לא פוחדת מאף אחד

רבים מכירים את הדס שטייף העיתונאית כלוחמת למען הצדק, בעיקר כנגד הטרדות מיניות. בריאיון לעדינה בר-אל שטייף מתגלה כאישה שלא פוחדת מדעת הקהל וגם לא חוששת להיות תחת ירי. מנגד היא גם אישה רכה ואוהבת לבני משפחתה, חברה טובה, אמנית וכמעט שכחנו – היא נהנית להתגורר במושב

*תמונה ראשית: הדס שטייף בגינת ביתה בבאר טוביה. צילום: עדינה בר-אל 

הדס שטייף נולדה בקיבוץ חוקוק. אימה הגיעה ארצה בגיל 12 בעלייה בלתי לגלית ממרוקו, ואביה הגיע לקיבוץ כמתנדב משוויץ עם "הבונים הצעירים". "הצעיר הבלונדיני התאהב בשחרחורת עם השיער הארוך," מספרת הדס. "הם נישאו בקיבוץ ואני נולדתי שם בשנת 1956."

כאשר הדס היתה בת שנתיים עברה המשפחה לדגניה א'. בקיבוץ זה נולד אחיה עודד. אחר כך הם עברו לקיבוץ גשר הזיו. "אחת הסיבות לכך היתה הלינה המשותפת בדגניה א', שהפריעה מאוד לאמי," מעידה הדס.

"את גשר הזיו עזבנו כשהייתי בכיתה א'. אני זוכרת שביום העזיבה עמדתי ליד חדר האוכל, ממררת בבכי ולא מבינה למה אנחנו צריכים לעזוב, אימא שלי לא רצתה להישאר שם. גם כאן בגלל אחד העקרונות בקיבוץ," מספרת הדס.

"היינו מקבלים חבילות ממשפחת אבי בציריך, ובהן בגדים עבורי. אבל הבגדים האלו ניתנו לילדים אחרים, ואימא שלי ראתה את ילדי הקיבוץ לובשים בגדים אלו ולא אני…"

הפעם הם עברו לדימונה. זה היה בתקופה שבן גוריון קרא ליישב את הנגב. בדימונה קיבל אביה של הדס משרה של מנהל סניף של הסוכנות היהודית: "עבורי זה היה קצת הלם, במיוחד הבניינים גבוהים בעלי כמה קומות. דימונה, עיירת הפיתוח של אז, משכה הרבה עוזבי קיבוצים ומושבים, ביניהם מורים ובעלי משרות אחרות, וכך מצאתי את עצמי בחברת ילדים שבאו מרקע דומה לשלי. היה לי מאוד טוב בדימונה, היינו חברה נהדרת ועד היום אנחנו בקשר."

בדימונה נולדו לה עוד אח ואחות.

"הייתי ילדה מאוד נבונה, תולעת ספרים, מחליפה ארבעה ספרים בבת אחת בכל ביקור בספרייה. אבל התקשיתי בכתיבה ובעוד כל מיני דברים. היום אנחנו מודעים לדיסלקציה, אז לא ידעו מה זה. אני מצאתי את עצמי נענשת על שגיאות כתיב, וכותבת מאה פעמים מילה שטעיתי בה, אבל למרות הקשיים הייתי תלמידה טובה.

פיתחתי לעצמי שיטות כדי להתגבר על בעיית הכתיבה. בשלב מסוים התחלתי לרמות: עשיתי את עצמי קוראת מדף ריק במחברת. הצלחתי בזכות הזיכרון הצילומי שהיה לי. זכרתי בדיוק היכן כתובים דברים שונים בספר. מלבד הקריאה גם ציירתי המון, וזה עזר לי."

הדס סיימה ללמוד בבית הספר התיכון בגיל שבע-עשרה וחצי. היא התגייסה לצה"ל ושירתה שנתיים בחיל הקשר, היתה מדריכת קשר אלקטרוני בבה"ד 7. אחרי השחרור עבדה הדס כדיילת באל על, שם הכירה את יוסי שטייף, אף הוא עובד אל-על. השניים נישאו בשנת 1977, התגוררו בכפר סבא ושם נולדו להם בן ובת. במקביל לטיפוח המשפחה למדה הדס גרפיקה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב ובטכניון.

עיתונאית מתחילה

ואז התחילה הקריירה העיתונאית שלה. מסתבר שיש לה קשר משפחתי למקצוע זה. דודה, אחי אביה, עבד בתחום העיתונאות בשוויץ. "דודי ברנרד היה עיתונאי בציריך ומבקר קולנוע מהטובים בעולם. הוא הוציא לאור עיתון, בדומה לעיתון 'להיטון' שהיה אז בארץ."

