"כשמתמודדים עם רוע כל כך גדול צריך לעמוד עם סולם ערכים ברור והרבה נחישות וכוח. זאת משימת חיינו" 

פדוי השבי שרוחו ניצחה, טייסת הקרב שהשתתפה במאות גיחות מבצעיות, מובילי ומובילות המאבק להשבת החטופים, מובילי ומובילות דרך בחקלאות, בתעשייה בביטחון ובמנהיגות הקיבוצית. רבים כל כך ראויים להדליק משואה קיבוצית, ישראלית, אנושית

כל שנה המעבר מזיכרון לעצמאות הוא קשה ומטלטל ומהשבת הנוראה ההיא, ב-7 באוקטובר, המלחמה שבאה בעקבותיה והידיעה הבלתי נתפסת שחטופים עדיין נמקים בשבי חמאס וחטופים-חללים לא הובאו לקבר ישראל, זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית. בתוך כל הצער הזה אפשר לשאוב מעט נחמה, עידוד ותקווה מנשים ואנשים שפועלם ודמויותיהם משמשים השראה ומרוממים את הרוח הישראלית. ישנם רבים כאלה, בחרנו עשרה מהם לייצג את העשייה, החוסן, התקומה והתקווה האנושית, הישראלית והקיבוצית. הם אלה שעבורנו מדליקים את משואות הלב כאור לפני המחנה. 

משואת החקלאות הישראלית – שמיל בלברמן, ניר יצחק 

מוביל להתחדשות החקלאות הישראלית בנגב המערבי מתוך שקט פנימי, מקצועיות עמוקה ותחושת שליחות אמיתית. סיפורו הוא סיפורם של אלו שאינם מרימים ידיים, אלא מרימים ראש 

שמיל בלברמן, חבר קיבוץ ניר יצחק וממקימי הרפת בקיבוץ, הוא חתנו של טל חיימי שנחטף ונרצח בעזה. במשך שנים רבות שימש רכז הרפת בקיבוצו, והפך לאחד האנשים הבולטים בענף החלב בישראל. ניסיונו הרב, כושר הניהול שלו ויכולתו לשלב בין חזון לבין עבודה יומיומית מתמשכת, הפכו אותו לעמוד תווך בקהילה ובמשק. 

בלברמן לקח אחריות על רפתות העוטף בשבוע הראשון ללחימה, כאשר הקיבוצים פונו והאזור הוכרז שטח צבאי סגור. הוא הוביל את חזרתם של הרפתנים לפעילות, תוך כדי מלחמה, לעבודה ברפת, להכנת מספוא ולחליבה של הפרות. בלברמן איבד במהלך אותם ימים חברים טובים מהענף. 

שנת 2024 במשק החלב והרפתות, בנגב המערבי, הסתיימה ברווח של 25 אחוזים בתפוקת חלב לרפת. עובדה זו מעידה כאלף עדים על ניצחון החקלאות בעוטף עזה ועל התקומה שמובילים חברי הקיבוצים והחקלאים במשק החלב. 

בלברמן לקח חלק מרכזי ביוזמות השיקום של משק החלב, ובראשן הקמת רפת 232, מיזם חקלאי משותף לקיבוצים ניר יצחק וסופה. הרפת החדשה הוקמה על חורבות הרפתות שנהרסו בטבח 7 באוקטובר, והפכה לסמל של שיקום והתחדשות. הרפת, שנחנכה באביב 2025, היא אחת הרפתות החדשניות בארץ: מצוידת בטכנולוגיות מתקדמות, כולל מערכת האכלה רובוטית ראשונה מסוגה בישראל, ומופעלת מתוך ראייה ארוכת טווח של קיימות, יעילות ואהבת האדם והאדמה. 

מעבר לעשייה החקלאית, בלברמן הפגין רוח חברתית ומנהיגות שקטה — תמך בעובדי המשק ובחבריו לקיבוץ ברגעים הקשים ביותר, ופעל בנחישות לשיקום החוסן האישי והקהילתי.  

