אומרת ד״ר סיגל סטרשנוב, שאחראית על הטמעת הדיגיטל והבינה המלאכותית במערכות חינוכיות במכון ברנקו וייס. סטרשנוב מלווה מנהלים וצוותי חינוך בבתי ספר דתיים, חילוניים ובחברה הערבית. את דרכה המקצועית החלה כווטרינרית והמשיכה לתחום ההוראה והחינוך. בעלה דני, אגרונום ורפתן המטפח רפת לתפארת, ושניהם מייצגים את דור ההמשך של משפחות ותיקות במושבים
*תמונה ראשית: סיגל סטרשנוב. אלבום פרטי
ד"ר סיגל סטרשנוב, לבית רחמילביץ, נולדה בבאר־טוביה להוריה שמעון ז"ל וניצה תבדל"א. האם, ניצה לבית לוסקי, היא ילידת הארץ. את ילדותה העבירה בנתניה ואחר־כך למדה בבית הספר החקלאי כדורי. בצבא שירתה בנח"ל, ושם פגשה את אביה של סיגל, שמעון רחמילביץ, שהיה מפקד המדרשה החקלאית של הנח"ל במחנה 80.
שמעון נולד בסיביר, אליה הוגלתה משפחתו מרוסיה בעת מלחמת העולם. אחרי המלחמה שהו במחנות עקורים, ובשנת 1949, כשהיה שמעון בן שבע, עלה ארצה עם הוריו וארבעת אחיו. הם הגיעו לבאר־טוביה, שם נאמר להורים – סבא וסבתא של סיגל – שהם מבוגרים מכדי להתקבל למושב, אך לבסוף קיבלו אותם כחברים בזכות הרקע החקלאי שלהם ברוסיה, וכן משום שהיו להם חמישה בנים, שנחשבו ל"כוח עבודה".
במושב הייתה למשפחה רפת גדולה במשך שנים רבות. הוריה של סיגל, ניצה ושמעון, התחתנו בשנת 1964 מיד עם שחרורם מהצבא.
"לאבי היה חלום ללמוד וטרינריה," מספרת סיגל. "כיוון שבאותה תקופה עדיין לא למדו מקצוע זה בארץ, הוריי נסעו להולנד, שם אבי למד וטרינריה ואמי למדה רפואה. הם חיו בהולנד עשר שנים ושם אני ואחותי נולדנו.
"בשנת 1974 חזרנו ארצה לבאר־טוביה, כשהייתי בת תשע. היה לי קצת קשה להיקלט בגלל שלא ידעתי היטב עברית, אבל בני המשפחה המורחבת שלי במושב, יחד עם מורתי נאוה קינן ובתה אורית, עזרו לי מאוד באותה תקופה. השתלבתי בבית הספר היסודי 'מבואות' ואחר כך המשכתי בתיכון ע"ש 'צוק' בבאר־טוביה, בו למדתי במגמה הביולוגית."
בארץ נולד אחיה של סיגל. אמה ניצה התמחתה כאן ברפואת ילדים, ובמשך תקופה הייתה מנהלת המרפאה להתפתחות הילד באשקלון. היא הייתה רופאת ילדים מוערכת במשך שנים רבות עד צאתה לגמלאות. אביה שמעון עבד כווטרינר בחברת "החקלאית". למרבה הצער, הוא נפטר ממחלה בגיל צעיר, כשהוא בן 44 בלבד.
אחרי לימודי התיכון התנדבה סיגל לשנת שירות בגרעין עודד של תנועת המושבים ופעלה במועצה האזורית גלבוע. אחר כך הייתה מדריכה בבית ספר שדה חרמון. בצבא עברה קורס קצינים. לאחר פטירת אביה, באמצע שירותה הצבאי, ביקשה לשרת קרוב לבית ועברה לתפקיד קצינת חינוך בבסיס ההדרכה של חיל האוויר, שהיה אז בחפץ־חיים.
וטרינרית
סיגל התחילה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה בשנת 1987. תוך כדי הלימודים נישאה לדני סטרשנוב, בן מושב ניר־בנים. "דני היה חבר ילדות שלי מגיל צעיר מאוד, ומחברות טובה זה הפך לזוגיות טובה," היא מספרת.