היא מציינת את הקשר המיוחד שהיה ביניהם: "הוא היה בעצם אבי השני. בשנים האחרונות נסעתי בכל חודש וחצי להיות אתו, עד לפטירתו לפני כמה חודשים."

בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 החלו לצאת לאור מקומונים. "הם היו ברמה מאוד נמוכה והחלטתי לייסד עיתון בעצמי," אומרת הדס. "הרעיון המקורי שלי היה להוציא מקומון רק לנשים. ובעצם אז התחיל הפמיניזם שלי," היא אומרת כאילו רק עכשיו היא הגיעה לתובנה לגבי עצמה.

"החלטתי שהעיתון שלי יהיה בפורמט קטן, מרובע, בדומה לעיתון של דודי בשוויץ. התחלתי להשיג מימון באמצעות מודעות פרסומת שמכרתי. גייסתי עוד כמה חברות שלי והפרויקט יצא לדרך.

"בתחילה היה העיתון בשחור-לבן ואחר כך בצבע. היו בו מדורים לנשים, סיפורים על נשים מיוחדות וכמובן גם על נשות מקצוע, רכילות נשית מקומית ומדור שהמצאתי – מכתבים שנכתבו ומעולם לא נשלחו. בעצם את רוב העיתון אני כתבתי. העיתון הצליח מאוד ועד מהרה יצאו לאור כמה מקומונים בארץ – "נשים בשרון", "נשים בצפון", "נשים בבאר-שבע" וכדומה.

אבל בשנת 1987 התחיל משבר כלכלי גדול והעיתון נסגר. את שם העיתון והרעיון לתכניו מכרה הדס למערכת העיתון "חדשות", שהוציא לאור מוסף לנשים. הדס המשיכה ברעיונות המקוריים שלה, והיא מכרה לעיתון "לאישה" מדור בשם: "מכתבים שכתבתי ומעולם לא שלחתי", אשר מופיע עד היום בעיתון זה. היא החלה לעבוד במקומון של "ידיעות אחרונות" בשרון. "כיוון שאני יצירתית," היא מעידה על עצמה, "הצלחתי להביא לעיתון סיפורים מיוחדים, סקופים של ממש מהשטח, שזיכו אותי בפרסים."

סיפוריה זכו לתפוצה והגיעו גם לעיתונות הארצית.

"בגלל שאני דיסלקטית, אני מבחינה בפרטים שאחרים לא רואים," היא מציינת. היא מביאה דוגמאות לסיפורים שפרסמה אז: "הסיפור הגדול הראשון שלי היה, שבשרון השבע יש אנשים רעבים ללחם. אישה מיליונרית מארצות הברית קראה את מה שפרסמתי ב'ידיעות אחרונות' והחליטה לתרום במשך שנה כסף עבור משפחות נזקקות.

סיפור אחד – אני גיליתי שירקנים יהודים, שמביאים פירות לשטחים, מבריחים לשטחים זונות יהודיות והן עובדות שם. אני גיליתי שתאילנדים אוכלים כלבים. היה עוד גילוי שלי – מברשת שיניים שהייתה מיועדת לפעוטות – היתה בה תקלה חמורה שכמעט חנקה ילד למוות. ביום שפרסמתי את זה, ירדה המברשת מן המדפים."

בגלי צה"ל

בזכות סיפורים אלו הגיעה הדס לעבוד בגלי-צה"ל כאזרחית.

"מעולם לא למדתי עיתונאות," היא אומרת. "אבל תמיד כתבתי ולמדתי בעצמי את רזי התקשורת. היתה לי דרך משלי והיא עשתה אותי מאוד מיוחדת כעיתונאית. כמעט כל שבוע הבאתי סיפור יוצא דופן, נעשיתי תחקירנית."

"כך מכַּתֶּבֶת בשרון נעשיתי כתבת ארצית, כתבת משטרה של גלי צה"ל," היא אומרת.

"הייתי כתבת שטח, לא עניין אותי לערוך או להגיש ברדיו, אבל," היא מוסיפה, "בגלל הסיפורים המיוחדים שהבאתי, עוררתי אנטגוניזם בקרב חבריי העיתונאים. בעצם תמיד הייתי עוף מוזר, שונה מאחרים," היא אומרת על עצמה.

