האם בן שמתגורר עם אימו בחלק האחרון של חיה, הוא הצהרת אהבה שצריכה להעיב או לבטל את אהבתם של שאר הילדים, שעזבו את הבית כדי להקים משפחה?
חלקות הנחלה: "את כל מה שיש לי אני רוצה לתת לבני נתנאל," אמרה דבורה, כשהתיישבה במשרדי. היא הגיעה אליי ממושב קטן בדרום הארץ כדי להסדיר בין ילדיה את חלוקת הרכוש והנחלה, שנותרו בידיה לאחר מות בעלה.
לאחר ששאלתי אותה מספר שאלות, התברר לי שנתנאל אינו בנה היחיד, אלא הצעיר מבין השלושה. היא סיפרה ששניים מילדיה עזבו את הבית לפני מספר שנים והקימו משפחות, ונתנאל נשאר להתגורר לצידה ביחידה נפרדת במשק. "הוא אוהב אותי באמת," הוא הצדיקה את הסיבה המרכזית לבחירתה. "לתמר ולדוד יש משפחות, וכבר אין להם את הזמן הנחוץ כדי לטפל בי ולהעניק לי אהבה."
אחרי שדבורה עזבה את המשרד שלי, צץ במחשבותיי סיפורו של "המלך ליר" וכנראה שלא במקרה. במסגרת כתיבת התיזה שלי בתואר השני אני מחפשת מקורות מידע, וקראתי לאחרונה את מאמרה המרתק של פרופ' למשפטים נילי כהן – "על הורים, על ילדים ועל כפיות טובה – העסקה של המלך ליר: ממלכה תמורת אהבה". זה הזכיר לי מקרים מסוימים, שבהם שקלו הורים את מידת האהבה של ילדיהם, בהתאם לפרשנות האישית שלהם כיצד אמורה להתבטא אהבה, ועל הבסיס הזה החליטו לחלק את רכושם וממונם.
הצהירו על אהבתכן, ותזכו בממלכה!
הטרגדיה פותחת בסיפור על מלך, שמחליט לחלק את רכושו בין שלוש בנותיו בעודו בחיים. גם בימינו, יהיו רבים שיראו בכך מעשה נבון שיש לעשותו. גם אני, כשוחרת דיאלוג ישיר בין בני המשפחה, ממליצה לא פעם ללקוחותיי להקדים ולבצע מהלך מהסוג הזה, כדי שאם יתעוררו מחלוקות, ההורים יהיו עדיין בסביבה על מנת להסדיר אותן. לתפישתי, למהלך שכזה יש תרומה רבה לשמירת הקשר המשפחתי גם בשנים הבאות.
כמובן ששייקספיר מתבל את הסיפור בתפנית חדה, אחרי הכול מדובר במחזה שייקספירי טרגי. וכך, כבר בתחילת הדרך פונה המלך ליר לשלוש בנותיו, רגן, גונריל וקורדליה, ודורש שיצהירו על אהבתן המוחלטת כתנאי לזכייה בממלכה. שתיים מבנותיו עומדות אומנם באתגר, ויוצאות בזו אחר זו בהכרזה עוצמתיות על אהבתן הכנה לאביהן. אך כשמגיע תורה של הבת הצעירה קורדליה, היא מסרבת לקחת חלק במזבח האהבה הזה, ומסבירה לו שמכיוון שהיא עומדת להינשא לבחיר ליבה, היא לא תוכל להתחייב להצהרה שכזו בצורה מלאה. היא מנסה לרמוז לאביה, שאחיותיה הבוגרות, שהקימו כבר משפחה, הציגו בפניו מצג שווא. אבל האב מסנוור מדבריהן, ומסרב לקבל את דבריה.
