לא היה זה מובן מאליו להמשיך ולקיים בעת הקורונה את המסורת של יום העיון לזכרו של אמרי רון. אבל משפחתו, חבריו במשמר העמק, מוקירי זכרו בתנועה הקיבוצית, חברי מעגל הקבוצות, ונציגי המכון לחקר הקיבוץ, יד יערי , יד טבנקין ו"שומר תמיד", החליטו לעשות כל מאמץ, גם אם מדובר בכנס ב"זום", להמשיך ולקיים כמדי שנה בחודש אוקטובר את הכנס לזכרו בפעם הרביעית, שכותרתו השנה: "סולידריות במבחן מגפה עולמית".
ב"זום" השתתפו ביום העיון 80 שומעים וצופים ובפייסבוק עוד 254 משתתפים. דורון נדיב (משמר העמק) ממארגני הכנסים לזכרו של רון פתח את יום העיון בתיאור אישיותו המיוחדת: "מה שאפיין אותו לאורך מסעו, היא האמונה עמוקה, תוך מאבק עיקש, בערך האדם באשר הוא אדם ובערכי יסוד אנושיים". כפי שאמרי רון כתב בספרו "שיתופיסט", שערכה לאחר פטירתו בתו לילך: "הזמנים משתנים ובשום אופן לא צריך לנסות לשחזר מציאות שהייתה… צריך לחיות את המציאות הקיימת, אבל בד בבד צריך לדעת להבחין בגורמים שאינם משתנים, שתקפים תמיד… והם הערכים האנושיים… צדק, שוויון, אחווה, סולידריות, ערבות הדדית מוסרית. אותם עקרונות לבה שמתקיימים בקיבוץ השיתופי".
דמותו של אמרי מצטיירת כאדם רב-גווני שחבריו במשמר העמק, בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה זוכרים אותו כמנהיג, כלוחם הן בשדה הקרב והן במערכות החברתיות והפוליטיות בהן שירת בתפקידים רבים. אך מעבר לכל אלה הוא זכור כחבר מסור ונאמן למשפחתו, לקיבוצו ולחבריו הרבים.
אורה, אלמנתו של אמרי, הדגישה בדבריה את הימים הקשים העוברים על המדינה, לא רק בגלל הקורונה, אלא גם בגלל השלטון המשחית והעומד בראשו. היא בטוחה שאמרי היה גאה בילדיו, בנכדיו ובכל חברי התנועה הקיבוצית המשתתפים בהפגנות הדגלים השחורים להגנתה של הדמוקרטיה: "בחדר העבודה שלו תלויה תמונתו של יצחק רבין ופסל של אפלטון שמהם קיבל השראה. אני נזכרת בביקור שלנו בברלין בתערוכה בה הוצגו מסמכים אוטנטיים מהשנים 1933 – 1945, איך נפלה הדמוקרטיה שם, וקשה לי היום בישראל עם האלימות, הרס הדמוקרטיה והעובדה שלא מקיימים את מגילת העצמאות כפי שהיה צריך".
המושב הראשון
נגה שמיר (קיבוץ פלך), מרכזת מעגל הקבוצות, מנחת הכנס, הציגה את המושב הראשון "התמודדות עם ממשבר הקורונה והיום שאחרי בישראל ובעולם". הדובר הראשון, ד"ר אלי קוק מאוניברסיטת תל אביב בהרצאתו על "ארץ המגפות הבלתי מוגבלות", אמר שבעיותיה של ארצות הברית הן אמנם ב-250,000 המתים עם צפי של חצי מיליון נפטרים ומיליונים שנושאים את הנגיף, אך העיקר הוא הקפיטליזם המשתלט על השיטה הכלכלית בה. אין חוק בריאות ממלכתי ואנשים לא נבדקים בגלל יוקר הבדיקה. אין כל טיפול מונע ועיקר כשלונה הוא שאין זכויות בריאות בסיסיות בעיקר לעניים, כשעל כל 1,000 אזרחים שחורים, אחד מהם מת מקורונה. האווירה היא שכל אחד לנפשו, אין חבישת מסכות בחלק גדול מהאוכלוסיה כי הנשיא היוצא טראמפ מזלזל באמצעי זה. הממשל מסבסד את חברות התרופות שגובות מחירים הזויים, כשהפער בין עשירים ועניים רק הולך וגדל. הבורסה העולה אינה משקפת את מצב הבריאות והכלכלה בארה"ב, דבר שמוכיח שלמנגנוני השוק החופשי אין תשובות לכלכלה בזמן קורונה. קוק הביא שתי דוגמאות מארה"ב בהן רצון העם לא משתקף בהתנהלות הממשל: במשאל בין הצופים ברשת "פוקס" 72% היו בעד ביטוח בריאות ממלכתי. בפלורידה שהצביעה בעד טראמפ, תמכו הרוב בהעלאת שכר המינימום ל-15 דולר לשעה. לדעתו, בחירתו של ג'ו ביידן לא תביא את הבשורה, גם כיוון שאין סיכוי לשינוי שיטת הבחירות.
