בעקבות המלחמה הארורה ההיא 

אלישע שפירא במבט של 49 שנה לאחור על מלחמת יום כיפור  

ביום כיפור 1973 פרצה לפתע מלחמה קשה ורבת אבדות, מלחמה שהפתיעה את כולנו. תוך כדי התארגנות חפוזה במחסני החירום של המילואים, שמענו ממכשירי הרדיו על חדירת הסורים לרמת הגולן ועל צליחת הכוחות המצריים את התעלה לעבר הגדה המזרחית. תגובתנו הספונטנית, ברוח האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, הייתה: "הם לא יכלו לעשות טעות גדולה יותר. עכשיו כוחותינו יכתשו אותם, יכו וישמידו אותם". בבוקר יצאנו גם אנחנו אל המלחמה. היום, לאחר 49 שנים ולאחר שקראנו את ספרי הלוחמים ואת המחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, נראה שדווקא ההנהגה הישראלית היא זו ששגתה. אני מודה שתמונת המלחמה ותוצאותיה, כפי שראיתי אותה סמוך למלחמה ושנים רבות לאחריה, השתנתה מאוד בעקבות המידע שנחשפתי אליו בשנים האחרונות. אין בכוונתי להוסיף הפעם על סיפורי הקרבות ורשימה זו אינה מתימרת להיות מחקר נוסף של המלחמה ההיא. הרשימה אמורה לתאר ולהסביר את השינוי שחל בהבנתי שלי את המלחמה ותוצאותיה.    

הפתעה בסיסית   

בספרו "ההפתעה הבסיסית" עושה צבי לניר, איש המודיעין הבחנה בין "הפתעה מצבית" שמשמעותה טקטית, ל"הפתעה בסיסית" שיש לה משמעות אסטרטגית. להמחשת השוני הביא את הסיפור על מיסטר x, שמסיבה כלשהי הקדים לשוב יום אחד לביתו ומצא את אשתו בזרועות המאהב. האישה אמרה: "יקירי הפתעת אותי". השיב לה מיסטר x: "יקירתי הדהמת אותי". היא ידעה את המצב אך לא צפתה את בואו של בעלה בשעה זו של היום. הוא, התמוטט עליו עולמו.  

זה מה שקרה לנו במלחמה ההיא. כאשר מדברים על "המחדל" של יום כיפור, מתכוונים בדרך כלל לכישלון המודיעין לחזות את תחילת המלחמה ואת עיתויה. אך כשלונו של המודיעין היה חמור שבעתיים. המודיעין וההנהגה הישראלית נכשלו בהבנת המציאות בה חיינו באותם הימים. הם לא זיהו את מטרות המלחמה של התוקפים ואת היעדים האופרטיביים הנגזרים מהמטרות הללו. אי הבנה ששולם עליה מחיר יקר. כולנו שגינו בהערכה מתנשאת וממעיטה את יכולתם של התוקפים, במיוחד בהערכת כוחו ונחישותו של הצבא המצרי, והפרזנו מאוד בהערכת "כוחותינו".  

מטרת התוקפים: החזרת הכבוד הערבי 

מטרת המלחמה של התוקפים, כפי שלמדנו ממחקרים רבים ולאחרונה ממחקרו של אל"מ פסח מולבני, "מלחמת יום כיפור בעיני האויב", הייתה החזרת הכבוד הערבי והחזרת השטחים שנכבשו בששת הימים, בסדר הזה. הם לא נרתעו מהמחיר הכבד, כפי שהם צפו אותו וכפי שהיה בפועל.  

הסורים רצו להחזיר לעצמם את רמת הגולן ולא הייתה להם כל כוונה לכבוש את הגליל ולהמשיך לטבריה ולחיפה, כפי שחששו רבים בתחילת המלחמה. אסד הנחה את כוחותיו לפרוץ את קווי ההגנה הישראליים, להגיע עד הירדן ולחסום את המעברים והדרכים העולות לרמה, כדי למנוע את הגעת עתודות המילואים לרמה. למרות ההצלחה החלקית של הסורים לפרוץ את קווי ההגנה, בעיקר בגזרה הדרומית ובמרכז, הם לא הצליחו למנוע את הגעת כוחות המילואים לזירה.  