הדילמה הזו מוצגת בהקשר הזה מהדהד אצלי לא פעם ניגון ישן – "אהבה – פנים רבות לה". אומנם המעורבות שלי בתהליכי יישור ההדורים בין משפחות, אינו הופך אותי ליודעת כול; ואני בהחלט לא מתיימרת להציג את עצמי כמי שמכירה לעומק ולאורך שנים את מערכות היחסים שבין ההורים לילדיהם; אבל יש מקרים מסוימים שמה שאני רואה מבחוץ, בלתי אפשרי לראות מבפנים.
מה שאני מבקשת לעשות, הוא רק להניח סימן שאלה על דברים שנראים כברורים מאליהם. למשל, האם בן שמתגורר עם אימו בחלק האחרון של חיה, הוא הצהרת אהבה שצריכה להעיב או לבטל את אהבתם של שאר הילדים, שעזבו את הבית כדי להקים משפחה?
ובעניין הזה, אני תוהה לא פעם אם התשובה לשאלת "מי אוהב אותי יותר?" אמורה להיות זו שתכריע בעניין המהותי של חלקות הרכוש, במיוחד כשיש לו השלכות ארוכת טווח.
הצהרות לחוד – ומעשים לחוד
בחזרה לסיפורו של המלך ליר: בעקבות הצהרת קורדליה מתנער ממנה המלך ומעביר את ממונו לשתי בנותיו, שנענו לבקשתו לצאת בהצהרה של אהבה מוחלטת. על בסיס זה הוא מחלק את הממלכה בין שתיהן (כמובן, בהתאם לרוח התקופה – עובר ההון לחתנים).
אלא שחשיפת התרמית לא מאחרת להגיע, ולאחר שההליך מסתיים ונחתם – מתנערות רגן וגונריל מהצהרתן ומהחובה כלפי אביהן. נשמע לכם מוכר מעולמנו אנו במושבים? היו דברים מעולם וכבר קרו מקרים בהם הורים העבירו את הנחלה בחיים ובפועל לא קבלו את התמורה לה ציפו, בדמות דאגה לרווחתם מהבן המקבל. בימינו נוהגים לומר על כך: "הצהרות לחוד ומעשים לחוד".
הרגש וההיגיון – חלקות הנחלה
אני בהחלט חושבת שענייני חלוקת הרכוש שייכים למעגלי הלב והרגש, מכל בחינה אפשרית. אני גם מבינה שלשיקולים האמוציונליים יש תפקיד מפתח בכל תהליך משפחתי, באשר הוא. אבל לצד זה אסור להזניח את מרכיב ההיגיון, שמכניס לתמונה אלמנטים מעשיים, ומאפשר לבני המשפחה לבחון דילמות לעומקן, במבט לאחור ובהסתכלות לעוד הרבה שנים קדימה.
כשפגשתי את דבורה בפעם השנייה ביקשתי את רשותה להאיר במעט על ההחלטה שקיבלה, לפני שאנסח את המסמך המשפטי. לאחר שנתנה את הסכמתה, שאלתי אותה אם ידוע לה איזו השפעה תהיה להחלטה שלה על הקשר של נתנאל עם אחיו בהמשך, והאם ידוע לה איך הוא יקבל את זה, ואיך יקבלו את ההחלטה שלה שני ילדיה הנוספים. בנוסף, ביקשתי להזכיר לה שאהבתם של תמר ודוד, נחלקת היום באופן טבעי עם המשפחה שהקימו.
דבורה הקשיבה לדבריי. אחרי שתיקה ארוכה הודתה לי על ההארה והודיעה שאכן בכוונתה לשקול שוב את עניין החלוקה. לפני שנפרדנו הסבירה את הסיבה לכך שהחליטה להשהות את החלטתה: "את יודעת, אחד הדברים שאני נוהגת לומר לילדיי הוא בדיוק מה שעשית היום," למבטי המשתומם היא השיבה: "אוֹרֵחַ לְרֶגַע רוֹאֶה כָּל פֶּגַע". חייכתי וביני לבין עצמי, העברתי הלאה את המסר שלה לאורח שהופיע לרגע במחשבותיי.
