יום האלף לטבח 7 באוקטובר צוין באירועים במוקדים שונים ברחבי הארץ החל מהשעה 6:29. מאות השתתפו בעצרת שנערכה בצומת הקשתות בשער הנגב
*תמונה ראשית: העצרת בצומת הקשתות. צילום: ארז וולך
בסימן 1,000 ימים של שכול, 1,000 ימי הפקרה, 1,000 ימי טיוח ו-1,000 ימי מלחמת נצח, ציינו את 1,000 הימים שחלפו מאז אותה שבת שחורה של 7 באוקטובר.
תחת הכותרת "לא שכחנו ולא סלחנו – אלף ימים של שבעה", התכנסו בערב רביעי (1.7) מאות בצומת הקשתות בשער הנגב לעצרת ערב ציון 1,000 הימים מאז טבח 7 באוקטובר.
"אנחנו עורכים את עצרת הפתיחה", סיפרה אביבית ג'ון (בעלת טור ב"זמן קיבוץ") חברת קיבוץ בארי, ממארגנות העצרת, "במקום שהוא הכי קרוב למקום בו הופקרו קורבנות 7 באוקטובר. במקום הזה התקיימו לאורך ימים רבים העצרות שלנו למען שחרור החטופים משבי חמאס. המקום הזה ידע הרבה בכי ודאגה לחטופים, החיים והמתים.
"עד היום לא הוקמה ועדת חקירה, לא ממלכתית ולא ממשלתית, לא נחקרו האשמים למחדל הכי נורא בתולדות מדינת ישראל ולא הופקו לקחים ומסקנות וגם לא נמצאו אחראים למחדל הנורא הזה. אין לנו יכולת לסלוח על כך. בעצרת הזו ננסה לסכם תקופה של 1,000 ימים שעברו עלינו מאז 7 באוקטובר, תקופה של שבר שעבר על כולנו מאז אותה שבת שחורה. יחד נקרא כולנו להקמת ועדת חקירה ממלכתית בנושאי המחדל והחטופים".

ניסיון להתחמק מחקר האמת
"ב-6 באוקטובר", ציינה יעל אדר, אימו של תמיר אדר, חבר ניר עוז וחבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, שנפל בקרב מול המחבלים שפלשו לקיבוצו. גופתו נחטפה לעזה והושבה לישראל לאחר 746 ימים. "הייתי אדם מאושר. היה לי הכול ובעיקר משפחה שלמה. הייתה לי תחושת ביטחון שביתי הוא מבצרי ומסביבי היו קהילות שנלחמו על עתיד המדינה מפני הפיכה משטרית. זו הייתה תחושת בית.
"מאז הכול קרס. ביתי אינו מבצרי. ההפיכה קורית יום יום אל מול עינינו בבליץ של מרדף אחרי זמן טרם בחירות תחת מעטה שחיתות של תן לי ואתן לך והכול כשר כדי למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר האמת. אך הנורא מכול – משפחתי חסרה. חסרה את תמיר שיצא להגן על קהילת ניר עוז, מצויד באחריות מלאה החסרה כל כך בקרב מקבלי ההחלטות, בערבות הדדית ואמון מלא בצה"ל שתיכף יגיע, נלחם שעתיים וחצי עם קומץ חברים, שכולם שילמו בחייהם, מול מאות מחבלים, עד הכדור האחרון ועד שנפגע, נחטף והוחזק בידי חמאס 746 ימים.
"חיינו התהפכו. משפחתי איבדה את הבית, השגרה, הזהות, הביטחון. איבדנו את תמיר שהיה אמור לחגוג השבוע יום הולדת 41 בחיק משפחתו. איבדנו כל כך הרבה וראש הממשלה איבד כמה ק"ג ממשקלו בזמן שישן עם מצפון נקי ובזמן שאנחנו לא ישנים. כך נראית פניה של אי נשיאה באחריות 1,000 ימים. אותה ממשלה שאחראית לטבח 7 באוקטובר עדיין מכהנת, מעבירה חוקים הפוטרים חלק אחד ומכבידים על חלק אחר ואני נותרתי עם יותר מ-1,000 שאלות".

"לא שוכחת ולא סולחת"
מכבית מאייר מקיבוץ בית גוברין, דודתם של גלי וזיו ברמן, שנחטפו ב-7 באוקטובר מביתם שבשכונת "דור צעיר" בקיבוץ כפר עזה והוחזקו בשבי חמאס 738 ימים, ציינה בדבריה בטקס, כי "גלי וזיו שלנו בבית. אני מודה מדי יום על כך ומזכירה לעצמי שהסוף שלנו הוא סוף טוב.