"ככתבת משטרה סיקרתי את המטה הארצי. הייתי כל כך מקורבת לאנשים שם, עד שהתחילו לדבר על זה שאני ממנה קצינים ומשפיעה על מפכ"לים. אין סוף סיפורים היו עלי. נראיתי טוב, צעירה, עם שיער בלונדיני ארוך, את יודעת…"

מכַּתֶּבֶת המשטרה נעשתה הדס כתבת תחקירים. "זאת אומרת איפה שהיה חרא נגעתי בו, כי היה בי חוש צדק מאוד מפותח."

מאיפה זה בא?

"יתכן שזה מהילדות, מהקיבוץ. ואולי זה היה בגלל הגזענות שהיתה לאימא שלי," היא מפתיעה.

"דווקא אמי, שנולדה במרוקו, היתה מאוד גזענית כלפי עדות המזרח, ואני הבנתי מילדות שזה לא צודק. הייתה לי מערכת יחסים מאוד גרועה עם אימא שלי," מספרת הדס בגילוי לב.

כתבת מלחמות בשטח

עם השנים הדס מצאה את עצמה גם כתבת המלחמות של גלי צה"ל: "נסעתי לבדי בשטחים כדי לסקר אירועים במגזר הערבי, בתקופות האינתיפאדה הראשונה והשנייה זרקו עלי אבנים ובהזדמנויות רבות הייתי תחת ירי, כפי שאפרט בהמשך."

בשלב מסוים הדס קיבלה הצעה להשתלב בטלוויזיה, בערוץ 10. "אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. רציתי להישאר בשטח ולהישאר ברדיו." עם השנים היו לה כמה פינות בטלוויזיה, והיא הוזמנה לראיונות ולתוכניות אירוח.

אירועי אוקטובר בשנת 2000

ב-1 באוקטובר 2000 החל גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל, שהזדהו עם ערביי יהודה ושומרון לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה.

"ככתבת במגזר הערבי היו לי המון חברים במשולש. הגעתי בזמן המהומות הגדולות לאום אל פאחם. החניתי את האוטו שלי מחוץ לעיר. ואני, יחד עם הכתב יואב קרקובסקי מרשת ב', הסתתרנו בבית של אחד ממכריי. כאשר החלטנו לצאת, הסתבר לי שהאוטו שלי נשרף. בסופו של דבר התחפשתי לערבייה ויצאנו במכונית של קרקובסקי מאום אל פאחם. בדרך, בוואדי ערה, זרקו אבנים על המכונית בה נסענו. אבל הצלחנו להגיע למחלף עירון ושם חיכו לנו המפכ"ל וצוות מד"א."

למחרת שוב נסעה הדס בוואדי ערה ונכנסה לאום אל פאחם. ואז הזדמן לה לראות במו עיניה את המהומה בה נהרגו 12 ערביי ישראל בידי 'משמר הגבול'. "זה היה מול העיניים שלי. ראיתי את כל ההתרחשות וכמובן דיווחתי על הכול בשידור," היא מספרת.

כאשר הדס הגיעה ביום השלישי לאום אל פאחם, ניגשו אליה נכבדי העדה ויעצו לה לצאת מהר מן העיר, כיוון שה'שבאב' שמו עליה עין. ואמנם היא קיבלה את עצתם ועזבה.

לאחר מכן קמה "ועדת אור" לבדוק את אירועי אוקטובר. ערביי ישראל טענו בפניה ששנים עשר הערבים נרצחו בכוונה ובדם קר. אבל הדס, שהוזמנה להעיד בפני הוועדה, העידה נגדם. "אני הייתי שם. אני ראיתי שהערבים היו אלימים. הם זרקו אבנים ובקבוקי תבערה, וגם ירו לעבר הכוחות שלנו. ואז לא היתה בררה ופגעו בהם."

"לאחר העדות הזאת כל ערביי ישראל קמו עלי. ממש. כל העיתונים היו מלאים," מספרת הדס.

"לאחר שנה, כאשר הערבים קבעו יום לציון האירועים, הדס החליטה לצאת לוואדי ערה. בגלי צהל התנגדו בתחילה, אבל הדס היתה נחושה ונסעה לשם. "ערבים רבים עמדו בוואדי ערה, צפצפו ושרקו לי, אבל לא קראו 'בוז'."

מלחמת לבנון השנייה

כדי להיות בשטח עברה הדס לגור בקריית שמונה. באותו זמן שירת בנה יריב בצפון, ביחידה מיוחדת של התותחנים. "שהיתי באזור במשך כל המלחמה. נפלו שם רקטות בכמויות ואני סיירתי מזירה לזירה," מספרת הדס.