בני הזוג עברו להתגורר במושב ניר־בנים, בו דני היה בן ממשיך וקיבל את המשק של ההורים. במקביל ללימודיה באוניברסיטה, דני למד בפקולטה לחקלאות ברחובות במגמה לבעלי חיים. לאחר סיום לימודיו וקבלת התואר אגרונום, בחר לשוב למושב ולהמשיך לטפח את הרפת המשפחתית. "עכשיו יש לנו רפת גדולה שממשיכה עדיין להתפתח," מעידה סיגל.
בינתיים החליטה סיגל לעבור מלימודי הביולוגיה ללימודי וטרינריה. בתקופתה כבר היה מסלול ללימודי וטרינריה בפקולטה לחקלאות ברחובות, ולכן התאפשר לה ללמוד שם. היא התמחתה בעופות, ולאחר הלימודים הייתה מנהלת מקצועית של חוות לולים גדולה במושב עין־הבשור. מדי יום נסעה ממושב ניר־בנים לעין־הבשור.
מהלול להוראה
סיגל, שכבר הייתה אם לבן שנולד בתקופת לימודיה, ילדה את בתה בשנת 1997.
"ואז החלטתי לעבור לתחום אחר – הוראה וחינוך," היא מספרת. "זה היה בעידודה המסיבי של דודתי טליה רחמילביץ, המנהלת המיתולוגית של בית הספר התיכון בבאר־טוביה."
וכך, אחרי הלידה השנייה, התחילה סיגל ללמד ביולוגיה ומדעים בתיכון. עם השנים מילאה גם תפקידים נוספים בבית הספר, ביניהם רכזת מקצוע, רכזת פדגוגית וסגנית מנהל. במקביל לעבודתה בבית הספר, עבדה אחר הצהריים בקליניקה פרטית לחיות בית שפתחה בניר־בנים, כדי לשמר את כישוריה הווטרינריים.
אבל סיגל לא שקטה על השמרים והחלה להשתעשע ברעיון של ניהול בית ספר. היא השתלמה בקורס מנהלים במכללת אחוה, שבתחומי המועצה האזורית באר־טוביה.
יש לציין שבמכללה זו סיגל הקימה וניהלה מסלול של "תרפיה בעזרת בעלי חיים", שנסגר לאחר ארבע שנים.
"אחרי סיום קורס המנהלים ניגשתי למכרז לניהול והקמה של בית ספר על־יסודי חדש בגדרה, ולהפתעתי התקבלתי," מספרת סיגל.
באותה תקופה היה בגדרה בית ספר תיכון ותיק בניהולו של רפי מיארה, ובית הספר החדש החל כשלוחה שלו. בשנתו השנייה, כאשר סיגל הגיעה, הוא הפך לבית ספר נפרד. סיגל ניהלה אותו במשך שלוש שנים, ולימים צמח ושינה את שמו לתיכון רמון.
לאחר שנת שבתון הציעו לסיגל לנהל את תנועת הנוער של בני המושבים, והיא החליטה שזה הזמן לעבור לחינוך הבלתי פורמלי. אך לאחר כמה חודשים הרגישה שזה לא המקום שלה, ושמערכת החינוך הפורמלית מתאימה לה יותר.
היא שוב ניגשה למכרז לניהול והקמה של בית ספר על־יסודי, הפעם במועצה האזורית גזר, והתקבלה. כשסיימה את תפקידה שם, בתיכון אית"ן, אחרי שבע שנים, בית הספר כבר התייצב, התנהל על פי עקרונות פדגוגיים טובים, ומאה אחוז מתלמידיו ניגשו לבגרות – למרות אתגרי תקופת הקורונה.
מלווה מנהלים וצוותי מורים
בית הספר השתייך לרשת "ברנקו וייס". במסגרת מכון ברנקו וייס, ובזכות ניסיונה הרב, התמנתה סיגל למנהלת "אשכול" – מלווה מנהלים וצוותי חינוך של בתי ספר ברחבי הארץ, דתיים, חילוניים וגם בתי ספר בחברה הערבית.
"המטרה הייתה שמנהל בית ספר לא יהיה בודד, שיהיה לו עם מי להתייעץ ושיתפתח מבחינה מקצועית. היה חשוב גם ללוות בעלי תפקידים הכפופים לו," היא אומרת.