בלברמן: ״מקום המדינה ועד היום, עמדו הרפתות והרפתנים בחזית ההגשמה החלוצית והציונית. גם לאחר האסון הגדול בתולדותינו היינו ברפת ושמרנו עליה ועל הבית. במדינה מתוקנת היו הרפתנים הראשונים להדליק משואה ביום העצמאות״. 

משואת המאבק להשבת החטופים – איילה מצגר 

נאבקת מאבק הרואי להשבת החטופים הביתה, תוך שהיא מדגישה את הצורך בפעולה מיידית ואפקטיבית 

איילה מצגר, תושבת מושב תלמי יפה, במועצה האזורית חוף אשקלון, הפכה לדמות בולטת במאבק להשבת החטופים מעזה, לאחר שחמיה, יורם מצגר, בן ה-80, נחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר, ונרצח בשבי חמאס. מאז אותו יום, מצגר מובילה קול ברור ונחוש, המביע אחריות אזרחית ומוסרית נדירה. 

מצגר הפכה את הכאב והאבל האישיים לפעולה ציבורית נמרצת, המייצגת לא רק את משפחתה אלא את כלל משפחות החטופים. היא הפכה לאחת הדוברות המרכזיות של המאבק בתקשורת, מול הממשלה ובציבור הישראלי.  

בתוך מציאות מורכבת ורוויית אתגרים, נדרשת מנהיגות רהוטה ונחושה, ואיילה מצגר מצליחה לגעת בלבבות רבים ולא לוותר על התקווה. 

‏מצגר: "כשמתמודדים עם רוע כל כך גדול צריך לעמוד עם סולם ערכים ברור והרבה הרבה נחישות וכוח מולו. זאת משימת חיינו, מלחמה על מי שאנחנו ועל מדינת ישראל. אם לא נרתם למשימה, אחרוני החטופים לא יוחזרו ו-7 באוקטובר יקרה לנו שוב". 

משואת החינוך והשליחות החברתית – תנועות הנוער 

עמדו במבחן בשעתה הקשה של ישראל, ופעלו מייד עם טבח 7 באוקטובר לחזק את הקיבוצים והערים, את הצבא והחברה, בחזית ובעורף 

תנועות הנוער העובד והלומד, המחנות העולים, השומר הצעיר, בני המושבים ותרבות, התגייסו עם תחילת המלחמה להדרכה של ילדים ובני נוער שפונו מיישובי הנגב המערבי וגבול הצפון. 

התנועות הקימו בזמן אפס בתי ספר, גני ילדים ומועדוני פעילות חברתית במקומות אליהם פונו התושבים. הן פעלו לגיוס נרחב של מדריכים, מורים, אנשי חינוך ואנשי טיפול באופן מיידי, ופעלו לגיוס מהיר של משאבים לפעילות.  

ההתארגנות המהירה נתנה לילדים, לבני הנוער ולקהילת המבוגרים כוח ותעצומות נפש בזמנים קשים. 

תנועות הנוער הציוניות פועלות במהלך מאה השנים האחרונות למלא משימות לאומיות בביטחון, בחינוך ובהתיישבות והתעלו גם ב-7 באוקטובר לגודל השעה. 

משואת התעשייה הישראלית – בן סוכמן, בארי 

דמות מופת של מנהיגות כלכלית, עמידה איתנה ומסירות אין קץ לתעשייה הישראלית 

בן סוכמן, חבר קיבוץ ומנכ"ל דפוס בארי, איבד ב-7 באוקטובר את אימו וחלק גדול מחבריו וקהילתו. הקיבוץ ספג פגיעה אנושה והרס חסר תקדים. למרות האובדן האישי, סוכמן לא היסס ובתוך שלושה ימים מפרוץ המלחמה, שב לעבודה, נחוש להחזיר את המפעל לפעולה. 

סוכמן לא רק שמר על המשכיות המפעל, אלא גם הוביל אותו להתאוששות מהירה. בזכות נחישותו, דפוס בארי המשיך לספק שירותים חיוניים גם בימים הקשים ביותר, תוך שמירה על איכות העבודה ועמידה בלוחות זמנים. המחויבות שלו לעובדיו וללקוחותיו הייתה דוגמה למנהיגות אמיתית בשעת משבר. 