"באחד מימי ראשון, בשתים עשרה בצהריים, נפל טיל על קבוצת חיילים מילואימניקים שישבו בכפר גלעדי. הייתי הכתבת הראשונה כשהגעתי. הגופות עוד היו מוטלות שם. בתחילה אמרו שאלו אנשי תותחנים, ואני, מתוך הלם, לא שמתי לב לנעליהם האדומות. אלו היו צנחנים. אני שידרתי תוך כדי בכי והמדינה בכתה אתי. אמרתי 'הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה'. תיארתי את המראות. לצערי הרב היו בין המאזינים גם הורים של לוחמים שנהרגו, אבל הם עדיין לא ידעו. שידרתי נון סטופ."

הדס הוזמנה לריאיון טלוויזיוני כדי לספר על מה שראתה, אבל היא סירבה. במקום זה היא פנתה לשדר את "קולה של אימא". ואז הודיעו לה שיש לה לאישור היכנס לדרום לבנון בג'יפ, יחד עם המג"ד. היא הגיעה לשתולה ואז הסתבר שצריך להיכנס ברגל ולא בנסיעה. "אני הייתי בבגדים הקלים שלבשתי כל היום. הנהג שלי נתן לי את החולצה הארוכה שלו. הייתי עם טייפ ה'סוני' הגדול לצורך הקלטה. חבשתי קסדה ולבשתי שכפ"ץ כחול שקיבלתי מגלי צה"ל. זה היה שכפ"ץ כבד, במשקל עשרים קילו, ואני עצמי שקלתי אז ארבעים וחמישה קילו".

הם היו 18 איש, כולל המג"ד, הקַשָּר וחיילים. לצורך הסוואה צבעו אותה בשחור – את הבגדים, את הנעליים…

הדס מפרטת את הדרך הקשה שהתחילו ללכת בה, דרך של טרשים, בעלייה. "נכנסנו ללבנון," היא מספרת. "הדרך היתה קשה. הייתי כל כך עייפה. אחרי כמה מטרים התחיל ירי והמג"ד הורה לשכב. נשכבתי על הארץ, אבל אחר כך לא הצלחתי לקום עם כל הציוד הכבד עלי. נאחזתי במי שעמד לידי וקמתי בקושי. אחר כך החלטתי שבפעמים הבאות לא אשכב. ואכן, אני נשארתי לעמוד בזמן ירי. למזלי כנראה שמרו עלי משמים…"

"הגענו למישור, שם ישב גדוד של צנחנים. נכנסנו לאחד הבתים וצנחנו על הרצפה כדי לישון קצת. כולנו עייפים, מזיעים, מדיפים ריחות לא כל כך נעימים… כל החיילים הצטופפו בסלון הבית; ואילו אני, המג"ד, הקשר ועוד חייל נכנסנו לחדר קטנטן. שם היתה מיטה בודדת. הם החליטו שאני אישן בה והם ישנו על הרצפה. המיטה שקיבלתי היתה מאוד מטונפת, אז פרשתי את החולצה שלי כדי לישון עליה. בשביל לעשות פיפי הייתי צריכה לצאת החוצה עם קסדה ושכפ"ץ ושני שומרים."

"באותו מקום המג"ד הבחין בשכפ"ץ הכבד שלי, הוא התחלף אתי ונתן לי את השכפ"ץ הקל שלו. שלושה ימים היינו שם ובימים האלו נהרגו הרבה חיילים באזור. עברתי עם המג"ד מבית לבית בו שהו לוחמים שלנו, והם שאלו אותי על המצב בארץ. אני שימשתי ללוחמים שהיו שם מין רדיו, מדווחת להם על מה שקורה בבית."

"בלילה השלישי נכנסה פלוגה של צנחנים והתמקמה בבית שהיה במרחק של כ-500 מטר מאיתנו באזור התחתון. בלילה פגע טיל בבית זה ונהרגו 24 לוחמים שלנו. קשה היה לחלץ אותם. הלאמות ששימשו כבהמות משא לציוד כבד, לא הצליחו להגיע למקום. ואז היו חייבים לפנות אותם באלונקות. חיל האוויר ירה פצצות עשן למיסוך. ביום שיצאנו מלבנון ניתנה פקודה לחיילים להיכנס רגלית, אנחנו התחלנו לרדת חזרה. ואז ראיתי את החיילים שעולים, נכנסים ברגל לדרום לבנון, והלב היה כבד עלי. מי יודע מי מהם לא יחזור."

"בני המשפחה בבית מאוד כעסו על ההסתכנות שלי, בעיקר בני. רפי רשף ראיין אותי בטלוויזיה. בריאיון זה התייחסתי למה שמאוד הרגיז אותי – טענו שחיילי צה"ל בוזזים את בתי התושבים הלבנוניים, ואני הסברתי שפשוט לא היה להם מה לאכול. אז לקיחת אורז או ביצי תרנגולת נקראים ביזה?"

