בעולמות בהם אני פועלת, לוקח אותי המסר למחשבות על הורות במושבים ועל דור שני, ועל שאלה בסיסית אחת: על מי מוטלת האחריות להעברה הבין־דורית?
היצירה היפיפייה של שלמה ארצי "ירח" מניחה בפשטות את אחד ממקורות האתגר, הנע סביב הנושא המשפחתי העדין – הבן הממשיך. ארצי כותב ושר: "במקום זה אני רוקד וצועק לירח: 'רד', ומאשים את העולם בכאביי…"
מנקודת מבטי, המסר של ארצי מדבר על מיקוד שליטה חיצוני. מגושרים רבים יושבים במשרדי וכועסים על כללי רמ"י שלא מאפשרים הורשה ליותר מילד אחר, או מתרעמים על מחירי הנדל"ן הגבוהים שלא מאפשרים להם להרים את נטל הפיצוי, כאשר ייתכן שהאחריות מוטלת לפתחם לעתים, וגם אם לא, מה יעזור לנו להתלונן.
אני לא ממש מבינה למה התכוון המשורר במדויק, אבל בעולמות בהם אני פועלת, לוקח אותי המסר למחשבות על הורות במושבים ועל דור שני, ועל שאלה בסיסית אחת: על מי מוטלת האחריות להעברה הבין־דורית?
הקשר בין נחלות לממלכות
על החיבור הדרמטי בין הנחלות ברחבי הארץ לבין ממלכות המהודרות ברחבי העולם, שמעתי לאחרונה מפיה של השופטת [בדימ'] מירה רום פלאי, בכנס עורכי הדין השנתי שהתקיים בשבוע שעבר באילת.
בפאנל המשובח שהנחה במיומנות רבה עו"ד אורן אבלה, שוחחנו על הבן הממשיך ועל המשמעויות מהפסיקה החדשה; ובאופן צפוי עלו מסרים בלתי צפויים ומשמעותיים לכל מי שעוסק בתחום.
אחד המסרים שפקחו את עיניי לנושא שעליו אני מדברת כל הזמן, היה טמון כאמור בדבריה של כבוד השופטת [בדימ'] מירה רום פלאי, שפרשה מבית המשפט לענייני משפחה ולסכסוכי ירושה, אחרי שכיהנה בו כעשר שנים, ועברה לעולמות של בניית הסכמות.
היא אמרה בנוסח משלה את הדברים הבאים: בכל פעם כשהגיעו בפניה נושאים של סכסוכי "בן ממשיך", אם הייתה מחליפה את המילה "נחלה" במילה "ממלכה"; ואם היא מחליפה את צמד המילים: "בן ממשיך", בצמד המילים: "יורש עצר"; הייתה יכולה להחליף את מה שמתרחש באולם בית המשפט לאירועים שמתרחשים בעולם המקביל של "משחקי הכס" הסדרה האלמותית של HBO.
השופטת סיכמה את המטפורה המיוחדת באמירה המציגה את הפער, כיוון שבעוד שהאנשים מגיעים עם סיפוריהם הדרמטיים לבית המשפט לענייני משפחה בציפייה מסוימת לכך שיתרחש עבורם נס, שימצא עבורם פתרון הקסם – לרוב לא היה בידיה לתת להם את המענה לו ציפו.
בתי המשפט אינם מקום שמייצר קסמים!
השיקוף שיוצא מפיה של דמות משמעותית כל כך מעולמות המשפט ובמיוחד מעולם דיני המשפחה, היא חיזוק לתפיסת עולמי ולשליחותי בהפצת כלי הגישור כאמצעי יעיל ונכון עבור משפחות בנושא של העברה בין-דורית.
מי מחזיק באחריות?
