על פני עמוד שלם של "הזמן הירוק" ( 21.5.20) הודיע לנו רן כוחן כי תם עידן המשימתיות של התנועה הקיבוצית. כוחן שולל את עמדתו בעניין זה של שר החינוך ומזכ"ל התנועה לשעבר אהרון ידלין וטוען שמאז שנות ה-90 של המאה הקודמת, אין יותר משימות לאומיות, ועלינו להסתפק בערבות הדדית ובצהלת התינוקות בחצר הקיבוצים.
היות ושמי מוזכר (לחיוב) ברשימתו של כוחן, מבקש אני להגיב ולעורר חשיבה שונה. לטעמי כוחן טועה ומטעה גם בעובדות וגם במסקנות. ראשית בתחומי המשימות של התיישבות, ביטחון, חינוך וסולידריות, זכתה בעשור הראשון של המאה הנוכחית התנועה הקיבוצית באמצעות אגף המשימות שיצא לי להיות שותף בו, בהכרה לאומית, זאת בשלושה אותות – 1. פרס יגאל אלון על מעשה חלוצי בשנת 2007. 2. פרס כנס שדרות 2010 על תרומה לחברה הישראלית 3. האות המרשים ביותר נקבע על ידי רשת ynet בו זכתה התנועה הקיבוצית בסקר, כגורם הציבורי המוביל בנתינה ומימוש משימות לאומיות, זאת לעומת קבוצות ציבוריות אחרות כגון – מתנחלים, אזור תל אביב, יוצאי רוסיה, החרדים ועוד (2009).
להעז ולקחת חלק במשימות לאומיות
ההכרה הלאומית הזאת באה על רקע פעילות בשנות ה-90 המוקדמות ועל בסיס הערכת משרדי ממשלה. על פי בקשת מקבלי החלטות בשנות ה-90 ובשני עשוריה החדשים של המאה הנוכחית, פעלה התנועה הקיבוצית ביצירת כוחות של מתנדבים לעת האינתיפאדות, הבטחת הגבול על הקו הירוק עד בניית הגדר, באחריות על קריית שמונה וצפת במלחמת לבנון השנייה, לעת ההתנתקות פינוי החממות והיישובים מגוש קטיף, בחידוש ההתיישבות במיצר, אשבל, רביד, פלך, בית הערבה, נהרן ייטב ועוד. לשיאה הגיעה התנועה הקיבוצית בהובלת המאבק לשחרורו של גלעד שליט ובהתגייסות לחטיבת גבעתי, שהייתה בשפל ולחטיבות השריון ובשינוי משימות הנח"ל מהתיישבות לחינוך. עכשיו עשו זאת תנועות הנוער הכחולות בעת משבר הקורונה, עם ילדי צוותי הרופאים והקשישים וזכו להוקרה רבה. אלו פעלו עם השינ"שינים שלנו בשליחות חברי הקיבוצים שהם הם התנועה הקיבוצית האמיתית.
מה היה שונה אז מהיום תשאל בוודאי רן כוחן ידידי: מנהיגות ועוד פעם מנהיגות. למדתי והתנסיתי, כי אדם מחפש משמעות גם מעבר ביתו הירוק וצהלת ילדיו. האדם הוא רגיש, חברותי, סקרן ובוחן את מעשיו. בחברה שלנו כשהוא חש את הצורך לקום ולעשות, הוא זקוק לקול הקורא למנהיגות שתיגע בו, תחבקו, תסביר לו למה וכיצד. לא רק במילים אלא גם בדוגמא אישית כתף לכתף. יש לנו את המרץ, ההתלהבות ברמת הקיבוץ והתנועה. צריך כי תקום מנהיגות היודעת לחבר את הרגשות המבקשים לווקטור אחד של עשייה.
רן מקבל את המצב של חוסר עשייה ועניין כמציאות קיימת. אני מציע לו לפעול בתנועת אומץ שהוא חבר בה. לדוגמא – איך יתכן שזה 40 שנה, רק גורם אחד בתנועה הקיבוצית יודע מי הם חברי המועצה/האסיפה המכוננת של הקיבוצים. איך יתכן שלא ניתן להצביע על הסתייגויות של חברים וקיבוצים, אלא רק על הצעות המזכירות (המועצה האחרונה).
על מנת שנוכל להעז ולקחת חלק במשימות לאומיות, אנחנו זקוקים לגיבוי של התנהלות דמוקרטית, משתפת ושקופה בחיי התנועה הקיבוצית. אין לנו תנועה אחרת ואין לו מדינה אחרת. אנו במאבק על אופייה התרבותי והרוחני של התנועה והמדינה, לא נפקיר מסגרות אלו לידי איש. אנו שותפים בבנייה, זהו טעם חיינו הנותן לנו משמעות.
ואת נשיא המדינה רבלין, שפתע הבחין בהמשך פעילות אגף המשימות במסגרת "עמותת יהום הסהר" באותם תחומי פעילות ציין בהענקת אות אישי (2016) כבר אמרתי??