על כך אני יכול להעיד גם מניסיוני האישי, בגדוד המילואים בו שירתי. ב-7 באוקטובר, היום השני של המלחמה, עלינו לקראת הצהריים לרמת הגולן, ללא כל התנגדות בדרך, והתייצבנו ב"פתחת אל-על", שם בלמנו את תנועת השריון הסורי לדרום הרמה. כמונו עלו לרמה גדודים וחטיבות מילואים נוספות. כולנו התחלנו את הלחימה על גב הרמה עצמה, וביחד עצרנו והדפנו את הכוחות הסורים אל הגבול ובהמשך כבשנו את "המובלעת הסורית". על פי מולבני, אסד הבין בסוף היום השני של המלחמה שכוחותיו נכשלו בהשגת המטרות שנקבעו להם ורצה לבקש כבר באותו היום הפסקת אש, אך המצרים, שהצליחו יותר, התנגדו בתוקף.  

חורבן בית שלישי 

בחזית התעלה הדברים אכן היו שונים. ממחקרים שנערכו, למדנו שהמטרות האופרטיביות שקבע סאדאת לצבא מצרים היו צנועות יותר ושונות מכפי שהיה נראה בתחילת המלחמה. סאדאת רצה להניע מהלך מדיני והוא הנחה את צבאו להשתלט בשלב הראשון על רצועה של כמה קילומטרים ממזרח לתעלה, להימנע מקרבות תנועה של שריון בשריון, בהם יש לצה"ל יתרון מובהק, ולגרום לכוחות הישראלים להתנפץ על המערכים החפוזים של החי"ר שהיה מצויד בטילי נ"ט ונהנה ממטריה אווירית של סוללות טילי קרקע אוויר (טק"א) ומסיוע של כוחות שריון. סאדאת קבע שהמשך התנועה מזרחה לעבר מעברי המיתלה והגידי יישקל רק בשלב השני, בהתאם להצלחת השלב הראשון. חלק ממפקדי הצבא המצרי חלקו עליו, אך הם לא הפרו את הנחייתו. צבא מצרים לא היה בשום מקרה בדרך לבאר-שבע או לתל-אביב, ובוודאי שלא היה בכוונתו ולא היה ביכולתו להביא לסופו של "הבית השלישי", כהכרזתו התמוהה של דיין.    

חוסר התועלת בקרבות אוויר 

יש מקום לבחון בדגש מיוחד את התנהלותו ותרומתו של חיל האוויר במלחמה, היות והציפיות ממנו היו רבות, והיות שהיה לו משקל מיוחד בהערכת המודיעין את סבירות המלחמה. האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, העריך שהמצרים לא ייצאו למלחמה כל עוד אין להם עדיפות אווירית (זו הייתה "הקונספציה"). הנחה שהתבררה כשגיאה כפולה. ראשית, עובדה שהם יצאו למלחמה ללא עדיפות אווירית כוללת. שנית, הייתה אי הבנה עמוקה של משמעות השליטה באוויר ושל השפעתה על הלחימה. לחיל האוויר הישראלי היה יתרון משמעותי בציוד וביכולותיהם של הטייסים. ברוב קרבות האוויר הייתה ידם של טייסינו על העליונה והעדות לכך היא "יחס ההפלות". אך מתברר שליתרון זה הייתה משמעות שולית במלחמה, היות וחילות האוויר המצריים והסוריים לא סיכנו באופן משמעותי את שמי המדינה. הדבר לא היה ביכולתם וזו לא הייתה כוונתם. סאדאת שלל תקיפת מטרות אזרחיות או אחרות מעבר לזירת סיני, והוא הודיע על כך לאמריקאים. לעומת זאת, סוללות טילי הקרקע אוויר (טק"א) גרמו אבדות רבות למטוסינו בשתי החזיתות ולא אפשרו לחיל האוויר חופש פעולה בסיוע לכוחות הקרקע באזורי הלחימה. חיל האוויר היה מודע לקושי אך הוא לא הצליח להשמיד את מערכי הטילים וכיוצא מכך לא הצליח לסייע באופן משמעותי לכוחות הקרקע.  