אבל, כרגיל אצל סיגל, היא עבדה במקביל גם בפרויקטים נוספים. בתקופת הקורונה שיתפה פעולה בפרויקט באשכול הנגב המערבי יחד עם "ערי חינוך" – רשת חברתית־לימודית הדוגלת בפעילות משותפת של בית הספר עם העיר או הסביבה הכפרית שבה הוא ממוקם. הפרויקט עסק בלמידה היברידית, בניגוד לשיטת הלימוד הקונבנציונלית שבה מורה אחד מלמד קבוצה אחת במרחב פיזי אחד. אחרי 7 באוקטובר ליוותה סיגל במשך שנה את אגף החינוך של המועצה האזורית אשכול בעוטף, מטעם מכון ברנקו וייס.
"AI אינו משהו אופנתי שחולף"
ושוב חיפשה סיגל להתחדש. עם כניסתה של הבינה המלאכותית לעולמנו ולמערכת החינוך, נוצר הצורך להתאים את מערכת החינוך למהפכה שהיא מביאה – החל מהכשרת מורים, דרך שינוי תפיסת תפקיד המורה ואופן הלמידה, ועד שינוי בסיס המודל שעל פיו בית הספר מאורגן. "לכן הקמתי במסגרת 'ברנקו וייס' יחידה חדשה שנקראת 'חדשנות דיגיטלית ו־AI', ואני מנהלת אותה," היא מספרת.
סיגל מובילה את התהליך האסטרטגי של הטרנספורמציה הנדרשת, הן במכון והן בבתי הספר, מתוך שאיפה שמה שיקרה בברנקו וייס יהווה דוגמה לשאר בתי הספר בארץ. "אנחנו יוצרים מנגנונים של מוקדי ידע ומומחיות, וברור שיש לדאוג לשיפור התשתיות בכל בית ספר כדי שהתהליך יצליח. זה כולל תשתית אינטרנט, אמצעי קצה – מחשבים, לפטופים וטאבלטים – רישיונות, ליווי מקצועי ועוד."
לשאלה אם המורה הפרונטלי של היום צריך לחשוש שהמחשב והבינה המלאכותית יחליפו את מקומו, עונה סיגל: "היום על המורה לדאוג שלא יוחלף במורה שיודע להרחיב את היכולות שלו עם AI. כי למרות הכול, הממד האנושי חשוב מאוד ואין תחליף למורה כמבוגר משמעותי בבית הספר."
כאשר סיגל מתבקשת להעלות תובנות בנושא הבינה המלאכותית, היא אומרת: "ראשית, נושא ה־AI אינו משהו אופנתי שחולף. להפך – הוא הולך ומשתנה ומתפתח. היכולות והאיכויות שלו הן כמעט אין־סופיות. הדברים שניתן לעשות באמצעות הבינה המלאכותית נעשים טובים יותר ויותר. מדובר בתוצרים של אוטומציות, כלומר תהליכים שלמים יכולים לקרות בצורה טובה עם מעט מאוד מגע אנושי. המגע האנושי הוא הבקרה, הניסיון והיצירתיות," היא מדגישה.
"המומחיות של המורים בחינוך לצד הטכנולוגיה חשובה ביותר. הידע הפדגוגי העמוק – כיצד להבנות ידע, מיומנויות וערכים – לא משתנה בעולם ה־AI. אבל עכשיו נוספו יכולות שהן בהישג יד, וצריך לדעת להשתמש בהן בתבונה. חשוב לייצר עבור כל תלמיד מסע למידה אישי, ואסור למורים להחמיץ את זה. תפקידו של המורה הוא לוודא שמתרחשים שם תהליכי למידה משמעותיים ועמוקים."
וסיגל מסכמת: "על המורה להרגיש בנוח בתוך הסביבה של הבינה המלאכותית. עליו לדעת שהוא מכיר אותה ולא מאוים על ידה, אלא להפך – יודע לתפעל אותה היטב. צריך מורה שיודע לעבוד עם נתונים, כי יש כל מיני דברים מעניינים שיכולים לסייע בהשבחת תהליכי הלמידה שהמורה צריך להוביל. יחד עם זה, חשוב שהמורה יכיר היטב גם פדגוגיה וגם את תחומי הידע שהוא מלמד – וכך יצליח להנגיש אותם לתלמידיו."
עוד דבר חשוב מדגישה סיגל: "הדבר מצריך גם שיתופי פעולה בין המורים. כי יש פה שינוי מאוד דרמטי בתפקידו של המורה. התחום הזה הופך להיות מוקד הלמידה והעיסוק של בתי הספר – עיסוק בבעיות מורכבות וסבוכות, כאלה שאין להן פתרון אחד ואין דרך אחת לפתור אותן. ובכלים שיש היום בידי התלמידים, כל ילד יכול לנסות להתמודד איתן."