"לצד השמחה והכרת הטוב על כל חיבוק ורגע נורמלי שאנחנו זוכים לו, אני לא שוכחת את סופם המחריד של אזרחים שנרצחו, נטבחו ונאנסו בשבת השחורה ואת החיילים ואנשי כוחות הביטחון שנהרגו ועדיין נהרגים במלחמות אין סופיות. אני לא סולחת על משפחות שנמחקו, ילדים, הוריהם, אחים ואחיות, סבים וסבתות, קהילות שלמות שנושאות עימן צלקות שלא יגלידו לעולם ולעד יישאו בנפשם ובגופם את הטראומה.
"אני לא שוכחת ולא סולחת על חטופים וחטופות שנרצחו בשבי. הממשלה לא החזירה אותם. היא הפקירה אותם למותם. היא הפקירה בשבי חטופים וחטופות שהוחזרו אלינו אחרי תופת, התעללות ואכזריות בלתי נתפסת. את הכאב הפיזי והנפשי הם יישאו לעד.
"אני כבר לא מפחדת לדבר. אני מפחדת ממה שיקרה אם נשתוק. זו לא בקשה ולא תחינה. זו זעקה שקורית לפעולה. אני מבקשת מכם, אל תשתקו. נדרוש ביחד צדק ותיקון".
מירב כהן מקיבוץ עין השלושה העידה על עצמה כ"אמיצה שמפחדת". בדבריה בטקס היא אמרה, כי "אני יודעת שיש מי שחושב שאחרי 1,000 ימים הגיע הזמן לדבר על תקווה, על שיקום ועל תקומה ואני באמת רוצה לדבר על תקווה, אבל כדי שתהיה תקווה אמיתית, היא חייבת לעמוד במבחן המציאות. הפחד שלי הוא כבר מזמן לא רק שלי. הוא הפחד של משפחות רבות בעוטף. חלקן חזרו לבתיהן וחלקן, כמוני, עדיין אינן משוכנעות שבאמת בטוח לחזור הביתה.
"אני לא חוזרת הביתה כי אני מפחדת. אני מפחדת לא רק מהפיצוצים שאנחנו ממשיכים לשמוע ושמסבירים לנו שהם חלק משגרה ביטחונית תקינה, אלא גם מהעתיד, מהאפשרות שלא באמת למדנו את הלקח. אני מפחדת כשאני שומעת עוד ועוד דיווחים על התעצמות מחודשת של חמאס. אני כבר יודעת לאן ההתפתחויות האלה עלולות להוביל. אני מפחדת, כי מבחינתי, ההפקרה לא נעצרה ב-7 באוקטובר.
"1,000 ימים אחרי אותו בוקר נורא, אני מבקשת את הדבר הבסיסי ביותר שאזרח יכול לבקש מהמדינה שלו – את הזכות לחזור הביתה מבלי לפחד".
לדרוש תשובות מכל האחראים
אבישי אדרי, מקיבוץ נחל עוז, מפעילי מועצת אוקטובר, מציין, כי "מאז שחווינו את היום הנורא בחיינו ב-7 באוקטובר, אנחנו נמצאים במלחמה מתמשכת. אנחנו חווים על בשרנו מציאות ביטחונית שלא התממשה. ציפינו למציאות ביטחונית אחרת.
"אישית, אני משוכנע שהרבה מזה נובע מהעובדה שלא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, הלקחים לא הופקו, האחראים לא נתנו את הדין. חלקם אפילו קודמו בתפקידיהם. נוצרה מציאות בלתי אפשרית של ניגודי עניינים וניגודי אינטרסים שמשפיעים עד היום על קבלת החלטות. זה פוגע באופן ישיר בביטחון שלנו כאנשים שמנסים לשקם את חייהם, אלה שחזרו לבתים שלהם למרות החוויה הקשה והטראומה. אנשים מנסים לגדל פה ילדים.
"מבחינתנו, יום ה-1,000 הוא יום שבו אנחנו רוצים לעשות איזו שהיא התבוננות על כל התקופה הזו ולדרוש תשובות מכל האחראים ללא יוצא מן הכלל, גם בדרג המדיני וגם בדרג הצבאי. אנחנו מבקשים צדק והפקת לקחים. אנחנו כבר היום מתחילים להרגיש את החום עולה. מבחינתנו המצב הביטחוני הוא כרגע בהתדרדרות מאוד מהירה ויש שחיקה מאוד מהירה של ההישגים של צה"ל במלחמה הזו".