קבלת החלטות שגויות 

יפתח ספקטור, שפיקד על אחת הטייסות המצטיינות של החייל, הבין תוך כדי הלחימה את חוסר התועלת בקרבות האוויר, והודיע לטייסיו: "מי שיתפתה לבזבז משאבים על קרבות אוויר (הפלת מיגים) יודח מהטייסת". יפתח עצמו לא עמד בפיתוי ונגרר לקרב אוויר מיותר ולסיכון אישי לא מחושב, כפי שתיאר בספרו "רם וברור". מעדויות של מפקדים בכירים בחיל האוויר, וממחקרים שהתפרסמו, ביניהם מחקרו של טייס הקרב, ד"ר שמואל גורדון, שהתפרסם בספרו "30 שעות באוקטובר", ומחקרו של פרופ' אורי בר-יוסף, שהתפרסם בספרו "מלחמה משלו", מצטיירת תמונה של אי הבנת מטרות המלחמה של התוקפים, של קבלת החלטות שגויות ומעברים חפוזים, שלא לומר היסטריים, מחזית לחזית ומתוכנית מבצע אחת לתוכנית מבצע חלופית, דבר שחייב בכל פעם היערכות חדשה ושינויי חימוש שגזלו שעות יקרות, בזמנים קריטיים. לדעתם, חיל האוויר נוטרל במידה רבה על ידי מפקדיו, שלא קראו נכון את המלחמה והשקיעו מאמצים רבים במשימות שלא תרמו למאמץ העיקרי של צה"ל. ביניהן תקיפות חוזרות ונשנות של שדות התעופה הסורים והמצרים. תקיפות שהשפעתן על המערכה הייתה מזערית, היות ובשונה ממלחמת ששת הימים, המטוסים שעל הקרקע היו מוגנים בדירים שלא היו חדירים לחימוש שהוטל עליהם, והמסלולים שנפגעו תוקנו וחזרו לשימוש תוך שעות אחדות.  

250 טנקים מצריים הושמדו ביום אחד 

תשעה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב-14.10, התפתו המצרים לחרוג מהרצועה שכבשו, והכניסו למערכה כוחות שריון גדולים, במגמה להרחיב את השטח שבידם מזרחה. מהלך שעליו הם שילמו מחיר יקר מאוד. בקרב זה הצליחו הכוחות הישראלים להביא לביטוי את יתרונם בקרבות תנועה של שריון בשריון, לבלום את ההתקפה ולהשמיד ביום אחד כ-250(!) טנקים מצריים. המצרים נכשלו בקרבות התנועה המשוריינים ובניסיונות להרחיב את הרצועה שכבשו, אך גם לאחר נסיגת שאריות הכוח המוכה, עדיין נמשכה האחיזה המצרית ברצועה שממזרח לתעלה. עד כאן המצרים רשמו הצלחה במהלך האופרטיבי המוגבל, ואילו צה"ל נכשל בניסיונותיו להדוף את הכוחות המצריים מערבה, תוך תשלום מחיר כבד של אבדות בנפש ובציוד.  

הקילומטר ה-101 

כדי לצאת מהקיפאון שנוצר, הוחלט לצלוח את התעלה ולכתר את הכוחות המצריים שממזרח לתעלה. מהלך נכון שביצועו נתקל בקשיים רבים של פיקוד ושליטה, כפי שתיאר זאת בהרחבה, ד"ר עמירם אזוב, בספרו "צליחה". כאשר המצרים איתרו את מהלך הצליחה הם הניעו חטיבה המשוריינת (25) מהארמיה השלישית, אל אזור הצליחה מצפון לאגם המר, כדי לבלום את הצליחה. החטיבה המצרית הושמדה בדרכה, לפני שהגיעה ליעדה, על ידי מארב מדלג, שהציבו שתי חטיבות שריון ישראליות. שוב הוכיח צה"ל את יתרונו בקרבות תנועה משוריינים, אך גם בשלב זה התקשו כוחותינו לגבור על המערכים המצריים, שמנעו את הרחבת הפרוזדור אל ראש הגשר של הצליחה. קושי שנבע במידה רבה מחוסר מודיעין ומהערכה שגויה של פריסת הכוח המצרי, שהמשיך להחזיק בגדה המזרחית של התעלה. ידועים במיוחד הקרבות הקשים באזור "החווה הסינית". מבלי לפרט את מהלכי הקרבות, אפשר לסכם ולומר שהצליחה בוצעה למרות הקשיים, אך צבירת הכוחות ממערב לתעלה לא הושלמה בלוח הזמנים ובהיקף שתוכנן. כתוצאה מכך כיתור הכוחות המצריים נעשה באופן חלקי בלבד, תוך ספיגת אבדות כבדות נוספות לכוחותינו. במצב שנוצר לאחר הצליחה, ובתוספת לחץ אמריקאי, שני הצדדים היו נכונים להכריז על הפסקת אש, לסיים את המלחמה ולהיכנס למשא ומתן. משא ומתן שהחל בקילומטר המאה ואחד והביא לאחר מספר שנים לחתימה על הסכמי השלום ופינוי כל חצי האי סיני.  