"ב'מסע הלמידה' אנחנו משלבים זו בזו את הבינה המלאכותית ואת הבינה האנושית. ולכן יש צורך בדרכים פדגוגיות שונות ומעניינות, כדי שהחיבור ביניהן וההטמעה שלהן זו בתוך זו יהיו בצורה מיטבית."
במושב – למה רפת עכשיו?
סיגל ודני הם הורים לשלושה: עמר בן 33, גר במשמר העמק, נשוי לעפרי והם הורים לשתי בנות. הוא פועל בעולם החינוכי והיה מנהל תחום ההכנה לצה"ל במחוז צפון ב"אחריי".
עדי בת 29, נשואה לעמית, לומדת רפואה, גרה כיום בירושלים ובקיץ תעבור לניר־בנים. אורי בן 25 הוא מ"פ ביחידת מגלן ומתחתן בקרוב עם מאיה. ברכות לזוג.
כאמור, דני, אבי המשפחה, הוא בעל משק במושב ניר־בנים ומטפח רפת. לאור מצב החקלאים בארץ בכלל והרפתנים בפרט, ביקשתי ממנו לספר מדוע בחר במקצועו ומה הוא צופה לעתיד.
"המשק המשפחתי בניר־בנים הוקם בשנות ה־50 על ידי זיוה ועזה סטרשנוב ז"ל. לצד מטעים וגידולים נוספים, הרפת תמיד הייתה הענף המרכזי. אני אהבתי את הרפת משחר ילדותי, נעוריי ובגרותי, והחלטתי להתמסר לענף הזה. סיימתי את לימודיי בפקולטה לחקלאות בשנת 1992 וחזרתי למשק, להתגורר במושב לצד הוריי. היינו צוות טוב יחד," הוא מספר.
"המשק גדל והתפתח. בסוף שנות ה־90, במסגרת רפורמה של משרד החקלאות בענף הרפת, ביצענו השקעות גדולות והרחבנו את הרפת. כיום הרפת שלנו מייצרת למעלה משני מיליון ליטר חלב בשנה. יש לנו מרכז מזון עצמאי ושטחי פלחה. אמנם היו גם טעויות, אבל בסך הכול קיבלנו החלטות זהירות ומושכלות שאפשרו לנו לעבור גם שנים קשות."
והוא מוסיף: "יש בישראל חקלאות מתקדמת, אנשים טובים וחרוצים שיודעים להתפרנס יפה מחקלאות ובכלל זה גם מענף הרפת. אבל לאורך השנים מנסה המדינה להוביל מדיניות של כלכלת שוק חופשי הפוגעת בחקלאים, תוך התעלמות מחשיבות הייצור המקומי, תפיסת הקרקעות ופריסת ההתיישבות. זה צריך להיעשות באופן מידתי ולא דורסני – גם בתעשייה המקומית ובוודאי בחקלאות. אני מאמין ביכולת של חקלאים טובים, וביניהם גם הרפתנים, לגדול, להתפתח, להתמקצע ולבצע התאמות נדרשות לעתיד. נמשיך לייצר, לגדול ולהתפתח לרווחת כולנו."
ואם דור שני לרפתנים אופטימי – הרי שיש תקווה.
לסיום, ד"ר סיגל סטרשנוב היא בור סוד שאינו מאבד טיפה. אדם שמתנסה בתחומים שונים, מתפתחת ומשנה מסלולים מקצועיים ללא חשש. הפן האנושי והקשר לאחר בולטים מאוד באישיותה, ואפילו לימודי הווטרינריה הובילו אותה למסלול של תרפיה באמצעות בעלי חיים.
הניסיון הרב שלה בהדרכה, בהוראה ובניהול הוביל אותה לתחום שנחשב חדש – שילוב הבינה המלאכותית בבתי הספר. היא דוגלת בכך שגם בעולם ה־AI יש למורה תפקיד מרכזי: להתאים את דרכי הלמידה והשימוש במאגרי הידע לכל תלמיד, ולהרגיל אותו לחשיבה יצירתית וביקורתית.
סיגל ודני מייצגים דור שלישי של מושבניקים צעירים ושורשיים, שירשו מהוריהם ערכים טובים, אהבת אדם ואדמה – ואינם נרתעים מעבודה.
