קבוצת כנרת זכתה בתביעה שהגישה נגדה בעלת קרקע סמוכה, שביקשה למנוע מהקיבוץ לעבור בכביש. לטענת הקיבוץ החברים כלל לא עוברים שם, והוא גם מסכים שזו קרקע פרטית שאינה שלו
*תמונה ראשית: מימין: עו"ד ספיר יעקב-חזן. צלם: אורן דאי. משמאל: השופטת עביר גבריס. צילום: אתר הרשות השופטת
הפסיקה הישראלית הכירה בזכות הבעלות במקרקעין כזכות קניין בעלת מעמד מיוחד ועתיק יומין, שהוכרה כזכות יסוד חוקתית. מכוחה של זכות זו זכאי הבעלים של קרקע לסלק ידו של מי שמחזיק בקרקע שלא כדין. כאשר בעלים של מקרקעין מוצא כי אחר פלש למקרקעין שלו, הוא פונה לבית המשפט ותובע לפנות ולסלק את ידו של הפולש ולמנוע ממנו לחזור לקרקע שאינה שלו.
לבית משפט השלום בצפת הוגשה תביעה בידי בעלים של חלקה קטנה, ששלוש מצלעותיה גובלות בקרקעות הקיבוץ ואילו הצלע הרביעית שלה משיקה לכביש הראשי (הציבורי) שמספרו 767. במרכזה של החלקה עוברת דרך עפר שסופה בכביש הראשי. באמצעות עו"ד חיים בן יעקב (בן יעקב שוימר דולב, עורכי דין), טענה בעלת הקרקע (התובעת) שהקיבוץ פלש למקרקעין שלה, עשה שימוש באותה דרך, ואף סלל כביש גישה שיחבר בין הכביש הראשי לבין הקיבוץ. מבית המשפט היא מבקשת להורות לקיבוץ להסיר את האספלט שעל הדרך ולהימנע לעבור בשטח החלקה שלה.
הקיבוץ (או בשמו המדוייק: קבוצת כנרת), אינו חולק, כלל ועיקר, שהתובעת היא הבעלים של המקרקעין וזכותה למנוע מכל אדם שלא יעשה בהם שימוש או יעבור בהם.
על מה "הריב המשפטי"?
התובעת טענה שהקיבוץ עושה שימוש בקרקע שלה. הקיבוץ מכחיש זאת ואומר שהוא כאגודה, כישות משפטית, אינו עובר באותה דרך עפר החוצה מקרקעין אלה, שממשיכה לכביש הראשי, אלא בדרך עוקפת. הקיבוץ מתאר כי קיימים אצלו "מוסדות חינוך בהם מתחנכים ילדים מכל יישובי האזור וסביר כי משפחות אלו הן אלה שעושות שימוש בדרך המקצרת להם את ההגעה מהכביש הראשי לתוך הקיבוץ". הקיבוץ ככזה, מדגישה עו"ד ספיר יעקב חזן (נשיץ, ברנדס, אמיר ושות', עורכי דין), אינו עושה כאמור שימוש באותה דרך עפר, אך בוודאי שאינו יכול "לשאת באחריות בגין השימוש האפשרי של הציבור הרחב אשר יכול ועושה שימוש בדרך העפר העוברת במקרקעין", וממשיך ממנה אל כביש הכניסה לקיבוץ או יוצא מהקיבוץ ועובר דרך החלקה. הקיבוץ הביע פליאה מדוע "התובעת אינה עושה בעצמה פעולות לגידור השטח או מקימה מכשול כדי למנוע מהציבור הרחב את המשך השימוש בדרך". עם זאת, כדי למנוע תקלות, לפנים משורת הדין, הקיבוץ הציב בכניסה לחלקת התובעת (מכיוון הכביש הראשי), על חשבונו, שלט לציבור הרחב האומר שמדובר בשטח פרטי. בכך, אמר הקיבוץ, הוא פעל מעבר לחובותיו כדי לשמור על זכויות בעל מקרקעין שכנים, הגם שאין זה מתפקידו.
"כל אחד שבא לו עובר דרך הכביש שלי"
במשחק כדורגל כללי המשחק פשוטים. הקבוצה הזוכה היא זו שהבקיעה יותר שערים מזו היריבה. בהליך המשפטי הזירה מורכבת יותר. התובע צריך להוכיח את תביעתו שאחרת היא תידחה. הצדדים נעזרים בעדים ובראיות אחרות כדי לשכנע את בית המשפט שהצדק עימם. אם ישכנעו -הם יזכו, אם לא יצליחו בכך – יפסידו.
חקירות העדים הן חלק חשוב מתהליך השכנוע של בית המשפט. החקירות מציגות לפעמים את האירוע בדרך אחרת מזו הנטענת בכתב התביעה. תחילה העידה התובעת בבית המשפט. התברר בחקירתה כי היא אשה מבוגרת ש"כבר עשרות שנים מרכז חייה רחוק" מאותם מקרקעין, והיא מגיעה לשם לעיתים רחוקות. כדי להוכיח את התביעה שהקיבוץ הוא זה שעושה שימוש בדרך העפר היא זימנה עד שהעיד כי ישנם רכבים שנוסעים דרך החלקה שלה וממשיכים לקיבוץ או באים ממנו. התובעת ביקשה "לראות" באותם משתמשים בדרך את "הקיבוץ" עצמו.
התובעת שהגיעה לדיון יחד עם בנה, סיפרה שהיא גרה במושב מרוחק יחד עימו, ותארה שהוא זה "שניהל את העניינים" ו"אמר לי כל מה שמתרחש". היא סיפרה "שהמכוניות שעוברות שם", בחלקתה, "הולכים ישר לשער של הקיבוץ". "השער נפתח ע"י מספר טלפון. אנשים מגיעים ופשוט נכנסים". היא אמרה ש"עשו שם כביש חדש, מקביל לשטח שלי… צמוד לקרקע שלי". היא הודתה ש"היום אין אספלט" בדרך שעוברת בחלקתה. היא התרעמה על כך שכאשר שמה שרשרת: "גזרו לי את השרשרת" (אך אינה יודעת מי עשה זאת), וכאשר הציבה "שומר, מאיימים עליו". היא הוסיפה ש"כל אחד שבא לו", עובר "דרך הכביש שלי ונוסע לאן שהוא נוסע ואותו דבר היה עם המשתלה (הסמוכה, שאינה של הקיבוץ. התברר, כך נראה, כי גם אליה עוברים דרך חלקת התובעת "כדי למנוע סיבוב של 40 דקות").
עד נוסף מטעם התובעת שביצע שמירה בחלקה לא ידע להצביע בבירור כי אותם נהגים שצפה בהם, שלדבריו עברו בחלקה היו חברי קיבוץ דווקא, וגם ציין שהיו נהגים שהיה צורך לפתוח להם את שער הקיבוץ.
קיבוץ כנרת לא עובר בדרך
מנהל הקרקעות של הקיבוץ העיד ותאר שסלל כביש חדש, כחלק מדרכים חקלאיות שעוברות בשטחים החקלאיים של הקיבוץ, אך לא בחלקת התובעת. הוא הדגיש כי "קיבוץ כנרת לא עובר בדרך" שבתוך חלקת התובעת. הוא עמד על דעתו, בחקירתו הנגדית בידי פרקליט התובעת, שהכביש החדש שסלל הקיבוץ "לא נכנס לתוך השטח של התובע, אפילו לא בטיפה…". לקיבוץ יש כששה שערים ויוצאים משם רכבים רבים, הוסיף העד. תפקידו כ"מנהל הקרקעות לדאוג שחקלאים יוכלו להגיע לשדות ואין זה מעניינו לאן נוסעים או יוצאים רכבים אחרים מהקיבוץ. אנחנו "אנשי חוק", אמר העד, וזה "ממש בסדר", הוא ציין אם התובעת תגדר את כל השטח הפרטי שלה.
התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה כי הקיבוץ סלל דרך בחלקה
השופטת עביר גבריס הסבירה את כללי המשחק: נטל השכנוע חל על התובעת. עליה החובה להוכיח את תביעתה, אך היא לא עמדה בנטל זה. השאלה היא אם הקיבוץ פלש למקרקעין של התובעת וסלל עליה דרך מעבר, ואם הוא או מי מטעמו עושה שימוש בדרך.
"התובעת אישרה בחקירתה", תארה השופטת, "כי מי שעובר בדרך יכול להיות כל אחד, גם לא חבר קיבוץ". השופטת מצאה כי שער הכניסה לקיבוץ ("שער הברזל") אינו מצוי בקרבת חלקת התובעת אלא מרוחק 300 מטר מקצה הדרך העוברת בחלקת התובעת. זהו שער שהקיבוץ הקים "כיציאת שירות לרכבים חקלאיים, העוברים מתוך הקיבוץ אל השטחים חקלאיים וכשער ביטחון. הרכבים החקלאיים של הקיבוץ, הוסיפה השופטת תוך שהיא מתבוננת בצילום אוויר, אינם צריכים לעבור בשביל של התובעת לצורך עבודתם".
השופטת השתכנעה מדברי מנהל הקרקעות של הקיבוץ ואמרה שעדותו "לא נסתרה ואף נתמכה בראיות". התובעת לא הוכיחה כי "סוף השביל העוברת בחלקתה מסתיים ישר בשער של הקיבוץ", ואף לא הוכיחה את טענתה כי הקיבוץ פלש לחלקתה. אין בכך שהתובעת צילמה רכבים שנכנסים לקיבוץ כדי להוכיח שאלה רכבים של הקיבוץ. השופטת הדגישה כי מעדות התובעת עולה כי בעבר משך תקופה של 15 שנה ויותר היא "נתנה זכות מעבר במקרקעין לכל אחד ולא רק לחברי הקיבוץ". כאשר התובעת הגישה תלונה במשטרה, היא לא עשתה זאת נגד חברים מהקיבוץ אלא ביחס למי שעובר בשטח הפרטי שלה שהיא אינה יודעת את זהותו. כך-גם לא הוכיחה התובעת כי הקיבוץ סלל דרך בחלקה, הגם ש"אין מדובר בכביש אספלט סלול אלא בדרך עפר בלבד".
סוף דבר, השופטת דחתה את התביעה, חייבה את התובעת לשלם לקיבוץ 6,000 שקלים הוצאות משפט. מאחר והקיבוץ הודיע לעת סיום המשפט, שאין לו התנגדות שיינתן צו "שמונע מהקיבוץ באמצעות בעלי התפקידים בו, מעבר בחלקת המקרקעין של התובעת", השופטת הוסיפה ונתנה לכך תוקף משפטי.
