תגובה לתגובה של גדעון שפירא, 29.08 – ללחום לעתיד טוב יותר
ללחום לעתיד טוב יותר: איני עוסק ביושרו האינטלקטואלי של גדעון שפירא. גם לא בניסיונותיו לעסוק בעבר וליפות את הצד השולי שהוא תמך בו. גדעון מאמין בפתגם "לעבר טוב יותר" ואני מאמין שיש ללחום לעתיד טוב יותר. אפילו במכתבו האחרון הוא אינו יכול להסתיר את סלידתו ממרצ ומפ"ם. די לקרא מכתב זה כדי לאמת את מה שכתבתי. גדעון כותב על הרוב המוחלט של אלו שהצביעו בעד האיחוד עם רצ פורשי מפ"ם בניסיון לגמד אותם ואינו מכיר בהחלטה גורפת. ומכנה אותם קבוצה שולית קטנה. ועל מיעוט מובטל שהוא היה בתוכם הוא כותב אני מצטט: "רבים מחברי מפ"ם לשעבר והקיבוץ הארצי , אשר התנגדו לפרישה ולחיבור הנ"ל" סוף ציטוט.
ללחום לעתיד טוב יותר
אכן על פי האמת של גדעון רוב מוחלט שכלל את חזן שהחליטו שהם פורשים ומפרקים את המערך זה למעשה מיעוט מובטל. לא הייתי חבר מפ"ם, אבל מה שצריך לעשות זה מבט אל העתיד ולא בכל מכתב לנגח את העבר במיוחד כאשר רבים אינם בחיים ולא יכולים לתת לך תשובה אמתית. מה שצריך לעשות היום זה לראות באזורי הפריפריה קרקע פורייה לחיפוש את המשותף. צריך לנסות למצות את האינטרסים המחברים את כלל התושבים בפריפריה בנושאי בריאות, חינוך, בטחון תעסוקתי ועוד נושאים רבים נוספים. ולהצליח לשכנע שיש קשר בין תקציב המדינה וחלוקתו לבין המצב בפריפריה של כלל האוכלוסייה לא על פי מגזרים: עירוניים, ערבים, התיישבות העובדת. אנשי שדרות שעליהם גדעון כותב, לא היו צריכים כנראה אותו "כשותף" והוא גם לא הציע את עצמן כשותף שווה. לכן הדו-שיח שהיה כל כך חשוב לא נעשה אתו אלא עם אחרים. למה להגיע עד שדרות כאשר אפשר להוכיח את מידת האמת במודל ליד הבית ביוקנעם?.
למען הדיוק ההיסטורי כדאי היה לכתוב אמת. האיחוד בין מרצ לעבודה לא נוצר, משום שיו"ר העבודה עמיר פרץ לא רצה בו. הוא העדיף את אורלי לוי כדי לחיות באשליה שהוא מסוגל לשנות את היחסים המספריים בין הגושים. אני טענתי שההשוואה שעשה גדעון בין החבורה הנפלאה שקמה בשדרות שלקחה אחריות על חייהם, לבין ההשוואה בחיבור עם אורלי לוי, היא הזויה. אני מעריך, שקוראי "הזמן הירוק" הבינו, שאצל גדעון, לא הרצון לתיקון החברה הוא המניע לכתיבה.
גיורא ברעם, רוחמה