סוכמן רואה את הצלחת המפעל כחלק מהצלחת הקיבוץ כולו, ומשקיע רבות בקידום רווחת העובדים ובחיזוק הקשרים עם הקהילה המקומית. בזכותו, דפוס בארי לא רק שרד את המשבר, אלא גם צמח והתפתח, וכיום מהווה מקור גאווה לקיבוץ ולתעשייה הישראלית כולה. 

סוכמן: ״אנחנו לא מתכוונים לוותר על חלקת האדמה שהסבים והאבות שלנו נלחמו עליה. 

בכוונתנו להפוך את השבר הגדול לסיפור של תקומה. אנחנו מסרבים לוותר על הסיכוי לשקם – פיזית, חברתית, כלכלית, מוסרית – את קיבוץ בארי, את עוטף עזה, את הצפון ואת המדינה. 

אנו מתכוונים להמשיך לגדול ולהתפתח כיישוב וכעם שוחר שלום. לא נוכל לעשות זאת כל עוד יש חטופים בעזה״. 

משואת כיתות הכוננות –  שמעון בן גידה, מנרה 

דמות מופת של אחריות, אומץ ונחישות, שהפך לסמל של עמידה איתנה בעורף הצפוני של ישראל בתקופת המלחמה 

שמעון בן גידה, רבש"צ קיבוץ מנרה, הבין בבוקר 7 באוקטובר את הסכנה הנשקפת ליישובי הצפון. הוא גייס את כיתת הכוננות המקומית, עוד לפני שקיבל הנחיות מהצבא, והחל בהכנות מיידיות להגנה על הקיבוץ. 

במהלך השנה וחצי האחרונות, קיבוץ מנרה השוכן כ־15 מטרים בלבד מגבול לבנון, ספג פגיעות קשות. יותר ממאה מתוך 155 הדירות בקיבוץ ניזוקו, חלקן נהרסו כליל, והמבנים הציבוריים, כולל חדר האוכל והמועדון, נפגעו קשות. 

הקיבוץ וחברי כיתת הכוננות הפגינו לחימה עיקשת על הבית במהלך חודשי הלחימה. מנרה הופצץ באופן מסיבי, ולמרות סכנת החיים וההרס הרב חברי כיתת הכוננות לא עזבו את היישוב, ופעלו תחת אש, גם בזמנים שהצבא נסוג מהאזור. 

בן גידה פעל לחידוש אמצעי לחימה ועזרים אחרים ראויים לחברי כיתת הכוננות. הוא הדגיש את הצורך בציוד מגן מודרני כמו קסדות ואפודים קרמיים, על מנת לאפשר ללוחמים המקומיים לבצע את משימותיהם בצורה בטוחה ויעילה. 

בן גידה: ״במיוחד בתקופה כזו מאתגרת אני גאה להיות חלק מהמערך הלוחם על הבית. 

הזמנים האחרונים הדגישו את החוסן הקיבוצי שנשאר איתן מאז הקמתה של מדינת ישראל. 

בתקווה לצמיחה, לשלווה וביטחון״. 

משואת התקומה – גדי מוזס, ניר עוז 

בחייו, ובעמידתו מול האימה, מגלם מוזס את רוח ההתחדשות של התנועה הקיבוצית ומדינת ישראל שאחרי 7 באוקטובר. באישיותו המיוחדת הוא מגלם את כוח הרצון של דור המייסדים, ואת התקווה הגדול לעתיד טוב יותר 

עם שובו לישראל, הבטיח מוזס לקחת חלק בשיקום הקיבוץ והקהילה, והפך לדמות מעוררת השראה, סמל לאומץ, חוסן ותקומה. 

גדי מוזס, חבר קיבוץ ניר עוז, הוא דמות מופת של חלוציות, מסירות ואהבת אדם. כאחד ממייסדי הקיבוץ, הקדיש את חייו לעבודה חקלאית, לפיתוח הקהילה ולחיזוק הרוח המקומית.  

מוזס, אגרונום בהכשרתו, שימש במשך שנים בתפקידים מרכזיים בענף החקלאות, פיתח שיטות גידול חדשניות ותרם מהידע הרב שצבר גם למדינות מתפתחות, מתוך תפיסה של שליחות בינלאומית וצדק חברתי. 

בבוקר שבת, 7 באוקטובר, בזמן המתקפה הקשה על קיבוצו, נחטף מוזס מביתו על ידי מחבלי חמאס. בת הזוג שלו, אפרת כץ, נרצחה באותו היום. מוזס הוחזק בשבי חמאס בעזה כמעט 500 ימים, במהלכם הפגין חוסן נפשי יוצא דופן. בנחישות שקטה הצליח לשמור על רוחו ועל צלילות דעתו – הוא פתר בעיות מתמטיות שזכר בעל פה, צעד מדי יום, ושמר על גחלת התקווה. 

מוזס: "יום העצמאות מסמל את החוסן והביטחון של העם. השנה נפגעו גם הביטחון וגם החוסן עקב המלחמה הבלתי נגמרת והעקובה מדם ברצועת עזה. כל זמן ש-59 חטופים וחטופות נשארים בשבי וחשופים להתעללות שוביהם והפגזות צה"ל, גם החוסן וגם הביטחון נפגעים אנושות. אני קורא ליתר סולידריות בדרישה לסיום המלחמה והחזרת החטופים ולפתיחת הלב למען שיקום יישובי הדרום, הצפון וניר עוז בפרט". 

משואת כוחות הביטחון  – סרן י' טייסת קרב 

"השנה יום העצמאות ויום הזיכרון מקבלים עבורי משמעות אחרת לגמרי. חברי לשכבה נפל בקרב בעזה והשאיר אחריו חלל גדול בלב של כולנו. לזכרו ולזכר כל הנופלים, אני מחויבת להמשיך לתת מעצי בכל פעולה – לשאוף למצוינות, לדייק ולתמוך בכוחות שפועלים על הקרקע. בכל יום מחדש אני פועלת מתוך תחושת שליחות ואמונה בכוח שלנו כחברה – להמשיך להגן, לתרום ולהתקדם, גם ברגעים הכי קשים"

סרן י', בת קיבוץ, היא טייסת קרב בחיל האוויר הישראלי. היא השתתפה במאות גיחות תקיפה במהלך המלחמה. מ-7 באוקטובר פעלה סגן י' בכל זירות המזרח התיכון, בפעולות הרואיות, סביב השעון. במסגרת תפקידה נדרשת י' להדק כל הזמן את שיתוף פעולה עם כוחות הלוחמים בשטח. סגן י' הפגינה במהלך המלחמה גבורה ונכונות לשים את טובת המדינה בראש סדר העדיפויות, גם כאשר המשימות היו מורכבות ומסוכנות. 

י' פועלת יום ולילה להגנה על מדינת ישראל, תוך סיכון חיים, אומץ ונחישות. היא משמשת דוגמה למקצועיות בשדה הקרב, וליכולתן של נשים להשתלב בתפקידי לחימה בצה"ל. 

משואת החיבורים והחברה הישראלית – אלון פאוקר, בארי, ורותי דורון, תקוע 

תורמים רבות לחיזוקה ואיתנותה של החברה הישראלית באמצעות הורדת החומות וטשטוש פוליטיקת הזהויות בחברה הישראלית  

בפעולתם מזכירים פאוקר ודורון כי החברה הישראלית היא חברה אחת, אחודה, עם משימה לאומית משותפת וכי הרב בינינו רב על המפריד. המיזם שלהם "מנשר הסכמות – אנשי הנגב וההר", הוא דוגמה ליכולת של זרמים ואישים בעלי ערכים שונים, ולעיתים מנוגדים, להגיע לשותפות ולייעוד משותף. 

אלון פאוקר, חבר קיבוץ בארי וחוקר תולדות הציונות והקיבוצים, מביא למיזם את הידע ההיסטורי והחברתי שצבר במהלך השנים, תוך שהוא מדגיש את ערך השיתוף והערבות ההדדית בין קיבוצים, יישובים וקבוצות שונות בחברה. 

