצה אותה אימה להינשא לרב העיירה, שהיה אלמן בן שישים וחמש בלי ילדים, רק כי חלמה שכך יהיה. ניסיונותיה של הנערה להימלט מגורלה עלו בתוהו. הסיפור הזה לא נתן לי מנוח. הרגשתי כאילו אני הנערה הזאת, והעליתי את הסיפור שלה על הכתב."
להפוך צירוף מקרים לקריירה
הגורל משחק תפקיד משמעותי בספר "דסטינו" (הוצאת הספרים אוריון, ושנערך בכישרון רב על ידי עפרה גלברט אבני). בתשובה לשאלה עד כמה הגורל היה דומיננטי בחייה אומרת רעיה כי "כל מה שקרה לי היה במקרה, אני רק ידעתי להפוך אותו מצירוף מקרים לקריירה".
רעיה אדמוני, נשואה לדרור, אימא לשלוש בנות וסבתא ל-17 נכדים. "כשנולדתי בישרה המיילדת לאימי: 'נולדה לך נסיכה עם כתר זהב על הראש'. כיאה לשם משפחתי בנעוריי – אדמוני, שהוא שמי המקצועי עד היום, נולדתי קרחת כשעטרת שער זהוב-אדמוני עיטר את הקרחת הזאת."
משפחתה של רעיה הייתה דתית לאומית, אבל מעולם לא השתייכה ל"מפד"ל" למרות שאביה חבש כיפה סרוגה.
רעיה למדה בבית הספר הממלכתי דתי "מעלה". כשלמדה בכיתה ח' ניגשה אליה ילדה שלמדה בכיתה המקבילה ושאלה אותה אם תרצה להיבחן לרדיו, כדי להצטרף ל"אולפן הילדים הירושלמי", שהייתה קבוצת ילדים שהתאמנה לאורך חודשים אחדים על תסכיתים.
"היא הכירה אותי מההצגות בבית הספר," נזכרת רעיה. "כמו יתר הנבחנים קיבלתי עיתון ילדים וביקשו ממני להתכונן על קטע מתוך אחד הסיפורים. אחר כך הכניסו אותי לאולפן רדיו, הושיבו אותי ליד מיקרופון והתחלתי לקרוא."
לאחר כמה דקות של מבחן הבינו הבוחנים שהם מצאו את הכישרון שחיפשו. התפקיד הראשון שקיבלה היה הנמר בגירה ב"ספר הג'ונגל".
באוניברסיטה למדה משפטים, אבל במקביל המשיכה להשתתף בתסכיתים במחלקת הנוער של "קול ישראל". היא מספרת: "עם הזמן התחלתי גם לערוך תוכניות. כשסיימתי את ההתמחות וחיפשתי עבודה כעורכת דין, פנתה אלי מרים הרמן – מנהלת מחלקת הילדים והנוער, ושאלה אותי אם ארצה לעבוד כממלאת מקום לעורכת תוכניות במשרה מלאה למשך שנתיים, כי אחת העורכות הקבועות יוצאת עם בעלה לארה"ב ודרושה להם עורכת זמנית. השבתי שאני מחפשת עבודה כעורכת דין. חוץ מזה, אמרתי לה: 'כשהיא תשוב, מה יהיה איתי אז?' היא אמרה לי: 'אל תדאגי' ואכן נשארתי שם 40 שנה."
ומה קרה עם רישיון עריכת הדין?
"הוא מוקפא לטובת הלקוחות. נראה לי שלא הייתי יכולה להיות טובה במקצוע הזה. אני ותרנית מדי. חוץ מזה, הרבה יותר נעים לשדר ברדיו תוכניות שמשמחות ילדים מאשר להתדיין בבתי משפט על צרות של מבוגרים."
כאמור, עיקר פרסומה הגיע מדיבוב דמותו של "פינוקיו", בימים בהם לערוץ 1 היה מאה אחוז רייטינג: "אחרי שהקליטו 18 פרקים לא יכלה השחקנית רינת רז, שתרמה את קולה לברווזונת בלה, להמשיך," נזכרת רעיה. "חיפשו בין המשתתפות האחרות מישהי שתמלא את מקומה ואני נמצאתי המתאימה ביותר. כך שב-34 פרקים שיחקתי את שני התפקידים, כשלא מעט פעמים היה עליי לשוחח עם עצמי כשאני משנה את הקול ממשפט למשפט."
את גם הקלטת את שיר הנושא?
"נכון. אני לא זמרת, אבל שיר אחד רשום על שמי. לפני כשנה הקלטתי את השיר שוב לסרט ישראלי שטרם יצא לאקרנים."
מה מיוחד בקול שלך?
"אני לא יודעת. אני מניחה שהוא נשמע צעיר ומלא חיים. אני אוהבת דברים עם אנרגיה. אני רוקדת, אני שרה, אני אוהבת להיות פעילה."
איך את עם הנכדים שלך?
"אני מתה עליהם ואני מקווה שגם הם מתים עליי. אחת מבנותיי גרה דירה לידי ואני רואה את ילדיה יותר משאר נכדיי. בשבתות אני עושה להם שעת סיפור. בכל פעם שמסיימים ספר ממשיכים עם ספר אחר. אני עוזרת להם עם העברית שלי שהיא מעל הממוצע בזכות הרדיו. פעם אי אפשר היה לעבוד ברדיו בלי שתהיה לך עברית טובה. היום אני שומעת דברים ברדיו שהאוזניים שלי עומדות."
איך הגבת כששמעת שעומדים לסגור את "קול ישראל"?
"אוי. זה היה משבר עצום. ביום שסגרו והיינו צריכים כולנו לעזוב, אנשים מבוגרים בכו. כל אחד ארז את הדברים שלו. זה היה משבר איום. אני חושבת עד היום שהרדיו היה טוב. מה שהיה צריך לתקן היה בעיקר בטלוויזיה, בה קיבלו אנשים יותר כסף ממה שהיה צריך לשלם. אנחנו ברדיו קיבלנו משכורות ממוצעות, אבל אין מה לעשות. נגמרה תקופה."
יש עדיין מקום לתסכיתים ברדיו?
"אני לא יודעת. הילדים של היום לא יכולים להתרכז בלי אלמנט חזותי. הם צריכים כל הזמן לראות משהו מול העיניים. זה לא כמו בזמן שהילדים היו יושבים ומאזינים."
מה את חושבת על הטלוויזיה והרדיו של היום?
"אני בקושי רואה ומאזינה. אני עסוקה יותר בכתיבה ובקריאה. קשה לי להאזין לשירים של היום בגלל הרדידות של המילים. לא של כל השירים, אבל של רובם."
הרבה ילדים גדלו על הסיפורים שקראת, אבל הם לא יודעים איך את נראית. זה לא מוזר?
"אני לא שאפתי מעולם לפרסום, אלא רק לבצע תפקידים יפים. לו שאפתי לפרסום הייתי מנסה לעבור מהרדיו לטלוויזיה. לא רציתי שהפרצוף שלי יהיה מוכר וכל אחד ברחוב יטריד אותי."
חשבת על קריירת משחק? להופיע על במות?
"כשהייתי צעירה השתעשעתי במחשבה הזאת, אבל הגעתי למסקנה שאלה לא החיים השקטים והרגועים שאני מחפשת – בעיקר להקים בית ולגדל ילדים."
הכרת את בעלך בלימודי המשפטים, בהם הוא ממשיך עד היום. איך הוא הגיב על הבחירה שלך לא להמשיך במשפטים?
"הוא קיבל את זה יפה מאוד וזה כנראה הסוד של הנישואים שלנו. אני עשיתי תמיד את הבחירות שלי בלי שהוא התערב כלל. אני חייבת את העצמאות שלי."
כיום רעיה מקדישה את זמנה, פרט לכתיבה, להתנדבות בספרייה לעיוורים בתל אביב. "כשפרשתי רציתי לתרום מהידע ומהכישרון שלי והיום אני נוסעת פעם בשבוע לתל אביב ומקליטה ספרים לעיוורים. אני מאוד נהנית מזה", היא מספרת. "בספרים יש תמיד שיחות, אז יש בהם גם כר פורה למשחק."
נשמע שיש לך הרבה מאוד תוכן עשיר בחייך. מה הלאה? אפשר לנחש שיש כבר ספר חדש בקנה?
"ברור. הספר הבא, שאני כבר עוסקת בכתיבתו, ייקרא 'מי אימי', בו נפגוש שוב ילד בן חמש וחצי שמופרד ממשפחתו בברלין בשלהי מלחמת העולם השנייה ומשוטט לבדו בין חורבותיה של העיר שהופצצה. גם ספר זה מבוסס על תוכנית ששודרה ב'בית הורי'. למען האמת יש בראשי כרגע כחמישה ספרים נוספים שרק ממתינים לזמן הנכון לצאת לאור, כך שעליי לחיות שנים ארוכות כדי להספיק לכתוב אותם ולתת להם את המקום הראוי על מדף הספרייה."
