לילות העוטף 

החתולים מוותרים על חלק מהנשמות * הצלילים המרחפים הם מים חיים 

אל תשלו את עצמכם. אף אחת בעוטף לא ישנה טוב בלילה, וגם אף אחד לא.  לילות שמתחילים בדמדומי קיץ, ערב שמתאחר מתוך ציפייה למה שעוד יבוא. אני דווקא נרדמת מהר, לרוב. ואז הרעשים, רצף תודעה חיצוני בין החלומות. בומים של פגזים ובומים שמחרידים את הדלתות והחלונות.  

הארץ נרעשת ומודיעה: עכשיו נהרגו שם. ולא קשה להאמין לה. הרגע הרגשנו איך חטפה את המכה. זה אנחנו שמכים, אבל מי זה אנחנו? למה זה אנחנו? למה כללו אותי בפנים?  

יש לילות רוחשי רע, רצף בומים, אחריהם החתול מיילל מול חתול אחר. אלימות זו אלימות. אחר כך יללות רחוקות מוזרות. לא תנים, הן כמעט חייתיות, אולי אזעקה רחוקה, או אמבולנסים?  

מדליקה את האור. 4:37, לכל הרוחות. בטלפון, כצפוי, לא מדווחים מה קורה. גם כשמדווחים (מראש) זאת בדיחה: עוד מעט יועלה רחפן, הלילה יישמעו פיצוצים חריגים… הרחפן לא חריג, כל הזמן מועלים רחפנים, הפיצוצים החריגים הם בשגרה. מה טרחתם ומה רציתם להודיע?  

החתול מילל ומבקש להיכנס, בום ענק מנסה לסכם את הערב (אל דאגה, יבואו עוד) החתול לפחות לא נלחם שם בחוץ, גם זה משהו. הוא מתכנס לידי בעיגול, זה הדבר היחיד שמנחם, אני חושבת, ומחפשת דרך נסיגה מהמחשבה.  

בהפסקת האש חשבתי שלא יהיה לנו כוח לחזור ללחימה. היא חזרה, אבל לנו, בעוטף, אין כוח. האוויר מורעל מהמלחמה, כבד יותר ויותר. החטופים במנהרות והעזתים בגיהינום מעשה ידי אדם. האנשים פה הולכים לטיפולים פסיכאטריים, לוקחים כדורים, אפילו בעלי החיים חולים ומתים יותר, אמרו לי במרפאה הווטרינרית אצלנו בקיבוץ. החתולים מוותרים על חלק מהנשמות, גם שלי ויתר, אני רואה איך הוא קופץ מרעשים, לא קל לו. הכלבים סובלים להחריד, גם אצלם עלתה צריכת הכדורים הפסיכיאטריים.  

הציפורים מתחילות לצייץ, אני מנסה להירדם שוב בתקווה שלא יבואו בומים בדיוק כשארדם. הם כמובן באים, ורק אחריהם אני חוזרת לממלכת השינה שננטשה לפני שעתיים. יהיה לי בוקר מאוחר, בחדשות לא יספרו על משהו מיוחד שקרה הלילה. 

חסד אלוהים 

השכנה שלי מנגנת שופן. זאת אומרת אין לי מושג מה היא מנגנת, אני בכלל לא משומעי הקלאסי. אבל לקראת ערב, היא מחליטה לנגן בדקה לחדשות שאני לא מדליקה, כשהיום נמצא בפער המנוחה בין רובו ככולו שכבר הסתיים, לרגע אחרון שמשתהה להגיד שלא הסתיים לגמרי. דמדומים ארוכים נמשכים על הדשא הקטן שלי, הציפורים מצייצות, ואז אני מבינה כל תו, וחושבת שחסד אלוהים נפל עלי.  

אפילו אם מה שהיא מנגנת הוא רק תרגיל, או פרלוד, (אני יודעת מה זה?) אני לא רוצה לצאת מהגינה או הבית, לא לסידורים ואפילו לא לזרוק את הפח. לחסד אלוהים לא מפריעים, ורחמנינוב לא היה מנגן טוב יותר מהמוזיקה שנמשכת לי על הדשא, מוזיקה שיצאה ממחשבה גבוהה ונשגבת מבינתי (לפעמים אני שומעת בה מתמטיקה, במובן הגבוה שלה) ואצבעות אמיתיות. כבר אמרתי לשכנה את דעתי החיובית: מצדי תנגני באמצע הלילה, אפילו תעירי אותי משינה. הצלילים שמרחפים ממנה אלי הם מים חיים ורע כל כך מסביב עד שיש בהם משהו אלוהי כמעט. 

ביום, כשהשמש נוצצת על העלים הירוקים, אני עובדת בגינה ותופסת שזמן די ארוך אני מזמזמת משהו. ולוקח לי עוד זמן לתפוס שהמשהו הוא "יונה עם עלה של זית", אחד משירי השלום היותר קיטשיים, שמושר על ידי להקה צבאית (תמצאו אותו בצבעי חאקי לבן ביו טיוב). הוא לא מזכיר פלסטינים או אפילו מדינה שכנה, יש אותנו, שלום ויונה, זה מספיק, בטח לפסטיבל הזמר.  

והינה אני, באמצע הגינה, בלי לבקש מעצמי רשות, מזמזמת דווקא את השיר הזה. באישיות לא יציבה, המרכז מצטמצם והקצוות מתחזקים, ואולי מה שקורה הוא שהעולם השתגע, והנפש מנסה לאזן אותו? אבל לי הרי אין יומרה לשנות משהו. ברצף האירועים במדינה הזו אני מרגישה כמו עגלונית זקנה שנוסעת בצד הדרך עם עגלה וסוס (אולי חמור) ואין לה שום השפעה על התנועה הכבדה והממוכנת.  

״יונה עם עלה של זית 

צאי מהתמונה 

השיבי את האמונה״ 

סליחה על הבנאליות והפשטנות של הקטע, לא יודעת מאיפה היא באה לי, אבל כך הסתבר לי שאני מתפללת. נושאת תפילה בין העשבים ושירתם, כמו החסידים.  

יהדות זה סבבה, אבל זה לא שהתעורר בי גלגול חסידי קדום (מעירק?) ושהאמונה באלוהים שוכנת בי מבלי שידעתי.  

תמיד שאלתי את עצמי איך בכל מקום, בכל חברה שבקושי ידעה לבטא את עצמה בצורה שתישאר כעדות אחריה, נמצאו סימני פולחן. למי שמאמינה באלוהים זאת יכולה להיות הוכחה לקיומו, אבל לי זאת הייתה שאלה גדולה. מה הצורך האוניברסלי האנושי העמוק בדמות בדיונית, שנמצאת, בהגדרתה, מעבר ליכולת התפיסה שלנו, ולכן לא תמומש לעולם?  

זמנים קיצוניים מלמדים אותנו סדרה של תובנות. האנושות די טפשה, יותר מדי ממנה מעדיפים את דעת הרוב על חשיבה עצמאית, השחתת הכוח נראית הרבה יותר מכוערת מקרוב.  

ופתאום, בעניין האמונה, מגיעה לי תשובה אפשרית. אולי התפילה היא היא הצורך הקיומי? והאלים הגיעו (ליתר דיוק הובאו על ידינו) כדי לתת לה כתובת?  

אולי.  

אני הקטנה, מוצאת את עצמי בינתיים, ברגעים לא צפויים, מזמזמת ליונה. שתבוא.