פרשת ספרי "הזוהר"

לעיתים ארגונים שונים ויזמים פרטיים מעניקים לחיילי צה"ל מהדורות כיס קטנות של ספר "הזוהר", מתוך אמונה שזה יגן עליהם ויחזק את רוחם. בהזדמנויות שונות הגיעו להדס ארבעה עותקים של ספרון זה.

והיא מספרת: "זה התחיל במלחמת לבנון השנייה. אלוף פיקוד הצפון דאז, אודי אדם, ריכז את כולנו יום יום להנחיות. באחת הפעמים היה ירי של טילים וכולנו התחבאנו בתעלות בצידי הדרך. אני התגלגלתי לתוך תעלה ומצאתי שם ספרון כחול, 'הזוהר', שניתן כנראה לאחד החיילים. שמתי אותו בכיס הדגמ"ח שלי.

באירוע אחר, במבצע הראשון שהיה בעזה, היה ירי טילים כשנהגתי בדרך. עצרתי את האוטו ורצתי להתחבא מאחורי איזה שהוא מבנה ושם מצאתי שם עוד ספרון של 'הזוהר', הפעם בצבע ירוק. שמתי אותו בכיס המכנסיים שלי ואחר כך המשכתי כדי לסקר את המבצע.

"הפעם השלישית," ממשיכה הדס את סיפורה, "הייתי בדרך לאשקלון, כי היה שם ירי מסיבי. בדרך מבאר טוביה, בצומת כפר סילבר, החל שוב ירי טילים כבד. עצרתי את המכונית ורצתי להסתתר מאחורי המתחם שם. ושוב, אני מסתכלת על הארץ ורואה ספרון 'הזוהר'. מובן שגם אותו לקחתי והכנסתי לכיסי.

והפעם האחרונה היתה ממש בפתח ביתי. גלי צה"ל הקימו מרכז שידור בבאר טוביה, וממנו היינו יוצאים לעוטף עזה בכל יום. בוקר אחד התעוררתי ויצאתי מן הבית. על הדשא היה מונח ספרון 'זוהר' ירוק. זה כבר הדהים אותי. שאלתי אם הוא שייך למישהו, ולא, ממש תעלומה. איך הוא הגיע לפה?" וכך היו ברשותה של הדס ארבעה ספרוני "זוהר". לימים היא פרסמה את הדברים בפייסבוק, עם תמונות של הספרונים. התקשרו אליה רבנים ואמרו לה שיש עליה שמירה.

"ובאמת הרגשתי שיש עלי שמירה, כי עברתי כל כך הרבה סכנות, ויצאתי מהן בשלום," מסכמת הדס את הסיפור.

מלחמת "חרבות ברזל"

בדיוק ב-7 באוקטובר הגיעה הדס לציריך, כדי לבקר את הדוד שלה. היא שמעה על המלחמה ומיד התחילה לחפש טיסה לארץ. בינתיים היא קיבלה קריאות לעזרה והצלה מחברים בעוטף, שלא ידעו שהיא בחו"ל. גם הבת שלה ובן זוגה היו באזור. הם היו בקיבוץ זיקים, בבית על חוף הים.

"היא כתבה לי שהיא בבית בתוך ממ"ד, אבל אין להם נשק והם אינם יכולים לצאת כי יש ירי מול הבית שלהם. והיא צירפה תמונות עם גרזינים וסכינים שהם הכינו למקרה שיצטרכו להתגונן."

הדס לא ידעה אז את גודל הסכנה. היא הצליחה להשיג טיסת לילה תמורת אלף דולר, שהיא שילמה ברצון. "בבוקר ה-8 באוקטובר כבר הייתי בארץ ומיד ירדתי דרומה. רק אז הבנתי מה קרה. זה היה נורא. באותו יום היו עדיין מחבלים בשטח ובדרכים היו גופות מפוזרות. אני נכנסתי עם כוחות זק"א לקיבוץ בארי. המראה והריחות היו נוראיים. גופות של מחבלים בכל מקום, עד כי ערמו אותם בערמות," מספרת הדס.

"הייתי שם במשך עשרה ימים קשים מאוד, הייתי ממש ממוטטת. ומכיוון שבדרום היו כתבים רבים, הודעתי לגלי צה"ל שאני עולה צפונה."

הדס עלתה לקריית שמונה. הסתבר לה שמלון "הצפון", בו שהתה תמיד, נסגר. ואז, במקרה היא פגשה חבר מושב בית הילל, שהציע לה לגור בצימר ליד ביתו. במשך שנה הדס התארחה אצל בני הזוג קָשוּב מן הבודדים שלא התפנו מהמושב.

