חלאסרטן של שונית יונגרמן

קהילת  חלאסרטן  הוקמה כדי לחבר צעירים חולים ומחלימים מסרטן, ולהוות רשת תמיכה למי שנפגעו מהמחלה. כששונית יונגרמן מקיבוץ אייל אובחנה כחולה בסרטן השד, היא הצטרפה  לעמותה וגילתה שיש לה קבוצת תמיכה, שהיא לא לבד. "בלי חלאסרטן לא הייתי יכולה להתמודד עם המחלה באותה רמה", היא אומרת  

שונית יונגרמן , 33, בת קיבוץ אייל בו היא חיה ומתגוררת, התבשרה באמצע החיים שהיא חולה בסרטן השד. היא הייתה סטודנטית צעירה בת 28, למדה לתואר בחינוך ועבדה במערכת החינוך בקיבוץ, מתוך כוונה להתקדם בה ולנהל אותה ברבות הימים.

ברגע אחד נקטע מסלול הלימודים והעבודה וגם מערכת היחסים הזוגית שניהלה. ניתוח לבירור הממצאים הפך במהירות לניתוח לכריתת השד ובהמשך לטיפולי כימותרפיה והקרנות "כל מה שאפשר לקבל כדי להילחם במחלה". היא נכנסת לעולם שלא הכירה. "שמעתי על חברי קיבוץ שחלו, חלקם החלימו חלקם לא, אך לא הייתה לי קרבה למחלה. גיליתי שאני חולה בעצמי והמציאות השתנתה לחלוטין."

באחת הפעמים הגיעה יונגרמן לטיפול כימותרפיה בבית החולים תל השומר ובחורה צעירה נעמדה לידה. "עישנו ג'וינט בחוץ והיא שאלה אותי אם שמעתי על 'חלאסרטן'. אמנם היו תלויים פרסומים ברחבי בית החולים, אבל זה לא תפס לי את העין. באותו היום התבשרתי שהסרטן אלים ואין מנוס מטיפולים קשים. חזרתי הביתה בהלם והחלטתי להיכנס לחלאסרטן – דף פייסבוק, והוקסמתי."

  חלאס בכל מני צורות

היוזמה להקמת "חלאסרטן" נולדה בעמותת "טל" שהוקמה על ידי זהר ויענקלה יעקבסון, שאיבדו את בתם טל למחלת הסרטן.  הם רצו להקים מיזם ארצי עבור צעירים חולי סרטן, מתוך הבנה שלצעירים שהתבשרו כי הם חולים בסרטן יש צרכים ייחודיים, ששונים לעיתים מצרכים של חולה מבוגר או של ילד.

"כשטל חלתה לא הייתה קהילה כזו," מסבירה יונגרמן, "הם לא מצאו לה מקום וחשו את הבדידות הגדולה שהייתה בה. היא לא הצליחה לפגוש חולים בטווח הגילאים שלה וזה יצר מצב נפשי לא טוב."  חלאסרטן הוקמה כקהילה דיגיטלית ששמה לעצמה למטרה לחבר צעירים חולים ומחלימים מסרטן, ולהוות רשת תמיכה לכל תחומי  החיים שנפגעו מהמחלה. "יש בדידות מאוד גדולה, הסביבה לא מבינה מה עובר על החולה ועם מה הוא מתמודד. בחלאסרטן גיליתי שאני לא לבד. מצאתי הרבה ח'ברה צעירים שחווים אותם דברים כמוני. נהייתה לי תחושת הקלה – יש עם מי לדבר, יש איפה לפרוק, בלי להסביר יותר מדי ועם הרבה הומור שחור שעוזר להתמודד.

זו מחלה שמביאה הרבה תהפוכות. החיים נעצרים לגמרי. רובנו עוד לא התחלנו לחיות את החיים. חלאסרטן נותן כלים ומעטפת ואת תחושת השייכות – אתה לא לבד. זה אחד הדברים הטובים שהוקמו.