ד"ר עמי וטורי מאוניברסיטת חיפה, ניתח את התמודדותן של שוודיה ושל הארצות הסקנדינביות עם הקורונה. הקושי בשוודיה שרבע מהאוכלוסייה הם מהגרים והיא הייתה האחרונה לסגירת גבולותיה. שוודיה התייחסה לקורונה כאל משבר חברתי יותר מאשר בריאותי, משום שסברו שם שיש מעט מה לעשות בטיפול במגפות ויראליות. השוודים נקטו בגישה הוליסטית בהסתמך על התמותה הכללית באוכלוסיה. בארצות הברית עלתה התמותה הכללית עקב הקורונה ב-12% לעומת שלוש השנים האחרונות, בישראל התמותה עלתה ב-% 4-3 ובשבדיה רק ב-1.5%. הם בחרו לצאת בהמלצות לאוכלוסייה, שהיא בדרך כלל ממושמעת, כי החוקה בשוודיה לא מאפשרת להטיל צווים חוקיים להתנהגות. בתחילה לא האמינו שם במסיכות וגרמו לגל ראשוני חריג, אך בשלב מאוחר יותר ההדבקה ירדה דרסטית ובסך הכל עמדה שוודיה בצורה טובה במשבר.
מערכות הבריאות בשוודיה, נורבגיה דנמרק ופינלנד – מעניקות 100% ביטוח בריאות ובקשה לקבלת טיפול רפואי, כולל ניתוחים, חייבת על פי חוק במענה טלפוני באותו יום וקבלת טיפול ראשוני תוך שלושה ימים. קבלה אצל רופא מומחה חייבת להיות תוך 90 יום ועוד 90 יום לטיפול מעשי.
הטיפול בישראל בקורונה הוצג על ידי עמית בן צור, מנהל מכון המחקר "יסודות" שהוקם לפני שנה כדי להעמיד חלופות מקצועיות למדיניות הכלכלית והחברתית בישראל. בן צור שיקף בדיאגרמות את עומק המשבר הכלכלי בישראל שמתבטא בירידה בצמיחה, 20% מובטלים, כאשר אוכלוסיות הצעירים והנשים נפגעו יותר – 580 אלף נשים לעומת 460 אלף גברים – וכך גם בעלי ההכנסות הנמוכות.
מהירות התגובה בישראל הייתה איטית מאז סגירת בתי הספר ועד להצגתה של תכנית כלכלית שיש לה כלים תקציביים. בן צור תיאר את כדור השלג של המשבר: "כאשר מצמצמים השקעות ועסקים ההכנסה של המפוטרים יורדת, אז יש ירידה בביקוש למוצרים והעסקים נאלצים לפטר עוד עובדים ויש ירידה נוספת בצריכה".
יש מספר דרכי מדיניות לפתרון. המדיניות המרחיבה האומרת שיש להגדיל את הביקושים וככל שיהיה יותר כסף לאנשים הם יוציאו אותו ויניעו את גלגלי המשק. הרחבת והגדלה משמעותית של ההוצאה הממשלתית, תוך שמירה על מיסוי נמוך, תפצה על הירידות בהשקעות ובצריכה הפרטית. הדבר ימנע פיטורים נרחבים וייצר מקומות עבודה בפרויקטים ציבוריים. "רק ממשלה יכולה לעצור את כדור השלג במשבר והשקעותיה יובילו לצמיחה בטווח הארוך" אמר בן צור. הוא הציג ארבע חלופות כלכליות כדי למנוע את כדור השלג: עסקים כרגיל, מדיניות צנע, מדיניות מרחיבה וצמיחה מכלילה. מול העובדה שבמשך 40 שנה, משקל ההוצאה הממשלתית ברווחה, בבריאות, בתעסוקה, רק הלך והצטמצם, ההמלצות של מכון "יסודות" בעת המשבר הן: להגדיל את ההשקעה בתשתיות ב-3% תוספת בתוצר בבסיס התקציב; הרחבת ההוצאה האזרחית עד העלאה הדרגתית של של 6,5% בשיעור ההוצאה הממשלתית עד לממוצע הנהוג במדינות ה-OECD; העלאה הדרגתית של נטל המס באופן פרוגרסיבי; צמצום אי השוויון בדרך מבנית.
"בשעת משבר יש לנהוג במדיניות המרחיבה כשתשומת הלב היא לכך שחשוב שיש הסכמה שהכלכלה הוא כלי למימוש מטרות ערכיות, מוסריות ופוליטיות". הרצאתו של בן צור התבססה על עבודותיהם של דוד פרלמוטר בנושא "אסטרטגיית ההוצאה" ושל מתן קולרמן "תכנית ההרחבה".
המושב השני
המושב השני הוקדש ל"ערבות ההדדית במבחן הקורונה בקיבוץ ובקבוצה – אתגרים והזדמנויות תחת הנחיות”. לימור סגל מקיבוץ משעול בנוף הגליל, המונה 150 נפשות, סיפרה כיצד הם התמודדו עם נושאי הכלכלה, המשימה והמפגש בעת הקורונה. בגל הראשון הם הגדילו את הערבות והשיתוף, יצרו רשתות ביטחון וערבות הדדית. המטרה היא לשמור על חיים שיתופיים תוך לימוד ומפגש.