"היינו מעטים במושב. אבי וג'ני ארחו אותי באופן מדהים. הם דומים לי באופי, לא פוחדים מכלום. ג'ני, שהיתה מזכירת המושב, נעשתה חברת נפש שלי," מעידה הדס. "אנחנו בקשר חברי עד היום ובכלל התאהבתי במושב בית הלל."

מבית הלל היא יצאה לסקור אירועים, נפילות. אבי היה בכיתת כוננות. והדס הכירה את כל כיתות הכוננית של היישובים באזור. "בתקופת 'חרבות ברזל' שידרתי משם במשך למעלה משנה. זה היה קשה. אבל יחד עם זה, באופן אבסורדי, בין כל אירוע לאירוע חשתי שם שלווה, שקט נפשי. יש שם נחל זורם בין הצימרים, היתה במושב מין פסטורליה למרות המלחמה. עבורי זה היה כמו לחזור הביתה לקיבוץ. ואז היה לי ברור שלאחר שאצא לגמלאות אגור במושב."

ואכן הגורל זימן לה להכיר את גיורא חבר מושב באר-טוביה, אבל על כך בהמשך.

הדס גם ביקרה פעמים רבות אצל הדרוזים ברמת הגולן, בכפרים מַג'דָל ומַסעָדֶה. היא מספרת על זוג ממסעדֶה, ששני בניהם היו היחידים מהכפר ששירתו בצה"ל. אחד מהם הציל ב-7 באוקטובר חבר ישראלי דתי, שכדור פגע בצווארו. הצעיר הדרוזי לחץ על הצוואר במשך שעות כדי לעצור את הדם, וגם שמר שהפצוע לא יירדם וימות. "בסוף המלחמה הייתי במפגש של שתי המשפחות," מספרת הדס." המשפחה הדתית של הפצוע הגיעה למסעדה כדי להודות על הצלת בנם וזה היה מרגש מאוד".

היה לה עוד קשר לנושא הדרוזים: היא פגשה במאי שהתחיל לצלם סרט תעודה על הדרוזים, והוא ביקש שהדס תצטרף אליו ככתבת. ואכן היא עזרה לו, וגם הופיעה בסרט כמראיינת. שם הסרט הוא 'על קרח דק'. "מעניין שהסרט התחיל בכך שדרוזים לא רוצים להכיר בישראל ולהתגייס לצבא," מספרת הדס, "אבל לאחר שהסורים טבחו באחיהם מעבר לגדר, הם השתנו. ואת המהפך ביחס שלהם לישראל רואים בסרט זה."

כתובת לתלונות על הטרדה מינית

יש כמה וכמה פרשות מפורסמות בארץ על הטרדות מיניות, אשר החלו בחקירה עיתונאית של הדס. "הנושא של הטרדות מיניות חשוב לי מאוד כמי שחוותה הטרדות מיניות מגיל צעיר," היא אומרת. "הייתי ילדה יפה וחיילת יפה ואז לא היה עדיין החוק נגד הטרדות מיניות. בצבא זה היה סיוט וכך גם בעבודתי כדיילת באל-על. ואיכשהוא, כעיתונאית, התחלתי לטפל בנשים מותקפות מינית. הן פנו אלי.

"היה לי כמעט כל שבוע סיפור: פעם על מנהל במשרד בכפר סבא, ופעם על המתרחש במוסד למפגרים. היו לי המון סיפורים. הסיפורים שלי גרמו לא פעם למהפכה במדינה." והיא מזכירה סיפורים שאכן היו בכותרות העיתונים וגרמו לרעש: "אני חשפתי שעיתונאיות נפגעו מינית מחבריהן לעבודה, מעיתונאים. וזאת למרות שיש כבר חוק נגד מעשים אלו, ולמרות היותן פמיניסטיות, הן שומרות על שתיקה, פוחדות בדיוק כמו כל אישה אחרת."