הייתי מגיעה לטיפולים  בבית חולים ולא רואה שם אנשים בגילי. הייתי בורחת לחדר, נכנסת לעמוד הפייסבוק של חלאסרטן, רואה שם את הפוסטים ואת הסרטונים שמעלים אנשים בגילי ובמצבי. זה עזר לי להתמודד עם סיטואציה שהיא מבהילה, סיטואציה שבה אני מסכימה שיכניסו לי רעל לגוף, זה לא פשוט. גיליתי  שיש קבוצת תמיכה בזום באופליין. נפגשים אחת לשבוע. זו מחלה שמביאה הרבה תהפוכות. החיים נעצרים לגמרי. רובנו עוד לא התחלנו לחיות את החיים. חלאסרטן נותן כלים ומעטפת ואת תחושת השייכות – אתה לא לבד. זה אחד הדברים הטובים שהוקמו."

חלאסרטן, שבנוי על יזמים מתוך הקהילה, צעירים שנמצאים בשלבים שונים של המחלה, יצרו קשר  עם יונגרמן והיא הוזמנה לישיבת מנהלים לתרום מניסיונה. מהשיחה הזו  ומשיחות עם חולים נוספים, נולדו מיזמים רבים מתוך הקשבה לצרכי הצעירים החולים, ומה דרוש להם להתמודדות. למשל:

"לוח בוגרים": רשימה של אנשים שהיו חולים ואפשר לתקשר איתם. מישהו שהיה שם, שעבר את זה ויכול לעזור בכל השלבים. יוזמה נוספת – "חבר מבריא חבר"- אנשים שעוזרים למי שרק גילה את המחלה, עוזרים להתמודד עם הבשורה, מלוים בתהליך. יונגרמן בעצמה מלווה חולות אחרות "זה מאוד קשה וגם מאד תראפי. התחושה שאני עוזרת להן והן עוזרות לי, סוג של שילוב ידיים. גילינו שזה עוזר למאות צעירים להתמודד עם המחלה." עוד יוזמה היא "חלאס-רצים", מתוך הבנה שספורט בתוך הטיפול יכול לעזור להתמודד ומאפשר לשמור על כושר. מאמן כושר מתאים לכל מסורטן תכנית כושר ייחודית לו.

יונגרמן בעצמה יזמית של הקהילה. למשל- "חלאס בוגרי סרטן"- מה קורה ביום שאחרי המחלה? "החלמתי והתבשרתי שהמחלה ברמיסיה (נסיגה). השיח על היום שאחרי הוא לא פחות קשה. הסביבה מצפה שתחזור לחיים, ולא תמיד יש מסוגלות. נשארים משקעים רגשיים ונפשיים. יצרנו מקום  שמאפשר לפגוש עוד ח'ברה צעירים באותה סיטואציה.

עוד יוזמה- "חלאס תעסוקה"- "הייתי באמצע התואר כשגיליתי את הסרטן, הפסקתי באמצע הלימודים. אחרי המחלה מתברר לי שאני כבר לא רוצה ללמוד מה שלמדתי, אני במקום אחר. לא ידעתי איך להתקדם. יזמנו סדנא שנותנת מקום וכלים להתמודדות עם נושא התעסוקה. מה כותבים בקורות חיים? איפה היית שנתיים? בנינו סדנא שעזרה למאות חולים צעירים."

יונגרמן מספרת גם על "חלאס במדבר"- שלושה ימים במדבר, שמלווים ע"י גורם מקצועי ויזמים מהקהילה, של ניתוק מרעשי השגרה וטיפול בנפש, גם בתוך תהליך קבוצתי וגם בתהליך אישי. "עשיתי שני סבבים וזה היה הדבר הכי טוב עבור ההחלמה שלי."

