יותר משנתיים מנסה אוֹרי גנני (77) למכור מגרש שקנה ביפתח ולא בנה עליו בית בעקבות פרידה מבת הזוג. קונים לבית – יש ויש, אבל עד כה השכנים שרצו שקט סביבם, מנעו את המכירה
לפני כחמש שנים, בתחילת 2017, התקבלו מלכה ואוֹרי גנני לחברות בעצמאות כלכלית ביפתח. זה עבר בקלפי. אוֹרי היה אז בן 72, מלכה בת 69. לא גיל שגרתי להתקבל בו לחברות. צריך שיהיו סיבות מיוחדות. אוֹרי התייחס תחילה לקבלתם כאל מחמאה; אל ההיכרות של החברים עם בני הזוג והערכתם ליוזמותיו התרבותיות והחברתיות בגליל העליון, שאותן הוא עושה בהתנדבות, מאז הגיעם אליו מירושלים, בשנת 2009.
אבל מה שהבין אוֹרי גנני בדיעבד הוא, כי יותר מאשר הערכה לפועלו, הסיבה לקבלתו לחברות הייתה, לדבריו, "חוסר רצון של קבוצת חברים ותיקים שמשפחה צעירה עם ילדים תבנה את ביתה בין בתיהם, באחד המגרשים האחרונים שנותרו בתוך הקו הכחול. הם העדיפו כנראה זוג מבוגר, שקט וסולידי". הוא אומר שכך גם שמע מאחת החברות. הזוג גנני, כחברים בעצמאות כלכלית, התאימו לרצון השכנים.
לכאורה, הטיעון הגילי נשמע דמיוני. אך מעקב אחר השתלשלות האירועים וההתכתבויות של גנני עם הנהלת הקיבוץ, כמו גם תמיכתם של כמה חברים מיפתח בו, מעוררים את המחשבה כי מה שנראה דמיוני, הוא פחות דמיוני מכפי שהיינו רוצים שיהיה.
משיכת חבל בין בני הזוג
במקביל לקבלתם לחברות הוצע לזוג גנני לרכוש את המגרש בתוך הקיבוץ וכך עשו. עד שייבנה ביתם החדש, הם גרו בדירה שכורה ובהמשך קנו בית בהרחבה מזוג שהתגרש ועזב. די מהר הם גילו שהבית הזה גדול מדי למידותיהם. הילדים והנכדים לא באו לבקר בקצב שציפו. לפיכך, התאים להם לבנות בית קומפקטי של 90 מ"ר בתוך הקיבוץ. את הבית בהרחבה הם מכרו לדייר אחר. הקבלן הבטיח שתוך ארבעה חודשים הבית החדש יהיה מוכן למגורים. אבל בזמן שבין התכנון לבין סיום הבניה, שבה ופרצה המחלוקת בין אורי למלכה בשאלה היכן יחיו את "השליש האחרון" של חייהם. מלכה העדיפה לעבור לדיור מוגן. אורי רצה להמשיך לחיות באזור. הוא כבר "צבר" שם חברים ופעילויות.
המחלוקת הזאת ליוותה אותם לאורך שנותיהם בצפון. מלכה רצתה לחזור לעיר, אוֹרי התאהב בגליל. בעבר הסתיימו הוויכוחים בפשרות של חצי שבוע בירושלים, חצי שבוע בצפון ובנדודים בין כמה קיבוצים. הפעם, כשהקמת בית הקבע "האמיתי" עמדה על הפרק וכשמדובר היה במהלך של אל-חזור, המחלוקת הובילה לפרידתם, לפני כשלוש שנים. "היא הציגה את השינוי שרצתה כעניין חיוני לחייה", אומר גנני, "הפרידה מנעה את התוכנית לבנות את הבית ביפתח". ואכן, מלכה עברה למרכז הארץ ואוֹרי נשאר בגליל. הוא שכר בית באלמגור, שם מצא חברה חדשה – את בעלת הבית שהוא גר בו.
והמגרש ביפתח? הוא נותר עירום, בבעלות הגננים, מייחל לקונה. כך כבר יותר משנתיים. משפחה צעירה אשר רצתה להתקבל לחברות ולרכוש את המגרש ואת תוכניות הבינוי, לא צלחה את הקלפי. מועמד שני שביקש לרכוש את הבית, אדם שגר כבר בקיבוץ עם ילדיו, נתקל בהתנגדות השכנים. בעקבות הפלונטר שנוצר הציעה הנהלת הקיבוץ לאורי לרכוש ממנו את המגרש בסכום שהציע הקונה האחרון. אורי הסכים. אלא שבהצבעה בקלפי, לפני כמה שבועות, ההצעה הזאת נדחתה ברוב של קול אחד (55:54). גנני נותר בעלים של מגרש שכבר שנתיים אין לו קונים, עם כל ההפסד הכרוך בכך.
הטענה שהשכנים מחבלים במכירת המגרש, נשמעת לי קונספירטיבית
גנני מפנה אותי למה שאמרה לו תמר גביש, חברה מדור המייסדים שהתיידדה עמו והייתה אמורה להיות שכנתו. לדבריה, "השכנים [האחרים] לא ראו בעין יפה אפשרות שהמגרש יימכר לזוג צעיר עם ילדים, שעלולים להפריע את מנוחתם". בינתיים תמר הלכה לעולמה, אך את דבריה מהדהדים עוד חברים.
עם עולי אתיופיה
אוֹרי גנני, בן להורים "בוגרי" גדוד העבודה, נולד בכפר ויתקין. הוא למד כלכלה, מדעי המדינה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית. לצד עבודתו, בשיווק בעיקר, בין היתר במפעל ברום ים המלח, הוא עוסק בהרבה יזמות חברתית. מקים חוגים, מארגן הרצאות, ערבי שירה, כך עוד מימיו בירושלים. במסגרת זאת התוודע לחברים שהקימו לימים את עמותת "מגן לעורף" שנאבקה למען שילוב מערכות לייזר כימי רבות עוצמה בהגנה על המדינה מפני איומי הרקטות והטילים, אלא שמערכת הביטחון העדיפה את "כיפת ברזל". גנני המשיך לכתוב ולהטיף למען מערכות הלייזר ואף העלה חשש שכיפת ברזל "ניצחה" בעקבות לובי של בעלי עניין. אבל נראה שסוף הצדק לנצח, לפחות חלקית. וכך, לאחר שנדו ליכולותיו של הלייזר במשך שני עשורים, דווח ("הארץ", 17.3) כי משרד הבטחון החליט לרכוש את מערכות הלייזר כהשלמה לכיפת ברזל. רגע קטן של נחת עבורו.
ב-13 שנותיו בגליל הספיק גנני לחיות בארבעה ישובים: כפר הנשיא, מלכיה, יפתח, וכעת – אלמגור. יחד עם עוד חברים, הוא ייסד את "פרלמנט הזמר הגלילי" לשירה בציבור המתכנס ביסוד המעלה אחת לחודש, את "שבת תרבות" וטיולי חברים כעת בתוכניתו להקים חוגים לקשתות ותיפוף. לאחרונה הוא רתם את העמותה להיסטוריה צבאית לפעילות בגליל, ממנה הוא שואב מרצים לכנסים שהוא מארגן. "גם לתושבי הגליל והפריפריה מגיע ליהנות מדברים הברורים מאליהם באזור המרכז", הוא אומר.
הפרק המשמעותי ביותר בעשייתו הציבורית, היה לדבריו, ריכוז הקליטה של עולי אתיופיה בישראל לאחר "מבצע שלמה" (1991). "תחילה, התנדבתי לעבודה באתר הקרוואנים של האתיופים, ואז באה ההצעה לרכז את קליטתם בארץ, זה היה התפקיד המעניין והחשוב ביותר בחיי. עשיתי אותו במשך חמש שנים", הוא מציין בגאווה.
הוותיקים מתנגדים לבניה
קריאת התכתובות בין אורי גנני לבין חיים פנסו, מנהל הקהילה, מעידה על עומק התסבוכת שנוצרה סביב מכירת המגרש. הנה תקציר.
אורי גנני (9.3.22): "כשהתקבלנו בגילנו המתקדם (מעל 70) לחברות בקיבוץ, ראינו בזה מחמאה גדולה. ייחסנו זאת להיכרותנו המוקדמת עם חברים במשק ולפעילויות שאני יוזם. הקיבוץ הציע לנו מגרש לבניה בקו הכחול אותו רכשנו במיטב כספינו. איש לא יידע אותנו לגבי בעיות, שעלולות לצוץ … מה חטאתי ומה פשעתי, שגם מונעים ממני להשלים את מכירת המגרש וגם 'מענישים' בגללנו חבר מקסים, שכבר גר בקיבוץ ורוצה לבנות בו?…
חיים פנסו: "זה ממש לא קשור אליכם. הסיפור כאן הוא כל המבוגרים מסביב למגרש, שמתנגדים לבניה. אנו מנסים לרכך זאת ומקווה לפתרון בזמן הקרוב".
אורי גנני: "כשקנינו את המגרש הם לא ידעו, שיבנו עליו? האם הם חשבו שהבית לא יקום? האם לרוע ולאגואיסטיות אין גבול?"
חיים פנסו: "להזכירך, גם בשעתו הם התנגדו והיינו צריכים להפעיל לחץ כדי למכור לכם.
זכור שיש שם אנשים מעל גיל תשעים".
אורי גנני: אני זוכר את תמר גביש ז״ל, את חנן סבר ז״ל ידידי, וחברים נוספים שלא היו אגואיסטים ולא התנגדו לבנייה, למרות גילם. המגרש לא יעבור למקום אחר…"
חיים פנסו: "זה לא עניין של אגואיזם כמו פחד מהרעש והלכלוך שיהיה. את זה אנו מנסים להסביר ולהעביר בהסכמה".
אורי גנני: ״הימים חולפים שנה עוברת …״! (וחוזר חלילה) .
חיים פנסו: "כעת אנו נפגשים עם המשפחות הרלוונטיות כדי למצוא נתיב שמוסכם על כולם. אם נגיש את הרוכש מחר לקלפי, הוא עשוי חלילה לא להתקבל ואז נחזור להתחלה. נצטרך להתאזר בעוד קצת סבלנות. קח בחשבון שהוותיקים מתנגדים".
"מצפים לפתרון קרוב"
בשיחה עמי אומר חיים פנסו שהעניינים יותר מורכבים מכפי שנראה ושיש צדדים נוספים. לדבריו, זה לא מצב של חבר צודק, מול קיבוץ אשם. "בא לכאן אדם חדש, שעשיתי הרבה מאמץ כדי לשכנע לקבלו ומודיע לי, אחרי שהוא קנה את המגרש בקיבוץ, כי הוא קנה בית בהרחבה. זה נראה לא טוב. אנשים חשבו שהוא בא לעשות כאן עסקת נדל"ן וזה עורר התנגדות אליו. בקרוב נביא את המועמד לרכישת המגרש להצבעה לחברות. יש כבר תאריך לאספה ואני מקווה שזה יהיה סוף הסיפור. באמת שעשינו הכול. הצענו לקיבוץ שיקנה את המגרש, אבל זה לא עבר. החברים חשבו שעל המגרש להימכר למי שיבנה עליו בית. אני מכבד זאת".
מה מבטיח שהפעם הקונה יתקבל לחברות?
"החבר הקונה מעולם לא הגיע להצבעת קלפי. הוא רק בא לאספה כדי להציג את עצמו. החברים השכנים הציגו את עמדתם נגד בניית בית בכלל, לא נגד אדם מסוים. הם מדור המייסדים, בני תשעים ויותר. חלקם לא בריאים והציבור קשוב לדרישותיהם. הקונה מודע לאפשרות שהוא לא יעבור, אבל כל ההנהלה תומכת בקבלתו ובסוף לא רק השכנים מצביעים. אני מאמין שזה ייגמר בטוב".
בינתיים, התוכנית לבנות ממ"דים ביישובי הצפון יצאה לדרכה. הם ייבנו גם ביפתח. נראה כי מה שלא עשו השכל וההיגיון, יעשו הממ"דים. הרעש והאבק שיעלו מבנייתם, יכסו על בנייתו של עוד בית ביפתח ועל קולות הילדים שיבקעו ממנו.
תגובה אחת
השכנים צודקים. אם הקיבוצים המתחדשים היו מתאמצים לקבוע כללים לבנייה צנועה יחסית בתוך קיבוצים וותיקים, ו/או שומרים על כללי התנהגות נאותים בעת הבנייה, ובמגורים אחר כך, היו נוצרים פחות מצבים כאלה. החברים הקשישים, שחיו כל שנותיהם במקום שקט, וליד שכנים שהם מכירים המתחשבים בהם, סובלים בכל הקיבוצים המתחדשים מטרפת בנייה מוגזמת ובלתי נפסקת, ומכניסה של אנשים שכלל לא מבינים את אורחות החיים בקיבוץ. וגם, לא ברור כיצד אדם קונה גם מגרש בקיבוץ וגם בית בהרחבה (למיטב ידיעתי המינהל לא מאשר זאת).