היא מזכירה את פרשת עמנואל רוזן. "הוא עמד לקבל תפקיד בכיר בערוץ 10 והוא להגיש את היומן של יום שישי. אני החלטתי שזה לא יהיה. אין מצב שהוא יגיש את היומן. התחלנו לאסוף נגדו עדויות על ידי תא העיתונאיות שהקמנו אז. וקיבלנו עוד ועוד תלונות, כמאה במספר. אני יצאתי נגדו ואפילו כיניתי אותו 'אנס' – וכל התקשורת תקפה אותי על זה שאני קוראת לו 'אנס' בלי להוסיף 'על פי החשד' או 'לכאורה'. כמעט תליתי אותו כיכר העיר," היא אומרת בלשונה החדה. "והייתי מוכנה אפילו שהוא יתבע אותי על 'לשון הרע', אבל הוא לא תבע אותי. ולמרות שהותקפתי על ידי התקשורת, הוא גמר את הקריירה."*

"היו עוד עיתונאים שהתלוננו עליהם," היא מוסיפה, "אבל הסיפור הגדול הבא קשור לסילבן שלום. שלום רצה להתמודד על נשיאות המדינה, ואז הגיעו אלי עדויות נגדו. בהתחלה מפקד גלי צה"ל לא אפשר לי לפרסם את זה. אני התעקשתי ולבסוף הצלחתי. עם הפרסום קרו שני דברים. מצד אחד, כעסו עלי ואפילו איימו עלי ברצח; ומצד שני, הגיעו אלי עוד עשרות עדויות של נשים לא רק על הטרדות מיניות, אלא גם על אונס לכאורה. ובסופו של דבר הוא לא נבחר לכהונת נשיא המדינה, כידוע."

"והסיפור האחרון הוא פרשת אפי נווה. לא ארחיב, אבל אספר שהוא תבע אותי על שבעה מיליון שקל (תביעה אזרחית ע.ב), בטענה שפרצתי לטלפון שלו ופגעתי בפרטיות שלו, מה שלא היה ולא נברא. כאשר נברו במה שהתגלה בטלפונים שלו, הדגישו בעיקר את נושא המין תמורת מינויים."

אכן לא נרחיב בנושאים שהם עדיין בדיונים משפטיים. נציין רק מה שאמרה הדס שטייף בריאיון לרוני קובן בערוץ הראשון. היא הצהירה שאם ישיתו עליה אחרי המשפט קנס כספי, היא לא תשלם אותו ותעדיף לשבת בכלא.

המשפחה והחיים במושב

לקראת סוף הריאיון, כאשר הדס מתבקשת לספר על משפחתה, מתגלית אישה אחרת לגמרי, רכה ואוהבת. בלי קוצים. כאמור, בעלה הראשון היה יוסי שטייף, ממנו יש לה בן ובת. לאחר עשרים שנות נישואין הם התגרשו. לדבריה הגירושים שלהם לא פגעו בקשר החברי האמיץ ביניהם. "הוא היה חבר נפש שלי. אפילו חשבון הבנק שלנו נשאר משותף לאחר הגירושין."

כמה שנים לאחר הגירושים הכירה הדס את גיורא שפר, רפתן ממושב באר-טוביה, גרוש ואב לשני בנים. "גיורא היה בדיוק ההיפך מכל הגברים שחיזרו אחריי אחרי שהתגרשתי," היא אומרת. "והחיבור הגדול בינינו הוא גם בזכות זה שאבי היה גם הוא רפתן. יש לי זיכרונות טובים מאבא שלי עם הפרות בקיבוץ. כשהגעתי לבאר טוביה, למושב של גיורא, חשתי כאילו חזרתי לקיבוץ של ילדותי. התמקמתי פה ושיפצנו את הבית. אנחנו יחד כבר 18 שנה את הבית ואנחנו משפחה". היא מצהירה.

כאמור, היחסים עם בעלה הראשון, ממנו התגרשה, היו מצוינים. הוא היה מגיע עם בת זוגו למושב, לבקר אותה ואת גיורא. "לצערי יוסי נפטר לפני חמש שנים תוך כדי הליך רפואי שעבר, צינטור. אני התאבלתי עליו, ממש לא הפסקתי לבכות. בת הזוג שלו, אורלי, עדיין חברה טובה שלי, ושתינו מבקרות יחד את קברו בכל חודשיים-שלושה."

הבת הבכורה של הדס, לירי, היא קיבוצניקית וחיה ברביבים. במקצועה לירי היא עובדת סוציאלית ומטפלת בנפגעות השבעה באוקטובר במועצה האזורית אשכול. היא גם מורה ליוגה טיפולית, פסיכותרפיה באמצעות יוגה. לירי היא גרושתו של חגי רזניק ויש להם שני בנים: שילה עוד מעט יחגוג בר-מצווה, ואחיו נוה צעיר ממנו בשנתיים. שניהם ספורטאים. הגדול הוא שחיין בנבחרת רמת הנגב והצעיר משחק כדורגל. "הם ירשו את זה מסבא שלהם," אומרת הדס בגאווה. "בעלי ז"ל היה ספורטאי, עסק בכל מה שקשור לאקסטרים."