הוא מתמקד בהבנת הגורמים החברתיים וההיסטוריים שמובילים לעיתים לפערים, ומבקש ליצור חיבור ותקשורת טובה יותר, מתוך הבנה עמוקה של המורכבות החברתית והפוליטית. 

רותי דורון, מתקוע, גוש עציון, היא פעילה חברתית עם ניסיון עשיר בעבודה עם אוכלוסיות מגוונות. היא מקדמת ערכים של ריבוי קולות, שיתוף פעולה וכבוד הדדי. דורון מובילה את פעילות השטח של המיזם, כשהיא פועלת לקידום שיח מכבד בין קיבוצים לבין יישובים מעבר לקו הירוק, ומדגישה את חשיבות השותפות והסולידריות בקידום עתיד משותף לכולם. 

פאוקר ודורון יוצרים תשתית לאומית לבניית קשרים בחברה הישראלית ול"לידת ישראל מחדש". 

אלון: ״בעקבות פוגרום 7.10 הבנתי שישראל חייבת לעבור לגישה של הסכמות במקום גישה של הכרעות, אחרת תחרב. עוד לא התגברנו על כוחות החורבן המשסעים, אבל כדי לעשות זאת צריך לפעול להסכמות עם ציבורים מתרחבים מ'הצד השני'. לשם כך יצאתי למסע מפגשים בגוש עציון שתוך זמן קצר הצטרפו אליו אנשים נוספים מבארי, ניר עוז וגוש עציון. יחד כתבנו את מסמך ההסכמות 'ברית הנגב וההר' המציב בסיס לפתרונות מוסכמים בכל נושאי הליבה של ישראל והמהלך בסימן התרחבות. 

לשמחתי התנועה הקיבוצית החליטה להוקיר יחד איתי במהלך זה את אחת השותפות המרכזיות לו – רותי דורון מתקוע, שבדבריה המקבילים מוזכרים שמותיהם של אנשי הצוות המוביל של המהלך, שאנו כאן נציגיהם בלבד״. 

רותי: ״זהו מיזם של אנשים ונשים יקרים מאוד, אמיצים, אנושיים, חוצבי דרך, מתגעגעים (למה שהיה ומה שיכול וצריך להיות), ובעלי אמונה גדולה ובראשם: אלון פאוקר, הרבנית כרמית פיינטוך, איתי זיידנברג, יוחנן בן יעקב, בת אל קולמן, הרב מרדכי ורדי, חיה לאה גולדנברג. בלעדיהם זה לא היה קורה. 

לצידנו ואיתנו אנשים ונשים רבים מגוש עציון ומקיבוצי העוטף שבשיח הפשרות מחפשים בצמא ובנחישות מרגשת גם את הפשר המשותף ומבלי לוותר על זהויות עמוקות וכנות איתן כל אחד מאיתנו מגיע. רק ככה נוכל לצמוח לקומה הבאה שלנו כחברה וכמדינה״. 

משואת המנהיגות הקיבוצית 

פנינה בורנשטיין, כפר סאלד ואסנת פרי, ניר עוז 

שתי נשים שבזכות חוסן אישי יוצא דופן, הנהיגו את הקהילות שלהן באחת התקופות הקשות ביותר במדינה

אסנת פרי, יושבת ראש ניר עוז, היא מהדמויות המרכזיות בשיקום הקיבוץ לאחר טבח 7 באוקטובר. חיים פרי, בעלה של אסנת, נחטף לעזה ונרצח בשבי חמאס. למרות האובדן הטרגי, פרי הובילה את הקיבוץ בנחישות ובמסירות. היא תמכה במשפחות הנפגעות, ודאגה להפיק את הלקחים הנדרשים כדי להבטיח את עתיד הקיבוץ. פרי שמרה על רוח התחדשות ואופטימיות בתוך כאב אישי עמוק, תוך שהיא מדגישה את הצורך בהקמת הקיבוץ מחדש, על אף הסיוע הממשלתי שלא ניתן במידה מספקת.  