בספר העקרונות להורשה שעל כתיבתו אני שוקדת גם בימים אלה, אני מקדישה פרק שלם לנושא האחריות להורשה. העיקרון הזה מחבר בין השיח של שלמה ארצי, והמסר על מיקוד השליטה החיצוני, לבין השיקוף שעלה בפאנל על כך שבתי המשפט אינם "מופע קסמים", לבין עולם הגישור והצורך למקד את האחריות על ההליך בידיהם של ההורים המורישים.
במקרים רבים אני פוגשת הורים, ששבעו ממלאכת החינוך ואחריותם ההורית, ומדברים על כך שהם כבר עשו את שלהם: "חינכנו, שמרנו, דאגנו… עכשיו תורם".
מכאן הם מבקשים שהילדים, שלרוב מציינים את העשור הרביעי או החמישי לחייהם, ינהלו את משחק העברת הרכוש בעצמם.
בכל פעם מחדש אני מברכת על מה שכבר נתנו; אך יחד עם זאת מאירה על כך שאחריות נוספת, חשובה לא פחות מכל מה שעשו עד כה, נותרה בפניהם – והיא האחריות להוביל את תהליך ההורשה לדור הבא.
זה טבעו של עולם, שהורים יהיו אלה שייקחו על עצמם את האחריות על התהליך. כך נוצר במקור מבנה המערכת המשפחתית – דור אחר דור, אחר דור וחוזר חלילה.
אני מוסיפה ואומרת, שהורים הבוחרים לא לקחת אחריות על ההליך, מכתיבים לא פעם את הסכסוך הבא שעתיד להיפער בין ילדיהם; ולצערי, במקרים רבים, הסכסוך אכן עולה על השולחן אחרי שההורים אינם עוד בחיים, והילדים נותרו לנהל אותו בעצמם.
במקרים כאלה מחשבה כואבת אחת צפה בראשי, והיא שבבחירתם הנמנעת, בחרו ההורים להוריש לילדיהם סכסוך, וכמה חבל!
התפנית שהביאה לסוף אחר
לאה ויואל ממושב בדרום הארץ היו בעשור השביעי והמתקדם לחייהם, כשסיפור ההעברה הבין-דורית התנהל בין שלושת ילדיהם.
תחילת הדרך הייתה שיקוף של עייפותם מניהול המשפחה. הם אף אמרו: "אנחנו כבר עשינו את שלנו, והילדים שלנו כבר 'חמורים גדולים' עם ילדים משלהם, ברוך השם…"
לאה ויואל ביקשו שאגיע עם ילדיהם להסכמות, ואשאיר אותם עד כמה שאפשר מחוץ לתמונה.
הצגתי בפניהם את ההסתייגויות שלי מגישתם, ואת המשמעויות שעשויות לצוץ מכך. אבל הם התעקשו ועמדו על שלהם, עד שהתבקש להניע את הגלגלים.
פגשתי את שתי האחיות והאח, ואכן כפי שהבטיחו ההורים – קסם של אנשים; ובכל זאת, כל אחד החזיק חזק מאוד בעמדתו, וככל שניסינו הפער נשאר כמו שהוא.
מגישת גישור אחת לשנייה הצלחנו אומנם להתקדם, אבל הצעדים היו קטנים ומהוססים, והדרך הייתה עוד ארוכה.
אירועי החיים הבלתי שגרתיים עוררו את הצורך של ההורים להיכנס בכל זאת לתמונה. זה היה מדהים לראות, כיצד תהליך שדשדש לאורך מספר רב של חודשים, קרוב לשנה, והפיק התקדמות מסוימת, בא אל סופו כעבור חודשיים בלבד, וזאת כאשר ההורים לאה ויואל החזיקו במושכות האחריות על התהליך.
לאה ויואל קבעו החלטות במקומות המהוססים, הוסיפו גוון של ניסיון לשיח המשפחתי, והניעו את הכרכרה המשפחתית לפתרון שהיה מקובל על כולם.
כמה פשוט כשהאחריות ההורית נשארת בידי מי שהופקד לכך מלכתחילה.
הורים יקרים, גלו אחריות, שנסו מותניים והובילו את המהלך בעצמכם.