יריב, בנה של הדס, מתגורר עם משפחתו בהוד השרון. הוא איש עסקים, מנכ"ל של חברת יבוא של מה שנקרא "המטבח הדיגיטלי". הוא ורעייתו מלי הורים לשניים. תומי הוא שחקן כדורסל והילי מתאמנת בהתעמלות קרקע ולומדת בכיתה א'.

הדס מתגלה כסבתא מאוד קשורה לנכדיה ומעורבת. "פעם בחודש כל ארבעת הנכדים מתארחים אצלנו במושב לשישי-שבת. רק הם, בלי הוריהם. מאוד חשוב לי הקשר ביניהם, שהוא באמת נפלא."

"עכשיו לגיורא נולדו שתי נכדות," מספרת הדס בהנאה, "ועבורי זה בדיוק בזמן, כי אני 'מתה' על ילדים קטנים. אני מאוד שמחה להיות בייביסיטר של הקטנה שהיא בת שמונה חודשים."

כאשר היא נשאלת למעשיה היום, מסתבר שהיא לא נחה לרגע. "אני בהנהגת ארגון העיתונאים; אני פעילה בקבוצה שפועלת נגד הסגירה של גלי צה"ל; אני כותבת תסריט לסרט דוקומנטרי שעדיין מוקדם לדבר עליו ואני מציירת. למען האמת אין לי כל כך הרבה זמן לצייר."

ומה הפלא שאין לה הרבה זמן פנוי? היא כל השבוע בדרכים. יום אחד בשבוע היא מבקרת את נכדיה ברביבים, יום אחד היא אצל נכדיה בהוד השרון. מיום שלישי בערב עד ראשון בערב היא בבית בבאר טוביה, וחוץ מזה יש לה בית מטופח מאוד בנתניה.

לאחר הריאיון הארוך שקיימנו במרפסת רחבת הידיים בבאר טוביה, הזמינה אותי הדס לראות את הבית שלה ושל גיורא, שהיא עיצבה במו ידיה, וכאן התגלה לעיני הכישרון האמנותי שלה. מסתבר שהיא מציירת ציורים צבעוניים ועליזים, התלויים על הקירות. בנוסף היא מציירת גם על אבנים. ובכלל, יש בבית פינות יפות ומעניינות עם אוספים שונים, כגון פרפרי זכוכית תכולים מעופפים. וגם כאן יש ביטוי לחשיבות שהיא מייחסת למשפחה. על הקירות ועל השידות בחדר השינה הנרחב שלה יש תמונות שלה בילדותה, תמונות של הדוד האהוב בשוויץ, וכמובן תמונות של ילדיה ונכדיה.

וההפתעה הגדולה ציפתה לי, כותבת שורות אלו, כאשר יצאנו לחצר הבית. בנוסף לצמחייה שנוסכת שלוה – עצים בעלי צמרות שיוצרים צל נעים, דשא ופרחים, יש שם… סוסים. במגרש מגודר בגדר לבנה מסתובבים להם סוסים וגם סיחים, עשרה במספר. והנה, כאשר הדס ניגשת אל הגדר, כל הסוסים, ללא יוצא מן הכלל, מתקרבים אליה. והיא מלטפת את ראשם. "אני אימא שלהם," היא אומרת בחיוך.

כך למדתי שיש להדס כמה פנים. האחד – לוחמת חברתית למען הצדק, למען נפגעים ונפגעות, שלא נרתעת מדבר כדי להשיג את מטרתה ומנסחת את דבריה בלשון חדה. היא אישה ללא פחד. יוצאת לסקור ולשדר במקומות בהם משתוללת מלחמה. ובניגוד לכל הקשיחות הזו, יש לה פן נוסף – בת זוג, אימא וסבתא נאמנה ואוהבת, וכן אישה יצירתית, גם בכתיבה (ובאיתור סיפורים מיוחדים) וגם בציור.

איך משתלבות כל התכונות האלו באישה אחת? המסקנה היא, כנראה, שהמקור שלה לכוח להילחם הוא הרגישות שלה למפגעים בחברה.

ולסיום, לאחר כל המהומות והמלחמות שלה תרתי משמע, היא אוהבת את חיי המושב, את השלווה והירק שבו. נאחל לה שהיא לא תצטרך להילחם, ושתקדיש את ימיה למשפחה, לחברים ולתחביבים.

נציין כי גם עמנואל רוזן וגם סילבן שלום לא הועמדו לדין בעקבות החשדות לעבירות מיניות שהועלו נגדם. במקרה של רוזן נסגר תיק החקירה נגדו מחוסר ראיות. לגבי שלום נסגר התיק ע"י היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט.