אי אפשר לצפות שכלל "המעשים הטובים" שלנו יגבירו כבוד והערכה לתנועה הקיבוצית. מה בכל זאת אפשר לעשות? פשוט לעשות!
תגובה למאמרו של מיכאל (מייקי) אתגר ("זמן קיבוץ" 2.12.21)
טעות בכותרת. במקום השאלה ששואל מייקי: "למה אוהבים לא לאהוב אותנו" (את הקיבוצים) נכון היה לכתוב: "פשוט, לא אוהבים אותנו". בלי "למה" בלי "איך" ובלי "מדוע", כלשון השיר. מייקי מונה בכישרון רב שורה של סיבות, שבגינן ראוי היה שהציבור הרחב יכבד ויעריך את הקיבוץ. אך מה לעשות, כאשר מרבית הסיבות שהוא מונה, הן ממש ובדיוק הסיבות שבגללן חלק מהציבור לא אוהב את "הקיבוץ", לעיתים אפילו עוין לו.
אין ספק שקיים קשר חד-כיווני בין מרבית הקיבוצים, שכמעט כולם בחרו בעברם להפגין נאמנות ל"שמאל" האידאולוגי, ליחס העוין שרוכשים עד היום מצביעי "הימין" החילוני והדתי-חרדי לתנועה הקיבוצית.
"השמאל" נתפס על ידי גורמים שונים ב"ימין" כ"אוהבי ערבים", כמי שמוכנים לוותר על "שטחי מולדת", כמי שהם אנטי-דתיים ושונאי מסורת יהודית, וכמי ש"תפסו" את השטחים הירוקים הכי טובים במדינה להתיישב עליהם, ובסיוע המפא"יניקים האשכנזים שלחו את הוריהם, שעלו ארצה לאחר הקמת המדינה, להתגורר במעברות ובערי פיתוח חשופים לשמש, לשרב, לגשמים ולשיטפונות. דוקטורטים וספרים שלמים נכתבו כבר על כך, ואין צורך להרחיב בנושא.
מייקי מניח כי אם הקיבוצים יגבירו עשייה, בכל מה שמופיע תחת כותרת: "משימות לאומיות ופרויקטים חברתיים", הם ודאי יזכו למנות גדושות של "אהבה" ו"הערכה" מצדו של הציבור הרחב.
הוא אף מונה שורה של פרויקטים חשובים שבהם מתמקדת כיום הפעילות החברתית החשובה שבה עוסקים רבים מקיבוצי התנועה. ועל אף זאת, רוב רובו של הציבור עדיין איננו מאוהב בנו, בלשון המעטה.
ישנם גם רבים, חלקם במוסדות הממשל, המשוכנעים שתם זמנו של הקיבוץ, וכי כל חפצם של חברי הקיבוצים הוא לסחור בשטחי קרקע למטרות נדל"ן ולעשיית רווחים שמנים על חשבון הציבור.
במאמרו משוכנע מייקי ש"הסברה" נכונה היא המפתח הבלעדי לשינוי ביחסו של הציבור אל הקיבוץ.
על פי משנתו, על "ההסברה" הקיבוצית להתמקד בארבעה מסרים. הראשון, לדבריו, אמור להתמקד בכך שכחקלאים "אנו מספקים למדינה תוצרת חקלאית טרייה ונפלאה" (ציטוט).
גם אם אמירה זו נכונה בחלקה, נראה שהציבור "אוהב" דווקא "לזהות" אותנו, בטעות גמורה, כמי שאנו, החקלאים, אשמים ביוקר מחירי התוצרת החקלאית: מוצרי החלב, הירקות והפירות, וכי אנו הם אלה המכבידים על כיסו של הצרכן.
המסר השני אליבא מייקי, הוא בכך ש"אנחנו ערכיים". ראוי לדעת, שהמושג "ערכי" הוא סובייקטיבי לחלוטין. הערכים שאני ואתה מחזיקים בהם ייחשבו בעינינו לעולם כערכים העולים על ערכיו של הזולת.
למשל, מי מעמנו מוכנים לאמץ את "הערכים" שלאורם יש מי ש"מתנחלים" על כל גבעה רמה בשטחי יהודה ושומרון. סקרים רבים מצביעים על כך שמרבית הציבור הישראלי נוטה כיום ל"מרכז" ול"ימין" הלאומני, הדתי והחרדי.
כל אלה, במשולב ובנפרד, ממש לא "אוהבים" קיבוצים. במציאות הסוציו-פוליטית של היום, אין סיכוי בעולם שיתייחסו בהערכה לא לקיבוץ וגם לא לערכיו.
המסר השלישי של מייקי מתייחס לאמירה שהקיבוצים "מספקים לאזרחי המדינה שירותי תיירות באיכות מעולה". אני מתקשה להאמין כי הסברה בנימוק שכזה עשויה להגביר אהבה לקיבוצים.
ראשית, איננו יחידים וייחודיים בשטח בכל הנוגע לשירותי תיירות. עוסקים בכך מושבים, אנשים פרטיים, מלונות ובתי הארחה. שנית, כולם מנסים להתפרנס מתיירות, לרבות בעלי הצימרים בקיבוצים. וכולם גובים מחירים לא זולים עבור שירותי התיירות. לא על הנימוק הזה תהיה תפארתנו.
המסר הרביעי מתייחס לתרומה הקיבוצית לכלכלת המדינה. אכן, יש להעריך את העובדה שכ-10 אחוזים מכלל הייצור התעשייתי בישראל מתבצע בתנועה הקיבוצית ותורם משמעותית לכלכלת המדינה.
עשרות המפעלים הפרוסים בקיבוצים הם בהחלט מקור לגאווה. הם גם מהווים מקום עבודה ופרנסה לאלפי עובדים שאינם חברי קיבוצים. ראוי היה לבדוק מה חושבים אלפי העובדים הללו על מעסיקיהם ומנהליהם הקיבוצניקים. אני מוכן להמר שהרבה "אהבה" אין שם.
מכל האמור לעיל אין להבין שכותב המאמר הזה שולל את הפעילות החברתית החוץ קיבוצית של התנועה. היפוכו של דבר. אני תומך באלה בכל לבי.
הייתי רוצה שקיבוצי התנועה יגבירו ויעצימו את העשייה החברתית וייקחו חלק משמעותי יותר במשימות לאומיות בכלל החברה הישראלית, בצה"ל, בכלכלה, בחינוך, בתרבות וכיו"ב.
הטיעון שלי הוא שאל לנו לצפות שכלל "המעשים הטובים" שלנו יגבירו כבוד והערכה לתנועה הקיבוצית. יורשה לי לצטט כאן את ניר מאיר, מזכ"ל התנועה, שכתב כך: "אל לנו להפריז בהערכת כוחנו ויכולתנו. ראוי שנמשיך הלאה באופן שקול, מדוד ואחראי". טרם שאנו מחפשים "אהבה" מחוץ לגדר הקיבוץ, ראוי שנמצא תחילה את ה"אהבה" בתוך חצר הקיבוץ.
עלינו לאהוב את מה שאנו עושים בעיקר משום שזה טבוע בגנום של "איש הקיבוץ" (homus kibbutzus). אנחנו עושים זאת אך ורק וקודם כל עבור עצמנו, כדוגמה לבנינו ולבנותינו, אנו עושים זאת עבור "הנשמה היתירה" שלנו.
יש רק להצטער שבנתונים הדמוגרפיים-פוליטיים של העת הזו, אין לצפות ש"שכנינו" הקרובים והרחוקים יעמדו בשערי הקיבוץ וימחאו לנו כפיים.
אם כבר, ממה שראינו במקרה האחרון, והוא לא היחידי וכנראה שגם לא האחרון, מי שנעמדו זה לא מכבר בשערי קיבוץ אחד בעמק יזרעאל, בחרו דווקא להשמיץ, לקלל ולאיים.
הם ואחרים ממש לא באו כדי להשמיע דברי "אהבה" לקיבוץ ההוא בפרט, ולשאר קיבוצים בכלל. כדאי שגם מייקי אתגר יכיר בשינויים שחלו בעולם, במדינה ובחצר הקיבוצית. מה לעשות שגם "פעם" זה כבר לא מה שהיה.