סגל סיכמה את היקף פעילות הסיוע של 400 בוגרי תנועת "המחנות העולים" מחוץ לקיבוצים:, במהלך הגל הראשון: 5,300 ימי הדרכה מקוונת, 946 ימי הדרכה לילדי צוותים רפואיים, 1,900 ימי סיוע לרשויות מקומיות בחלוקת סלי מזון לקשישים, 665 ימי עבודה בחקלאות, 1,000 ימי סיוע לצוותים חינוכיים וחלוקה של 10,000 סלי מזון.
אסנת אלנתן מקיבוץ תמוז בבית שמש, שיש בו 22 מבוגרים בני 45-60 ושמונה ילדים ובני נוער, סיפרה שהשתדלו אצלם לא לשנות את הרגלי החיים, למרות שיש בקיבוץ מי שחוששים מהמגפה וגם מכחישי קורונה. יש התכנסויות על הדשא עם ריחוק ומסכה, בראש השנה הייתה מראית עין של שמירה, בליל הסדר חגגו במשפחות רק עם הילדים הגדולים ובהכללה הדברים מתנהלים כרגיל.
פרופ' מיכל שמאי, מזכירת משמר העמק. תיארה את אורח החיים בקורונה בקיבוצה. הקיבוץ הוא כבר בן ארבעה דורות ועיקר הערבות ההדדית התבטאה בסיוע לחברות ולחברים שבקבוצת הסיכון, לא רק מבחינה פיזית, אלא גם הנפשית, כשיש שהתבטאו בחשש "אנחנו לא נמות מקורונה אלא מהבדידות". חדר האוכל הוציא משלוחי אוכל שחולקו על ידי תלמידי התיכון לבתים של החברים שבקבוצות הסיכון. כך גם לגבי רכישות ב"כלבו": החברים היו מזמינים ובני הנוער היו מביאים. צעד נוסף היה להתקשר טלפונית לחברים ולהתעניין בשלומם. הדבר הפיג את תחושת הבדידות והעלה את הערבות ההדדית מכלל הלכה לעניין מעשי. כל אלה לא ענו על כל הצרכים אבל ודאי עזרו לכך שהחברים יודעים שחושבים עליהם. שמאי סבורה שכקיבוץ שיתופי בזמן הקורונה "חיינו בתוך בועה של דבש". צריך להתמודד עם אתגר הקורונה עד כמה שניתן בשמירה על השגרה, לא בדיון אידאולוגי אלא בהפעלה מעשית מול המגפה.
את מבחן הערבות ההדדית בקיבוצים סיכם עמירם קופר (ניר עוז) שסקר את הנושא מבחינה היסטורית ורואה בפתרון הקואופרטיב הקיבוצי כאחד הפתרונות לשמירתה.
לקראת יום העיון יצא קובץ מאמרים: "שותפות ושוויון – כחלק מחברת המחר – עיון בשאלות הקיבוץ והקבוצה". עורכי הקובץ הם עזרא דלומי, אדם לטרולו ודורון נדיב, ואליהם הצטרפו למערכת אלישע שפירא, דני זמיר ולילך רון.
"אנו מאמינים שהעיסוק בסוגיות השיתוף והשוויון, יכול להוות נקודת ציון בסלילתה של דרך אלטרנטיבית לפרט ולחברה, בהווה ובעתיד לבוא" כך ניסחה המערכת את מטרת הקובץ. עזרא דלומי במאמר "מסע אל האנטי-אגואיזם" הציע פנטזיה משלו, כיצד ייראה מודל של קיבוץ עתידי: "למצוא שלושים-ארבעים חברים, בתמיכת התנועה או בלעדיה, שעייפו מוויכוחי הקמצא-ובר-קמצא שכופים עליהם מאבקי ההפרטה ומוכנים לצאת למסע אל האנטי-אגואיזם. להקים קיבוץ-מודל, חף מכשלי הקיבוץ הנוכחי ועם רוב היתרונות שיכולה להעניק חברה שיתופית. הקיבוץ הזה יתבסס בעיקר על עיסוקים בעלי ערך מוסף גבוה – מחקר חקלאי, מחשבים, שירות פסיכולוגי, פרסום ועריכה, ראיית חשבון – כשכל הכסף והרכוש של החברים נכנסים לקופה הציבורית שתאפשר רמת חיים גבוהה….זה יהיה קיבוץ של אנשים שחיים בו מתוך בחירה, כאלה שיראו בשיתוף, בעזרה ההדדית וביחסי הקירבה עם זולתם יתרון ולא כורח מעיק…בגיל חמישים אני מוכן ומזומן לעשות את מה שלא עשיתי כחייל בעל כושר גופני לקוי: להתנדב לסיירת. לסיירת השיתוף".
אין אפשרות לשאול את אמרי רון, אך בדמיוננו היינו סקרנים לדעת מה הייתה תגובתו להצעתו של דלומי, ייתכן ואולי היה מאמץ אותה.