אחרי שהסרטן חזר

לאחר שנה וחצי בהן המחלה הייתה בנסיגה התבשרה יונגרמן שהסרטן חזר, והתגלו גרורות בלימפה. זה ארבע וחצי שנים בהן היא מתמודדת עם המחלה. "כשגיליתי שאני חולה שוב, המציאות השתנתה שוב. יחד עם שותפה בשם נוגה גלינגר באנו עם הצעה לחלאסרטן – מרחב לחולים גרורתיים וכרוניים, כאלה שיתמודדו עם המחלה כל חייהם."

יונגרמן היא היזמית של "חלאס מדברים מיניות"- "אחד הדברים שלא מדוברים במחלה ושנפגעים מהטיפול – זה המיניות. אני אחרי כריתה מלאה, הדימוי עצמי נפגע, הנשיות נפגעה. לא הכינו אותי לזה. היה חשוב לי לדבר על זה, לפרוק את זה. יש הרבה צעירים שהמיניות נפגעת בעקבות טיפולים או ניתוחים ומחפשים מקום לדבר על זה. יש לנו קבוצה שבעקבות הקורונה עברה לזום. בהתחלה יש מבוכה. אחר כך מבינים שאתה לא היחיד שמרגיש וחווה את הדברים, מבינים שנמצאים באזור פתוח ומכיל ואז יותר קל להיפתח ולדבר."

אני משוחחת עם שונית בעקבות פעילות שעושה הנוער בקיבוץ גליל ים לטובת חלאסרטן והרצאה שהיא העבירה שם עבורם.

ספרי על החיבור

"את קיבוץ  גליל ים אני מכירה מילדות, למדתי שם בבי"ס יסודי ונוצרו חיבורים. בקיבוצים רבים יש ערבות הדדית ובכל שנה נבחרת עמותה שהקיבוץ מלווה אותה, תורם לה ועושה למענה פעילויות. גליל ים בחר השנה לעשות ולתרום למען חלאסרטן, נוצר הקשר וחיבקנו את זה. גם כדי לעורר מודעות. בקיבוצים יש קהילות קטנות וכשיש חולה בקיבוץ – כל הקיבוץ מרגיש את זה. הסיפור שלי נגע לליבם ובמיוחד כששמעו שאני בעצמי קיבוצניקית. כך נותר שיתוף פעולה."

יונגרמן מספרת שבתקופה זו של השנה נערכים ירידים. דברים שונים שמכינים בני נוער, מוכרים לחברי הקיבוץ והכסף נתרם לעמותה. בעקבות הקורונה אין אפשרות לקיים ירידים, לכן הנוער של גליל ים אפה כמות גדולה של עוגיות, עבר מבית לבית ומכר, וכל הכסף עבר לעמותה. "הגעתי לגליל ים לשתף במסע שלי, להסביר על חלאסרטן ולהמשיך את העשייה. הקורונה קצת מפריעה, אבל מוצאים את הדרך. כל מקום, כל קיבוץ שרוצה ויפנה – נשמח לשיתוף פעולה, לקחת חלק בדבר המדהים הזה. הכסף מיועד לפעילויות עבורנו החולים, ולכלים שבונים עבורנו להתמודדות, לעזור לנו כצעירים.

"בהרצאות אני מספרת את הסיפור שלי, מספרת על המחלה, ההתמודדות, איך הכרתי את חלאסרטן ואת הקהילה.  כל הפעילות מבוססת על מסורטנים שמרימים מיזמים למען מסורטנים אחרים. עשייה מתוך הקהילה. זה היופי, גם בתוך הקושי."

האתר של חלאסרטן כולו בצבעי שחור-ורוד. יש לזה סיבה?

"זה סוג של הומור שחור. סרטן זה לא וורוד. אנחנו מאוד אוהבים הומור שחור, זה חלק מהזהות של חלאסרטן. למרות כל המעטפת שיש לי בבית ובסביבה, בלי החלאסרטן לא הייתי יכולה להתמודד עם המחלה באותה רמה. זה הדבר הכי משמעותי שיש לי בחיים ועושה לי רק טוב".