פנינה בורנשטיין, מנהלת קהילת כפר סאלד, עמדה בחזית ההתמודדות עם מציאות ביטחונית קשה במיוחד. קיבוץ כפר סאלד, השוכן סמוך לגבול הצפון ואיננו ממוגן, לא פונה למרות האיומים הביטחוניים המתמשכים ונאבק לקיים שגרה, חיי קיבוץ וקהילה, למרות ההפצצות הכבדות. בורנשטיין פעלה ללא לאות כדי להבטיח את ביטחונם של התושבים, ושימשה מקור כוח רוחני ומנהיגותי לתושבי כפר סאלד. 

פנינה: ״העמידה האיתנה של קהילות קיבוצי הגליל העליון שלא פונו במהלך מלחמת חרבות ברזל מהווה סמל ומודל לחוסן הלאומי והקהילתי ולקשר שבין אדם למקום, לאדמתו, לקהילתו. 

 הייתה לי הזכות לנהל את קהילת כפר סאלד בזמן מלחמת חרבות ברזל. 

קהילה ששימרה את רציפות החיים והתקווה באזור, פעלה מתוך ערבות הדדית ואופטימיות והעבירה מסר ברור של נחישות והתמדה גם בזמנים קשים״. 

אסנת: ״הפקרת החטופים היא הכישלון המוחלט של ממשלת ישראל. מי שלא רוצה לשלם מחירים (תמורת חטופים) שלא יאפשר שבמשמרת שלו ייחטפו אזרחים ממיטותיהם. אותי חינכו שמי שמפשל צריך לשלם. ורצוי הרבה כדי שלא יפשל שוב. שרדנו את הטבח ונגזר עלינו להמשיך בחיים. הקמת ניר עוז מחדש היא היא הניצחון המוחלט״. 

משואת ההתנדבות והחברה הישראלית – ניצן סלע, בית השיטה  

סלע הוא דמות מופת של מנהיגות שקטה ומרשימה, כזו שמשלבת עשייה גדולה עם רגישות חברתית לאחר. הוא לא חיכה למוסדות המדינה או גורמים חיצוניים, ולקח יוזמה להובלת שינוי בעזרת הקיבוץ בו הוא חי, עבור קיבוץ אחר שנמצא ברגעיו הקשים ביותר 

ניצן סלע, חבר קיבוץ בית השיטה, הוא דמות מופת של מנהיגות קהילתית, מחויבות חברתית ורוח התנדבותית. בעברו שימש כמנהל קהילת בית השיטה וכמנכ"ל בית אריזה "גלבוע", מה שהקנה לו ניסיון עשיר בניהול קהילתי וביזמות חקלאית. 

לאחר מתקפת הטרור, סלע לא המתין לסיוע חיצוני ויזם את פרויקט "החיטה צומחת שוב", שמטרתו לשקם את כפר עזה ולסייע לתושביו לשוב לביתם. 

סלע ארגן צוות מתנדבים מבית השיטה, שטיפלו בגינות ציבוריות, שיפצו את הנוי והחזירו את הצבע הירוק לקיבוץ, כסמל לתקווה ולחיים חדשים. הפעילות התבצעה בשיתוף פעולה עם תושבי כפר עזה, והפכה לסמל של סולידריות קיבוצית.  

המיזם של סלע זכה להערכה רבה, והיווה מקור השראה לקיבוצים נוספים שהחלו לפעול בדרכו. בחודשים האחרונים פעל סלע לשיקום ופיתוח קרית שמונה יחד עם צוות המתנדבים של "החיטה צומחת שוב", והללו אף עברו לגור בעיר.   

סלע: ״כ-600 מתנדבים מהארץ והעולם – מדן עד אילת, מקנדה עד ניו זילנד, פרויקט ׳החיטה צומח שוב׳. מיוזמתם של חברי פרלמנט בית השיטה, בהובלת עידו פרבר, יעקב שולמי, יובל שונרי, משה פלד, גלי שריג, ואנוכי. 11 חודשים טיפלנו בגינות חברי כפר עזה, הדלקנו אורות בקיבוץ ובעוטף ומאז ינואר נותנים ל'יחד' משמעות ועומק בקרית שמונה. המתכונת: בבקר עובדים, בערב פעילות חברתית ערכית, בהשתתפות התושבים המקומיים, כל שבוע מתחלפת קבוצה. בואו להצטרף לפרויקט מרגש״.