פצוע אופטימי 

ביום השלישי של המלחמה (8.10) נפצעתי ופוניתי לבית חולים "העמק". הצוות הרפואי ביקש לדעת: "מה קורה במלחמה?" השבתי בביטחון: "קשה אבל ננצח!". הרופאים אמרו: "אתה הפצוע האופטימי הראשון שהגיע אלינו".  

לאחר המלחמה חשבתי כמו רבים, כי הצלחנו "להפוך את הקערה על פיה". הופתענו ונכנסו לא מוכנים למלחמה שהסתיימה כפי שהסתיימה בשתי החזיתות. זהו ניצחון מרשים, המוכיח את יתרוננו מול אויבינו. היום לאחר כמעט 50 שנה, אני מעריך באופן שונה את ניהול המלחמה ותוצאותיה. אי הבנת מטרות המלחמה של התוקפים והדיבורים ההיסטריים על "חורבן הבית השלישי", תרמו תרומה משמעותית לקבלת החלטות חפוזות ושגויות. החלטות שגרמו לשחיקה קשה של כוחותינו ולאבדות כבדות, מבלי לקדם את מטרות המלחמה הישראליות. מטרות שלא הוגדרו לפני המלחמה ובמידה שהן אולתרו תוך כדי הקרבות, הן היו מונחות על ידי האינסטינקט הראשוני להחזיר את המצב לקדמותו ולמזער את הנזקים. 

הפעם הערבים היו יותר חכמים 

ההישגים וההצלחות של כוחותינו בלחימה היו בעיקרם בזכות רוח הלחימה ויכולתם של הדרגים הלוחמים, החיילים ומפקדי הכוחות בשטח. הצלחות חלקיות ומדממות שהושגו למרות המחדלים והשגיאות בניהול המלחמה. בין השאר השתנתה הערכתי את יחסי הכוחות ובמיוחד השתנתה הערכתי את כוחותינו. לאחר המלחמה חזרנו ברמת הגולן למצב שהיה לפניה, תוך וויתור על שטחים מוגבלים באזור קוניטרה. בסיני הגענו להפסקת אש, לאחר קרבות קשים וקורבנות רבים, ובסופו של דבר ויתרנו בהסכם השלום על חצי האי סיני. צריך להודות: סאדאת השיג את מטרתו במלואה, בשילוב של מלחמה עקובה מדם, לשני הצדדים, ומהלך מדיני נועז.  

למרבה האירוניה של ההיסטוריה, השלום הנפרד עם מצרים היה בדיעבד גם ההישג היותר חשוב עבור מדינת ישראל, בעקבות המלחמה הארורה ההיא. הישג שלא נקבע בשום שלב כמטרה של המדיניות הישראלית. הישג שאיש בהנהגה הישראלית לא חלם עליו לפני המלחמה. זכורים דבריו המתנשאים של דיין בימים שלפני המלחמה: "טוב שארם א-שייח' ללא שלום, משלום ללא שארם א-שייח'".  

לאחר קרוב ל-50 שנה השתנתה נקודת התצפית שלי. מהתבוננות קרובה של אחד הלוחמים, עברתי להתבוננות מעמדת תצפית היסטורית. כאשר מתבוננים על המלחמה ההיא ממרחק הזמן, אי אפשר שלא להכיר בעובדה שידם של המצרים, להבדיל מהסורים, הייתה על העליונה. כפי שהתבטא אחד מחברי: "הפעם הערבים היו יותר חכמים מהיהודים".